בוקר, 5:50, ואלון ואני קמים. הוא צריך להגיע לצבא, ואני לוקחת אותו לשם בדרך הביתה. זו בערך הפעם הראשונה וחצי שאני נוהגת על האוטו של אמא - שהושאל לי על בסיס זה שאני חוזרת הביתה מוקדם יותר מהשעה שהיא צריכה להגיע לעבודה.
כבר הרבה זמן שאנחנו עושים את זה - לילה ישנים אצלי, לילה אצלו, סופ"ש אחד פה ואחר שם. ורק לאחרונה זה הכה בי: עד כמה זה מוזר.
תארו לכם אותי לפני חמש שנים. אפילו ארבע או שלוש. איפה הימים שבהם לישון אצל חברה היה כרוך בהתנצלויות רבות של אמא שלי בפני אמא שלה על הבלאגן העתיד להתרחש בביתה, תוך הבטחות חוזרות ונשנות שגם אני אארח אותה אצלי (למרות שאצלי אין שום דבר מעניין לעשות)? איפה הלישון אצל התמים שלי אצל גיא וההיפך, שלי אצל אליעד וההיפך, שלי עם עוד המון חברים אצל המון חברים בהמון פגישות? אין יותר דבר כזה מסיבות פיג'מות אצל גדולים - לכל אחד יש יותר מדי עיסוקים עם עצמו בשביל לטרוח לעשות את זה, וכולם גם יודעים שאין הרבה מה לעשות ביחד יותר.
אני חושבת שנעשינו עייפים יותר. כולם, וזה לא קשור לחבר'ה שלי או לא לחבר'ה שלי. זה קשור לאנשים בגילנו, שכבר אין להם כוח. אנחנו רוצים הכל מהר ועכשיו, לזוז ולא לשבת. אם נשב לדבר במקום לזוז או לעשות משהו - נירדם מרוב עייפות. לכן כבר לא נפגשים עד מאוחר בלי לעשות משהו תוך כדי.
למה אנחנו כל כך עייפים?
אין לי מושג למה. אולי פשוט הזדקנו. אני לא יכולה לומר שאני לא מתגעגעת לזה. אני מרגישה את עצמי מזדקנת כשאני רואה את אח שלי עם החברים שלו עושה בדיוק את מה שאנחנו היינו עושים בגילו.
ואז אני סוטרת לעצמי (וסותרת את עצמי), במחשבה שאני מגזימה - אני בסך הכל בת 20 ויש לי עוד הרבה דברים להנות מהם חוץ ממה שהוא כבר לא לגילי. לדוגמה: ללכת לישון אצל חבר שלי ושזה לא ייחשב כמו בעבר. רק הבוקר כשחזרתי עם האוטו של אמא הבנתי עד כמה הדבר ה"מוזר" הזה נשזר לי בחיים בצורה כל כך שגרתית שאני כבר לא עושה מזה עניין גדול. וכמה בלאגן זה עשה לי לבקש שייתנו לי ללכת לישון אצל החבר הקודם (בסופו של דבר גם לא הרשו לי - וטוב שכך). זה היה לפני חמש שנים כבר.
וואו.
החיים עוברים מהר.
אולי מהר מדי?
אני סתם מגזימה.
אני צריכה להתחיל ללמוד מחדש כדי להפסיק לחשוב כבר :).
שנה טובה לכולם,
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou