The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
בא לי פשוט לבכות
מכמות הזמן שהלכה לי לאיבוד בבכיות על דברים שהיו ואינם עוד. אני לא מאמינה - וכן, אני יודעת שיש לי אישיו עם העניין הזה - שבזבזתי כל כך הרבה זמן בלחשוב עליו!!!
איך נזכרתי בזה שוב? איך הפעם?
שמעתי רעשים מבחוץ למסדרון במעונות. זה היה כמו רעש של מישהו שלוקח משהו כבד ובכל זאת מנסה ללכת מהר. הדלת הייתה סגורה ומאחר ולא ראיתי מה קורה שם, הדמיון שלי התחיל לפעול.
נזכרתי בפולין - בלילה שבו כמה מהנערים בשכבה שלי החליטו שזה יכול להיות ממש מגניב לטפס על הגג של המלון ולשחק במלחמה עם נערים ממשלחת מקבילה.
היה כבר לילה וחשבתי ללכת לישון, וכשכבר כיביתי את האור ובאתי לישון, מישהו דפק נרגשות על הדלת. הייתי נורא מפוחדת אבל בכל זאת קמתי לבדוק מי זה. זה היה אחד מהנערים מהשכבה שלי ששיחק במשחק המטופש הזה.
"את חייבת להכניס אותי." הוא אמר.
"מה?"
"נו, לי, תעשי טובה, אני צריך להתחבא!"
נתתי לו להיכנס. הוא הביט קצת סביבו, התפלא שאני ישנה לבדי, ותוך כמה דקות יצא מהחלון אל הגג. הנדתי בראשי וחזרתי לישון.
הזיכרון הזה החזיר אותי ליום בפולין שבו עדן ואני שוחחנו ארוכות על הפרידה שלו ממני. זה החזיר אותי לערב שבו נעלבתי ממנו כי הוא זרק עלי מעיל בצחוק ואני הבנתי את זה בצורה שונה, לדרך שבה עזבתי אותו בחדר והוא צעק עלי "בסדר!" ולאיך שאחרי זה בכיתי ערב שלם. כל כך הפסדתי! הייתה לנו שיחה עם ניצולת שואה שבקושי דיברה (וגם, לא באנגלית ככה שהיו צריכים לתרגם לנו), וזה הצריך ריכוז. אבל במקום להתרכז בזה, התרכזתי בדברים אחרים לגמרי ובכיתי ובכיתי ובכיתי. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?
אחרי זה וויתרתי על ארוחת ערב ועליתי לחדר. כשקראו לי לאכול בכל זאת, עדן תפס אותי ושאל אם אנחנו יכולים לדבר. וויתרתי סופית על הארוחה ודיברתי איתו במילים קשות שבאותו זמן לא האמנתי שאני יכולה לומר לו בפנים.
יומיים אחרי זה התנצלתי - אן לי מושג למה, כי זה בהחלט הגיע לו. למרות שאני כועסת על עצמי שהייתי במקום הזה ושבכלל הגעתי לשוחח איתו על זה. הייתי פשוט צריכה להתגבר עליו...
אני לומדת עכשיו ל"ביולוגיה מולקולרית של תאים אנימליים", הסיכום האחרון היה מונח לי מול העיניים ואמרתי לעצמי שאיך שאני מסיימת אותו אני הולכת לבלוג לבדוק מה בדיוק אמרתי לו ואיך בדיוק השפלתי את עצמי. סיימתי ללמוד ונכנסתי לקטגוריה של המסע לפולין.
מסתבר שאפילו אני לא כתבתי את תוכן השיחה. האם זה היה עד כדי כך מביך שלא יכולתי לכתוב את זה בבלוג? כנראה. אבל אני הבאתי את זה על עצמי. אני שמחה שלא רשמתי את תוכן השיחה - זה רק היה מכעיס אותי יותר לכתוב על זה עכשיו אם הייתי רואה אותי באחד מהרגעים היותר גרועים שלי.
גפן, מטיאס ונועה הגיבו לפוסט ההוא. דחיתי את כל התגובות בצורה נוראית. והם אמרו דברים כל כך נכונים! אבל אני עם האובססיות שלי: "אתם לא מבינים את זה... אני באמת באמת אוהבת אותו..."
אחח... השטויות...
אני צריכה פשוט לשכוח מכל העניין. רחוק מהעין רחוק מהלב אה?
ועדיין...
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou