RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
ברחוב
את הולכת ברחובות הריקים, ואין לך מושג שמשהו עומד להשתנות. משהו כבר השתנה ואת עוד לא יודעת מזה. עוד מעט תיכנסי הביתה ותראי ששום דבר לא נשאר כמו שהכרת אותו, למרות ששום דבר לא זז ממקומו. הכל בדיוק כמו שהיה בעבר - ועם זאת שונה כל כך שאת תוהה אם לא לקחו את הבית שלך, מחקו אותו והעתיקו הכל כמו באיזה אולפן צילומים משוכלל.
את תסתובבי סביב, תבהי נכחה בחפצים שכמו נצבעו בצבעים של הוליווד - כל כך חד וחי שאין אפשרות שזה אמיתי. תחשבי שדוק של ערפל הוסר מעיניך ולא תביני מאין הגיע או מדוע העפיל על ראייתך זמן כה רב.
אבל יש עוד זמן עד אז. בינתיים את הולכת והרחובות הריקים מקדמים את פנייך בשורה של עיניים בוהות בשחור. אין איש ער בשעה כזו של הלילה העירוני ואת תוהה לאן ולמה נעלמו כולם. ההרגשה היא כאילו את האישה היחידה שקיימת בעולם ולרגע את חושבת שזה היה יכול להיות נחמד להיות לבדך בלי רעשים ובלי הפרעות. רק את והעולם השקט, בלי אנשים מסביב, בלי חיות, בלי מכוניות ומקלטי טלוויזיה או רדיו, בלי טלפונים סלולריים ופיצריות ומק'דונלדס וסטקיות וחנויות של בגדי מעצבים; בלי נרות ריחניים, בלי סמים ואלכוהול וספרים ומוזיקה ודפים לציור. רק את, האדמה והשמיים. אולי גם איזה עץ או שניים, אולי קצת חוף ים ומים שבאים והולכים בלי להציק. מעולם לא אהבת את הים - את זה את יודעת בוודאות. אבל לפתע הידיעה הזו מתערערת - מה אם זה לא הים שאת לא אוהבת וגם מעולם לא אהבת, אולי זה האנשים שאת לא אוהבת? אולי במקום שבו לא יהיו אנשים, תוכלי את להנות מהים הזה? ולמה בכלל את נותנת לזה שאת לא אוהבת אנשים להרוס לך את האהבה אל הים?
את נזכרת בילדותך, אהבת ללכת לים. אהבת לרוץ, לחפור בחול בארות של מי ים כך שבן רגע המים פורצים פנימה וממלאים את הבקע ולך נוצר נווה מדבר לאנשי החול הקטנים שלך.
לפתע משהו חודר את השלווה השקטה של הרחוב. גור חתולים מיילל ואת מביטה בו במבט שאומר שזה לא במקום. הוא מביט בך בחזרה ומיילל שוב, כאילו בכוונה. מתוך הרגל את מתכופפת ומנפנפת באצבעך כדי לקרוא לו, ולהפתעתך הרבה הוא מתקרב. למעשה הוא לא כזה נורא - ג'ינג'י בהיר עם פסים כהים, מתחכך ברגליך ומגרגר בהטעמה. כנגד רצונך חיוך מתפרש על פנייך ואת מתחילה להרגיש בשינוי. לפתע קולות אחרים חודרים לטווח שמיעתך. אנשים צוחקים מבית אחד לשמע תכנית בידור, בבית אחר אנשים מאזינים לקולות מנסרי אזניים של תחרות שירה בשידור חי, ובפיצוציה בקרבת מקום אנשים מריעים לקול קרייני הכדורגל שהרגע הכריזו על שער של הקבוצה המייצגת את המדינה.
את מתחילה ללכת, החיוך עדיין נסוך על פנייך, אבל החתול לא עוזב אותך. החיוך מתרחב. יללה גרגרנית דורשת ממך קיום להבטחה שבהזמנה המחייבת של ידך. את פותחת את תיק היד שלך, מרימה את החתול ומכניסה אותו פנימה. כעת אורות הניאון של העיר נראים בוהקים מעט יותר, ולא מהגשם שלא מזמן המטיר מחטי מים על האדמה המשתוקקת. את ממהרת עכשיו כי את נזכרת שהילדים צריכים לאכול, וכי בעלך אמר שיחזור מוקדם יותר הערב בגלל המשחק שבגינו שוחררו כל העובדים. הוא תמיד אומר שהעבודה כל כך לא סובלנית כלפי צרכי האנשים והנה דווקא ביום זה הם מגלים אדיבות. את לא יכולה להעמיד פנים שהיום הזה רע, את לא יכולה להתכחש לזה שמשהו בקרוב מאוד ישתנה.
זהו, את מול שער הכניסה לבית. מתוך התיק שלך נשמעים גרגורים שמעידים על החתול שנרדם מטלטלות הדרך, ואת תוהה לעצמך איך תציגי את ממצא הרחוב למשפחתך. את עולה במדרגות הגישה לבית, מכניסה את המפתח לחור המנעול ומסובבת בעדינות. המשחק כבר התחיל ואת יודעת שהילדים ובעלך יהיו ממוסמרים לטלוויזיה, אבל כשאת פותחת את הדלת את רואה שאין אורות דלוקים כלל.
את נכנסת, מניחה את המפתחות בקערה המיועדת למטרה זו, מניחה את תיק הצד ליד השולחן במטבח, וניגשת לסלון להדליק את האור. את קוראת בשמותיהם - בעל, ילדים - אבל אין קול עונה לך. משהו מתחיל לדפוק בליבך ואת מתחילה לחשוש. בעלך לא אמר לך שהוא והילדים ייצאו מהבית. את אוספת את תיק הצד שלך, עולה למעלה וממשיכה לקרוא אבל איש לא משיב לך - והבית כולו שרוי בעלטה.
כשאת מגיעה לחדרי הילדים את רואה שהדלתות פתוחות לרווחה, הרוח מניעה את הווילונות בעדינות כמו היה הבית רוח רפאים אחת גדולה. את ניגשת לחדר הזוגי שלכם, שפס אור בוהק ומזמין אותך אליו מתחת לדלת הסגורה. ברעד קל את פותחת את הדלת - חוששת לרע ביותר.
אבל לא הרע ביותר הוא שעט עלייך באותו רגע, כי אם שני גופים קטנים המחבקים וצועקים באושר: "זה עבד - זה הצליח!"
בעלך מגיח מחדר המקלחת כמו ילד מבויש שביצע מעשה אסור ובא להתחרט עליו. "מזל טוב, חשבנו שיהיה נחמד להפתיע אותך. אין צורך לבכות."
עד לאותו רגע את לא מבינה בכלל שאת בוכה. מאושר. על המיטה נחה לה עוגה ובה שלושים וחמישה נרות בוערים, ומתוך התיק בוקע קולו של חתלתול שנמאס לו להיות כלוא בשק בד. הילדים משתתקים לשניה ותוך רגע צורחים בחדווה כשהם שולים מהתיק את גור החתולים הג'ינג'י.
את מתיישבת באפיסת כוחות, מוצאת את עיניו של בעלך ושניכם, מחובקים, פונים להביט באושר על ילדיכם המשתובבים עם חית המחמד החדשה.
לאחר שהעוגה נאכלת עד תום, רובה נעלם בבטנם של הילדים אבל את מחליטה להעלים עין מכך רק הערב, את ובעלך מובילים אותם למיטותיהם, נושקים על מצחם נשיקות לילה טוב, ופונים להמשך העלילה בחדר השינה שלכם.
זהו הסקס הטוב ביותר שחווית מאז יום ההולדת של בעלך לפני חמישה חודשים. את תוהה כיצד ייראה יום נישואיכם בעוד חודש, אבל מחליטה להבריש את המחשבה הצידה ולהתעסק בבעלך המספק השרוע לצידך. לגביך הערב עוד לא הסתיים ולאחר משחקי התגרות קצרים אתם חוזרים לפעולה במלוא המרץ, מצחקקים כמו בני נוער שנעלו את עצמם בחדר כשההורים יצאו.
זה אחד מימי ההולדת שלא תשכחי לעולם, יום הולדת שמסכם בקצרה את חייך מא' ועד ת', ומראה לך עד כמה הם מושלמים. זהו יום הולדת ש-
- מכונית ספורט עם אגזוז כפול עוברת על פנייך במהירות, מטיחה בך זרם בוץ שאת יודעת שלא תוכלי להסיר. תצטרכי למצוא דרך להסביר לו למה את צריכה שוב בגדים חדשים. את לא יודעת במה זה יסתכם עכשיו - אי אפשר לחזות את מהלכיו לעולם. הרגע חזרת מעוד ערב של העבודה המבישה והעתיקה בעולם, ואת רוצה לבכות מרוב תסכול ועצבים לאחר שגילית שהבחור עזב אותך בחדר עם חצי ממה שסיכמתם בהתחלה. הממזר הזה השאיר אותך חבולה וכואבת, שרועה על המיטה באפיסת כוחות והסימנים האדומים על גבך הם העדות האילמת היחידה לפורענות שהתחוללה שם קודם.
את שוקלת להגיד שאת פורשת - פשוט כך, לומר שאת לא מוכנה לזה יותר. אבל את יודעת איך זה יסתיים. כמו תמיד הוא יגיד לך שאת היחידה שיכולה לעמוד בזה, ושכל השאר חלשות. הוא יטפח את האגו המזוכיסטי שלך בטענות שאת כל כך מוכשרת שאי אפשר לבזבז אותך על לקוחות רגילים, ושאת התאוות הנורמליות כל אחת יכולה לספק אבל את כוכב בוהק - את משהו מיוחד שלא רואים כל יום.
הוא כמובן לעולם לא יתקרב אליך. הוא אמנם זה שמארגן את לוח הזמנים שלך, אבל הוא לא יודע את קורות החיים של כל מי שנכנס איתך לחדר, ולכן הוא לעולם לא ייקח סיכון.
הו, בעולם אחר, בזמן אחר, מה יכול היה לצאת בין שניכם. בית, ילדים, גור חתולים ג'ינג'י בהיר עם פסים כהים יותר. את חיה באשליה ומוכנה לסבול בשבילו, כי זו המחשבה היחידה שעומדת בעינך - מה שיכול היה להיות ואיננו. כי את לא כוכב בוהק, את סופר נובה שזהרה למשך שניות ספורות בתחילת הקריירה ואילו עכשיו את נותנת לכל מנוול לקחת את מה שהוא רוצה מהשברים שהתפזרו במהירות האור לקצוות ישותך, ולהשאיר אותך עם לא כלום.
את עוצרת בבגדייך המטונפים באמצע הרחוב לשמע יללת חתול. הייתכן שזה הסימן המשנה את הכל? את מתכופפת ומסמנת בידך, אבל החתול שבצללים משגר לעברך יללה מאיימת, מרסיס בזעם ובורח תוך הפיכת פח אשפה ציבורי על פיו. הרעש מקפיץ אותך ואת נעמדת, דמעות בעיניך.
איך הכל יכול היה להיות שונה... איך?
התחשק לי להיות יצירתית.
וכן, אני יודעת שזה מרושע, אבל כשראיתי מה אני כותבת הבנתי שזה פשוט מושלם מדי בשביל להיות אמיתי.
life sucks, for some of us. make sure that doesn't happen to you
מחר נוירוביולוגיה - המבחן האחרון לסמסטר הזה. אחלו לי בהצלחה כי אני בטוח אצטרך את זה אם השאלות יהיו פתוחות ולא אמריקאיות...
שלכם,
hanyou
עדכון: 1.6.09 - רשמתי את הסיפור הזה לתחרות סיפורים, להלן קישור. מקווה שיילך לו טוב.
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou