אני פאקינג בת עשרים.
התחלתי לכתוב את הבלוג הזה כשעוד הייתי בת 14-15 ככה. חמש שנים עברו מאז (2003-2008, בקרוב 2009). מה לעזאזל קורה פה?! מתי הפכתי להיות מבוגרת כל כך? זה הולך להמשיך להיות כל כך מהיר? אני לא רוצה לגדול - אני רוצה לחזור לתיכון, אני רוצה לחזור להיות אובססיבית ולא לשים לב למה שסובב אותי - אני רוצה להיות אנוכית ואגוצנטרית וילדותית ולחשוב שאני בוגרת כשאני בעצם לא. אני רוצה טיולים בגני שעשועים עם כל החברים עד השעות הקטנות של הלילה, אני רוצה לא לראות את הזמן שעובר ועושה אותי זקנה ולא מעודכנת. ימי הולדת - ימי הולדת הולכים ובאים.
ויש אותי ויש את אירית ואת אופק ועדן ושיר חן ורותם ונועה ומטיאס וניר והשד יודע מה עוד.
כולנו הולכים לקראת המוות שלנו - אני מרגישה את הנוירונים במוח שלי מיטגנים אחד אחרי השני לקראת דממה מוחלטת ואני חושבת "למה לא יכולתי להישאר בת 16 לנצח?"
קראתי פוסטים ישנים - זה לא טוב תאמינו לי, זה כל כך נוסטלגי שזה גורם לי לבכות. הבלוג הזה מלא בי. הוא מלא בי ובחיים שלי. זה משהו שצריך לנצור, אבל באמת יש דברים שטוב שנשארים בעבר. ולא כי הם רעים - ההיפך הוא הנכון. הם טובים. הו... הם כל כך טובים וגורמים לי לחייך ואני חושבת לעצמי "למה? למה זה היה חייב לעבור, להסתיים כל כך מהר?"
אולי זו הסיבה שאני רוצה לחזור ללמד בביה"ס שלי. להיות שם יגרום לי לזכור את מה שהיה לי פעם. אבל זה לא באמת ככה. החברים שלי לא יהיו שם יותר (הרי זה לא כאילו כל המחזור שלי נמצא בהוראת המדעים והולך ללמד בחקלאי). אני רוצה להחיות את העבר שלי.
אבל מה לא טוב לי בהווה? מה? יש לי חבר שאוהב אותי, יש לי יותר מחצי תואר ראשון ביד, יש לי מקצוע לעתיד שממנו אני אוכל להמשיך הלאה - אולי באותו כיוון, אולי בכיוונים אחרים. יש לי את המשפחה שלי ובפעם האחרונה שבדקתי היו לי את החברים שלי.
אני אוהבת את רותם. לא משנה כמה זמן לא נתראה, לא משנה כמה זמן לא נהיה בקשר, לא יהיה מרמור. אנחנו ניפגש ויהיה על מה לדבר, ולא נרגיש שעבר המון זמן. זה יהיה כאילו רק אתמול נפגשנו. אני חושבת שזה כי היא מבינה שלתינו יש חיים עמוסים ועסוקים. היא לא מתיימרת להיות לא עסוקה מדי, היא לא ממציאה תירוצים ולא מנסחת הסברים. היא פשוט היא - genuine since מתי שפגשתי אותה. אני כל כך אוהבת אותה. ברור שהיא שונה, מי לא משתנה בחמש שנים?! אבל היא תמיד תהיה אותו בנאדם עם אותה ליבה ואני אוהבת אותה על זה.
אני לא יודעת מה קרה לי... אולי חוסר הנוכחות של אלון מערער אותי קצת. אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו. אני צריכה אותו לצידי, כי כשיש לי יותר מדי זמן לבד כשאני לא צריכה לדאוג לדברים כמו אוניברסיטה אני נופלת טרף בציפורני הנוסטלגיה שמעיקה.
למה נוסטלגיה מעיקה כל כך? צר לי כל כך על מה שהיה ולא יהיה עוד. צר לי על לילות מהנים, על שעות לימודים משעממות, על הפסקות ושיעורי ספורט של לשבת בצד, על מסיבות פיג'מות ועל סתם מסיבות עד השעות הארוכות, על חברים שנמצאים ובכל זאת אינם.
איפה אני? זה עומד לקרות לי עוד הרבה פעמים? זה יימשך ככה לכל החיים שלי?
האם גם את הזמנים עם החברות והחברים מהעתודה אני so called אשכול ככה? האם גם לזה אני אתגעגע כאילו זה בחיים לא יחזור?
למה? למה החיים מעמידים כאלה מכשולים? הם אולי בלתי נראים, ולא ממש מורגשים, אבל זה יוצר מעין מועקה בלב.
אני לא צעירה מספיק כדי להרגיש צביטה בלב כשאני רוצה להגיד למישהו שאני אוהבת אותו, אני לא צעירה מספיק כדי להתרגש ממבחנים, לשנוא מתמטיקה ואת אחי הצעיר, לדבר על מבוגרים כאילו הם לא מבינים כלום - אני מבוגרת בעצמי. ועדיין, אני ילדה בפנים. אני מרגישה כמו תינוקת שכלואה בכלוב ובנורמות של משהו הרבה יותר מדי גדול עליה...
שמישהו יוציא אותי, זה מחניק והולך ונהייה קטן יותר ויותר.
והבטחתי לעצמי - הבטחתי לעצמי שאני לא אוותר ולעולם לא אפסיק להיות קטנה. אבל בכל זאת אתמול נתתי לאח שלי את כל הבובות הקטנות של פוקימון שהיו לי בחדר, מוצגות לראווה על המדפים.
ידעתי שלא הייתי צריכה לנקות את המדפים שלי מאבק - הייתי צריכה להשאיר את החדר שלי בדיוק כמו שהוא היה - מאובן מתקופה אחרת.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: זמן. זה פוסט עצוב.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou