RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יומן מסע - פרק שמיני ואחרון
הקדמה קצרצרה: מוקדם יותר בבוקר כתבתי פוסט נחמד מאוד על מה שהיה לי אתמול עם ים. על איך שהוא לימד אותי לרכוב על אופניים וכתוצאה מכך עכשיו אני כמעט ולא נופלת מהן; על איך שרכבנו משש וחצי בערך ועד השקיעה; על איך שכשחזרנו אבא שלו הסביר לי מה זה אומר להיות טכנאי שיניים ושיש דבר כזה; על איך שהכלבה המתוקה שלו קפצה עלי; על איך שהתלהבתי מהצ'ינצ'ילות שלו ומהתוכי שלו שיודע לומר "שלום"; על איך שעלינו לחדר שלו כששאר המשפחה שלו הגיעה, והגענו למסקנה שאין הרבה מה לעשות שם אז חשבנו לרדת למטה לשחק פינג פונג (למרות שאני לא יודעת); על איך שממש לפני שהגענו למדרגות ראיתי את העלייה לגג, ובסופו של דבר עלינו לשם ודיברנו שיחת נפש. על איך שהחלפנו חוויות של חיים שלמים, דיברנו על הבעיות שלנו, על דרכים לפתור אותן; על איך שאני לא יכולה להסביר את השיחה הזו, ולא כי היא מאוד מאוד אישית (זה גם), אלא כי קשה להסביר שיחת נפש. צריך להבין את האווירה והכל, וחוץ מזה זה באמת היה משהו די אישי. לא שדיברנו על משהו שקשור אלינו במיוחד, אבל זה פשוט לא היה משהו שאני רוצה לפרסם לכם פה. אבל היה משהו שכן הייתי רוצה שתדעו. היה איזה קטע שדיברנו על הפסד ורווח, והוא הלך ככה: אני: "אני מפחדת לפעמים לעשות את הצעד הלא נכון ולהפסיד, ואני חושבת שבגלל זה אני די נשארת תקועה במקום כל הזמן." הוא: "מה כבר יש לך להפסיד?" אני: "הרבה יותר מדי." הוא: "תראי, ההורים שלך ימשיכו לאהוב אותך, את ואני נמשיך להיות, מה כבר יש לך להפסיד?" אני: "יותר ממה שאני יכולה לסבול..." אני והוא נמשיך להיות? למה הוא התכוון כשהוא אמר את זה?! שהוא ואני נמשיך להיות ידידים? שהוא ואני נמשיך לחיות בעולם הזה? שהוא ואני נמשיך לאהוב אחד את השני? למה הוא התכוון? אבל יצאתי משם עם הרגשה טובה יותר. אני פשוט מבואסת כי לא יצא לי לנשק אותו כמו שרציתי. זה כל כך התבקש! ישבנו שם, לגמרי לבד על הגג, ויכולתי לעשות את זה בכל רגע נתון! אבל פחדתי. פחדתי שהוא יירתע, ואז זה יהרוס את הכל. ופחדתי שהוא לא יירתע, וזה יילך ממש גרוע, וזה גם יהרוס את הכל. פחדתי, התביישתי, לא רציתי להפסיד כלום, והצעד הזה גרם לי להפסיד הכי הרבה. זהו, אנשים. בפעם הבאה שנהיה ככה לבד, הוא הולך לקבל את זה. אני הולכת לנשק אותו. אני באמת אעשה את זה! אני אנשק אותו נשיקה כזו, שהוא לא יידע מאיפה היא הגיעה. ואז הכל יילך יותר טוב. אני חייבת לנשק אותו ויהי מה! ואני אעשה את זה. אני הולכת לנשק אותו! ושכחתי אצלו את המפתחות שלי. אמרתי לעצמי שאני לא אשכח ושכחתי... הוא צלצל אלי משהו כמו שעה מאוחר יותר ואמר לי שהם אצלו. אמרתי לו שעכשיו הוא יודע שהוא יכול להיכנס אלי הביתה מתי שבא לו, אז הוא אמר בציניות שהוא יוכל לבוא לאנוס אותי. צחקקתי ואמרתי לו שאולי הוא יצליח לפתוח את הדלת, אבל הוא מיד יפעיל את האזעקה. צחקקנו קצת, ואז אמרנו לילה טוב. תגידו לי שאתם לא יכולים לאהוב אותו, נראה אתכם! אבל בקיצור, הפוסט הזה נמחק לי, אז אתם ככל הנראה לא תראו אותו... ח-ב-ל הרי לכם יומן המסע, וזה הפרק האחרון בהחלט! אני מבטיחה...
יומן מסע! 12.7.04 - יום שני.
היום השמיני (או - זה באמת הסוף!)
אני יושבת בחדר ההמתנה עכשיו, ואני יכולה לראות את המטוס שלנו, מתכונן לטיסה. אנשים מסתובבים למטה, עושים בדיקות אחרונות, והספירה לאחור אלצי נמשכת. השעה עכשיו 12:45. עוד 15 דקות, ואני אהיה בדרך הביתה. אני בקושי מאמינה למה שקורה פה! קנינו שוקולד בדיוטי פרי ההולנדי - טובלרון חלב איכסי. מילא...
שכחתי לספר לכם איפה היינו אתמול - היינו במוזיאון מיוחד מאוד! זה היה מוזיאון שהוקדש למכשירי עינויים, ואני אומרת: מגניב! היה שם כיסא עם דוקרנים, ואיירון מיידן, ומכשיר עם גלגל שאמור לרסק לאדם את הצלעות, וזה היה ממש ממש מגניב! הבעיה היחידה שלי עם זה, היא שרוב המכשירים האלה היו אמורים לשמש נגד יהודים, בין השאר. וכולם היו בשימוש של הכנסייה, נגד םשעים בנושאי דת. למעשה, הייתה להם רשימה כל כך ארוכה של מחשבות - רק מחשבות! - נגד הדת, שלא יכולת לחיות חיים שלמים מבלי לפשוע! זה מדהים ונורא כאחד!
וואו! הארץ, אני לא מאמינה שאני חוזרת! אני כבר מתה לראות את כולם, ובמיוחד במיוחד את ים! אני מרגישה שכשאני אראה אותו אני אהיה מסוגלת לחבק אותו לעולמים, לעולמי עולמים! אני כל כך רוצה להרגיש אותו שוב, את הנוכחות שלו... אני כל כך אוהבת אותו, ועכשיו הגעגועים שלי מגיעים לאותו שיא כמו ביום הראשון שהיינו כאן, באמסטרדם, היום של הטיסה. אני פשוט רוצה לראות אותו שוב...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: מטוס, שוב המנוע השקסי שייקח אותי הביתה!
אוהבת אתכם מאוד מאוד, ומתגעגעת!
שלכם,
hanyou
יומן מסע! 12.7.04 - יום שני.
היום השמיני, על המטוס (או - הסגירה החגיגית)
זהו. כבר אחרי אחת. הספירה לאחור הסתיימה. אני על המטוס, ואנחנו עומדים להמריא. אני ממש מקווה שלא יקרה שום דבר בטיסה הזו - זה יהיה ממש מבאס להתמוטט לפני קו הסיום (שבמקרה שלנו הוא הגעה בטוחה לארץ). אבל אני מלאת תקווה - אני אצליח להגיע חזרה לארץ בקרוב. הצוות מכין הכל להמראה הקרובה, ואני חושת שבעוד דקות ספורות נמריא. אח שלי מתלהב, כי יש לכל אחד מסך פרטי והוא מת לשחק :). (הערה שלאחר העריכה - בסופו של דבר האדיוט גילה שלא היו בכלל משחקים...) יהיה טוב - אני חוזרת לארץ, לים!
כאן hanyou, מהמטוס,
רות,
סוף ^^.
| |
יומן מסע - פרק שביעי
טוב, המצב כבר טיפה יותר טוב. היום יש לי עוד הזדמנות לשנות את המזל שלי, אני מקווה שאני לא אפספס גם הפעם, ישלי מין כישרון מוזר שכזה.... בכל מקרה, הנה לכם הפרק הלפני אחרון (וזהו, יותר לא יהיה יומן מסע, הריעו וצהלו לרגל שיחרורכם מעול היומן!!!). כל החוקים הקודמים תקפים, ואם אתם לא יודעים אז פשוט חפשו את הפרק הראשון. אחרי שאני אסיים לפרסם את הכל אני אקח את כל הפוסטים האלה ואעשה לכולם קישור אחד ברשימות (לא שמישהו יסתכל שם אי פעם אבל מילא...) משהו קטן - היום קניתי לק שחור. אני אוהבת את הלק השחור שלי. הוא כל כך שקט ועצוב... נחמד למדי... והוא עלה רק 7 שקלים... רק עוד דבר אחד: היום אני עומדת ללמוד איך רכוב על אופניים. בלי גלגלי העזר... תהנו, והשתדלו לא להירדם (אני יודעת שזה קשה, מסכנים שלי...)
יומן מסע! 11.7.04 - יום ראשון.
היום השביעי (או - אותות...)
ראיתי היום שני אותות. אחד מהם היה מלון בשם שלו, והאחר היה מוזיקה. אני אסביר: הלכנו לנו היום ברחובות אמסטרדם, קונים כל מה שצריך לקנות ועוד לא קנינו - מזכרות, מתנות לחברים - כאלה דברים. המשכנו ללכת, כשפתאום ראיתי את המלון עם השם שלו. אמא שלי עצרה אותי ואמרה לי שאני אסתכל. אמרתי לה ששמתי לב. באמת, אמא, את חושבת שאני לא שאני לב לזה?! אני חוששת שגם היא, כמו אבא, שמה לב. אבא כבר ממש מציק לי עם הנושא הזה... אני עדיין אומרת להם שכלום לא קורה... (הערה שלאחר עריכה: וזה, בעצם, לא כזה שקר...).
בכל מקרה, זה היה האות הראשון. האות השני הגיע מאוחר יותר, כשכבר היינו בדרך חזרה למלון. ראינו קבוצה של נגני רחוב מנגנים על גיטרה קלאסית ועל קסילופון. זה היה ממש נחמד, ונתנו להם כסף על זה. אחת מהמנגינות שהם ניגנו - ושבאורח מוזר התחילה ממש כשהגענו - הייתה המארש התורכי. זו המנגינה שהכי מזוהה אצלי עם ים, כי זה הצלצול של הטלפון שלי שנתתי לו. כלומר, בכל פעם שהוא מתקשר (או ייתקשר, זה לא קרה הרבה...), ככה הטלפון שלי מצלצל (או יצלצל...). אז ככה שזה היה האות השני.
לדעתכם זה מראה על משהו טוב? כלומר, אני חוזרת הביתה מחר, אז ככה שאולי יש לי למה לצפות :).
אה כן! אני חוזרת הביתה מחר! להתראות הולנד, שלום בית! אני כל כך מאושרת מזה! סוף כל סוף אני אחזור לחברים, למשפחה, לים... אני כל כך מעודדת עכשיו!
רק עוד 20 שעות ודקה! אני לא מאמינה שזהו זה! אין יותר ימים לספור, רק שעותף ובלילה יילכו איזה שמונה או משהו, ככה שזה ממש מעט! אני רק מקווה שנקנה שוקולד בדיוטי פרי, ממש בא לי עליו... חיחי, נחשו על מה חשבתי כשכתבתי את זה (רמז, זה לא היה שוקולד...) (הערה שלאחר עריכה: גם כשהעתקתי את זה למחשב לא חשבתי בדיוק על שוקולד...)
אני אסיים, כי אח שלי רוצה לצאת ללובי ואני חייבת ללכת איתו כי אסור לו ללכת לבד וההורים יצאו לסיבוב.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: הבית! "אני חוזרת הביתה, אני והגיטרה..." (נו טוב, אני מתכננת להתחיל ללמוד כשנחזור...). וגם ים נמצא בבית בארץ. אני כל כך אוהבת את הארץ... אני כל כך אוהבת כל מקום שבו ים נמצא... אני אוהבת את כולכם!
שלכם,
hanyou
יומן מסע! 11.7.04 - יום ראשון.
היום השביעי - סוף (או - זה היה לילה מוזר...)
הייתי בלובי עם אח שלי עד מאוחר - שמונה בערך (יצאנו בשש, זה הרבה זמן להיות בלובי של בית מלון...). ההורים שלי חזרו מהסיבוב הנוסף שלהם עם עוד מזכרות, והם אפילו קנו לי את מה שאני ממש ממש רציתי בשביל וייס! יאי! ^^
ואז התחיל הקטע המצחיק: הלכנו למסעדה שהמליצו לנו עליה, מסעדה מקסיקנית. אחרי כמה דקות של הבטה בתפריט והתלבטויות לרוב החלטנו כן להיכנס. הזמנו כמה דברים שהיו צמחוניים (נתנו לי אבוקדו בצד, איכס!), ואכלנו. ואיך שהדברים נכנסו לנו לפה - אוהו, שישו ושמחו! התחלנו לצחוק מכל דבר, לגחך ולצחקק. יצאנו משם שפוכים לגמרי. אמא אומרת משהו, ואנחנו נשפכים; אבא מוציא הגה - אנחנו נקרעים! אני מדברת, וכולם מתגלגלים. ואח שלי... טוב, אח שלי גם ככה לא מצחיק, אפילו שהוא מנסה, אבל בכל זאת הוצאנו גיחוך כשהוא דיבר :). אני הגעתי למסקנה שהאנשים במסעדה הזו שמו לנו איזה ג'ויינט בקרם שמנת שהיה על הדברים שהזמנו, כי בעיקרון רק אני וההורים שלי התמוגגנו מצחוק, ורק אנחנו אכלנו מהקרם שמנת... בסופו של דבר, המסקנה הסופית הייתה שבבשר היה הכי הרבה, כי אבא - שאוכל בשר יחיד מבין שלושתנו (אני, אמא ואבא) - היה הכי קורע. הוא לבש ג'קט ספורטיבי אפור כזה עם כובע, והוא החליט שקר לו אז הוא שם את הכובע על הראש (הוא קירח, אז זה די מתקבל על הדעת...). עכשיו, זה לא מספיק, הו לא! הוא גם צריך להחזיק את הג'קט עם הסנטר, כי הוא פתוח שם וזו הדרך היחידה לסגור אותו. וככה, כשהכובע מסתיר לו את הפנים, הוא נראה ממש כמו מסומם!
אז אני ואמא אמרנו לו שהוא נראה ממש כמו מסומם, והוא עשה לנו דווקא והתחיל ללכת עקום! וכשאמרנו לו שיפסיק, הוא לא הקשיב, וגם הושיט את היד קדימה וניער אותה כמו מסומם שמבקש כסף לסמים! לא האמנתי! אבא שלי, עושה דברים כאלה! והוא אמר שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שאחרים יאמרו, ולהפסיק לדפוק חשבון לכולם. אבל לדעתי יש גבול, ולהתנהג כמו מסומם, בייחוד כשיש לך משפחה, זה הרבה מעבר לגבול הזה... אז עכשיו אני כועסת עליו בגלל זה, והוא יודע את זה... אבל מילא :). לא נורא.
קצת קשה לי לכעוס כשאני מרגישה כל כך טוב כי בעוד לא יותר מאשר 13 שעות ו-48 דקות, אני אהיה על המטוס בדרך לארץ!!!
סוף כל סוף אני אחזור אליכם, אל הבית, אל החיות שלי, החברים שלי (ולא, זה לא אותו הדבר -_-), למשפחה שלי ולים!!! ואני גם דיי אשמח לראות את המלאך שלי שוב, הוא חסר לי פה כמעט כמו ים בעצמו... אני מתה מגעגועים... מתה לראות אותו כבר, לחבק אותו, אפילו לנשק אותו, אם אוכל... אבל גם רק לראות אותו יהיה מספיק בשביל לגרום לי לאושר עילאי... אני מתגעגעת... אבל עוד מעט הגעגועים ייגמרו...
זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי... למרות שחלק ממנו לא היה כל כך רע... זה תמיד שם, ההרגשה שמשהו עומד לקרות, משהו שאני לא אוהַב. אני מקווה שלא ייקרה כלום בדרך חזרה...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ים - אני עומדת לראות אותו בקרוב!
שלכם,
hanyou
| |
יומן מסע - פרק שישי
אין הערות היום :), אני פשוט שמחה :).
יומן מסע! 10.7.04 - יום שבת.
היום השישי (או - איזה כיף שהיה!)
קמנו בבוקר (אני קצת פחות - אח שלי העיר אותי באמצע הלילה כי הוא קרא משהו על חייזרים והוא מת מפחד...), אבל קמנו, והלכנו לתחנה הראשית של הרכבות באמסטרדם. עלינו על רכבת, על עוד אחת, שרדנו ארבע תחנות וירדנו בחמישית. קנינו כרטיסיה ועלינו על רכבת קטנה (הרבה רכבות? נראה לי שכן), שנוסעת על גלגלים רגילים, בכביש, נסענו לדולפינריום. זה היה צעד נבון - כל כך נהניתי שם! איך שנכנסנו, הלכנו לאיזו פינה כדי שאמא תוכל לשתות קפה, וראינו דולפינים דרך קיר זכוכית - זה היה נחמד, אבל לא ידענו מה עוד מחכה לנו!
אחרי הדולפינים האלו המשכנו לאריות הים. תוך כדי עברנו על פני כלבי ים, אבל החלטנו שנחזור אחר כך. בדיוק אז התחילה הופעה של האריות, וראינו אותה וזה היה מאוד נחמד. הם עשו כל מה שהמאמנת ביקשה מהם, והכל בשביל כמה דגים :). כשהסתיימה ההופעה (אחרי גלגולים, התיישבויות, מחיאות כפיים והעמדת פני מתביישים מצד אריות הים, הלכנו לראות את המופע של הדולפינים. זה היה ממש ממש יפה! כל הדולפינים היו כל כך חכמים וממושמעים, ושוב - הכל בשביל הדגים ^^. הם היו כל כך יפים וחמודים!
נגמר המופע של הדולפינים, ואנחנו עברנו להאכלה של כלבי הים (אלו שעברנו על פניהם קודם לכן והחלטנו לחזור אחר כך...). הם גם היו ממש חמודים, ועשו כל מיני דברים נחמדים כמו לקפוץ ולתפוס דגים בפה וכאלה...
כשזה נגמר רצינו לראות את הסרט שהם הציגו, אבל הגענו מאוחר מדי, והיינו צריכים לחכות עד להצגה הבאה, אז היה לנו קצת זמן להסתובב מסביב. הלכנו למקום שבו הראו לנו איך מאכילים תינוקות של דולפינים, וזה היה נחמד, אבל לא יותר מזה. המשכנו עד שראינו מין אזור כזה שהיו בו חתולי ים וכרישים קטנים וכאלה. היה שם גם דג שנראה כאילו מעכו אותו, והוא שט על הצד, שטוח לגמרי :). הוא היה מצחיק.
ממש כמה דקות לפני שהתחיל הסרט שוב, הלכנו לראות עוד האכלת כלבי ים, הפעם במקום שונה. זה היה באמת נחמד, כי הם עשו כל מיני דברים נחמדים כמו להתגלגל על הגב ולמחוא כפיים. המאכיל גם עלה על רפסודה באיזהשהו שלב, והכלבים עלו עליה אחד אחד ועשו כל מיני דברים בשביל הדג :).
אז כבר באמת הגיע הזמן שנלך לסרט - אם לא רצינו להפסיד אותו שוב, ולכן המשכנו לכיוון הסרט כשנגמרה ההאכלה. זה היה סרט מצחיק, מהסוג שמשפריצים עליך מים וזה תלת מימדי וכאלה... זה היה על שודדי ים שהקפטן שלהם "משוגע" קצת וקצת שלומפר, והם עולים על אי של איזה ילד והוא מתחיל לאבד את הצוות שלו בכל מיני מלכודות של הילד הזה, עד שבסוף הוא מוצא את עצמו מושלך למים, והילד הופך להיות הקפטן של הספינה. זה היה מצחיק מאוד, וחלק בשל העובדה שזה היה בהולנדית, והולנדים זה שפה מצחיקה ^^ (הערה שלאחר העריכה - תארו לעצמכם מה זה לראות סרט שכל הזמן שואלים בו במבטא מצחיק wat is dat?)...
בכל מקרה :), אחרי הסרט הלכנו שוב (הפעם רק אני ואח שלי - ההורים ענו לקריאת הטבע ^^), לאזור עם חתולי הים, וראינו איך מאכילים אותם. זה היה נחמד, כי הילדים האכילו אותם, ולא מאכיל מומחה. אפשר היה לקנות אוכל ביורו, אבל מטעמי גועל לא אני ולא אח שלי קנינו. בלעכס! אבל אח שלי ואמא שלי ליטפו חתולי ים... נו מילא...
אחרי זה שמתי לב לזה שהפסדנו שתי הופעות, אבל אמרתי: "נו, לא נורא, לפחות לא נפסיד את השלישית", ולכן הלכנו להופעה. או לפחות חשבנו שזה מה שאנחנו עושים. התברר לנו שהגענו ללגונה התת קרקעית. עלינו על מעלית שהורידה אותנו למטה, ושם ראינו טונה של דולפינים מתוקים שככל הנראה חשבו (ובצדק!), שהם מאוד פוטוגנים, ונשארו מתחת למים קרוב לשמשה ובשקט עד שכולם צילמו אותם :). הם היו מתוקים! צילמנו, ועלינו בחזרה למעלה, בשביל להספיק לראות את המופע האחרון - המופע של כלבי הים.
זה היה המופע, בה' הידיעה! זו הייתה מין הצגה על שני מלחים עם כלבי ים שעשו כל מיני דברים ממש ממש מגניבים!!! כלבי הים נישקו את המלחים, ורקדו, וקפצו דרך חישוק, ועבדו על המלחים, וצילמו ועשו פוזות למצלמה, ועבדו בתיאום מושלם עם השחקנים, והכל בפנטומימה ובשילוב עם מוזיקה מגניבה בהחלטה! זה היה כל כך חמוד!!!
וזה היה הסיום הנאות ליום של מופעים נהדרים בדולפינריום בהולנד :). כשהכל הסתיים (הספקנו להגיע להצגה האחרונה של אותו יום של כלבי הים), הלכנו אמא ואני לחנויות, בזמן שאבא הלך עם אח שלי ללטף את חתולי הים שוב. יצאנו מהדולפינריום הזה עם שלושה מחזיקי מפתחות (כלב ים לבן בשביל אמא שלי, ושני אורקות - אחד לים ואחד לי - בשבילי). עלינו שוב על הרכבת הקטנה, ואז על הרכבות הגדולות, וחזרנו לאמסטרדם. במשך כל הדרך חשבתי לי על ים, ועל איך אני אוהבת אותו, ואיך אני מרגישה כרגע שאני תמיד אוהב אותו, ועוד כל מיני שטויות שגרמו לי לכאב ראש ולמחשבה על עתיד טוב יותר. אני כל כך מתגעגעת אליו! ובכלל, לארץ ולכולכם, אבל במיוחד אליו! כל כך... רק עוד יום, 14 שעות ו-35 דקות (עכשיו 23:25). ביום שני באחת בצהריים אני כבר אהיה על המטוס לארץ, ואני לא מצפה לשופ דבר יותר מאשר לזה כרגע (בעצם, אולי לעוד נשיקה מים...).
אחרי התרעננות קצרה (כן בטח...), במלון, יצאנו לכיוון ביתה של אנה פראנק. זה היה רציני למדי, וגם קצת (טוב, די הרבה...), עצוב.
יש לי כל כך הרבה במשותף איתה! למשל, שתינו אהבנו לכתוב, לשתינו הייתה היכולת לעשות את זה, נולדנו באותו תאריך (12.6), ו... אני פשוט מרגישה שאני מבינה אותה, שאני מכירה אותה. לזה קוראים הזדהות? כי אם כן, אז זה מה שאני מרגישה, אני חושבת...
כשיצאנו משם, הלכנו לסופר, ומשם יצאנו עם מרק עגבניות (הערה שלאחר העריכה - מה, רק עגבניות?! חיחי ^^), לחם שחור, צ'יטוס ודוריטוס בחזרה למלון. איזה מזל שלא בודקים את השקיות בכניסה למלון... כרגע סיימתי את המרק שלי (עם שלוש פרוסות לחם, יימח שמי!), ההורים נמצאים במסעדה, או בדרך חזרה למלון, ובטח הם עוד מעט ייכנסו וייכעסו עלי שאני עדיין ערה :). אח שלי כבר ישן (הפעם הוא לא מפחד מהחייזרים ^^). וזהו, אני מסיימת להיום.
המילה האהובה עלי להיום: ים - אני מתגעגעת!!! והיה לי עוד חלום ים, אבל אני לא זוכרת הרבה ממנו חוץ מזה שהוא אומר שהוא קרא משהו בבלוג שלי, שהתווכחנו, שהשלמנו ושזה הסתיים בזה שאנחנו היינו מחובקים :). זה אומר שיהיה טוב, נכון?
שלכם,
hanyou עוד כמה הערות: הנה תמונה שלי שצולמה בדרך חזרה ברכבת: 
| |
יומן מסע - פרק חמישי
היום, הפתעה לכולכם, תמונה של הבלוג!!! חיחי, כן כן, אני השתגעתי קצת עם המצלמה, וצילמתי לכם את הבלוג הזה :) ועוד משהו שקרה אתמול: הלכנו (נו'ש ואני), להביא לקופק את אחד מהחתולים שלי (הג'ינג'י, אני אבקש מקופק תמונה שלו, צילמנו המווון...), כי הוא מאוד רצה חתול, ונו'ש מאוד רצתה להביא לו חתול. והם כבר חשבו על שם והכל, אז הם החליטו לקרוא לו "שאנטה" (קופק חולה על ה-red hot). הוא כזה חמוד!!! (החתול, כן?). הוא ישן לידי על כרית!!! טוב, בכל מקרה, לא זה מה שמשנה פה, כי אם מה שקרה אחרי שהחתול נרדם לידי. הזמנו את ים, כי אני לא אהיה החל מיום רביעי, והוא לא יהיה החל מיום חמישי (אני לפתח תקווה והוא לאילת), ולכן ככל הנראה אני לא אראה אותו ביום ההולדת שלו שחל ביום שבת הזה (24/7). אז, בשביל זה קפצתי על ההזדמנות להידחף לנו'ש לעניינים, לבוא איתה לקופק ולדחוף גם את ים לעניינים בכך שנזמין אותו ואני אתן לו את המתנה שלו. הוא בא משהו כמו רבע שעה לפני שאבא שלי בא לקחת אותי בברוטליות (אני לאבא: "מה זאת אומרת כבר יצאת מהבית?! תחזור הביתה מיד!!!"). על כל פנים, אמרתי לכולם שאני צריכה ללכת, ואז אמרתי לים שכדאי שאני אתן לו את המתנה שלו. אז קופק ונו'ש הציעו לנו (תודהתודהתודה!!!), שנלך ואני אתן לו אותה בפרטיות (טוב, תודה תודה, אבל זה היה קצת שקוף מצידכם ^^), וכך עשינו. וזה היה מדהים! נתתי לו את המתנה, ואמרתי לו מזל טוב. ואז חיבקתי אותו, ואני נישקתי אותו. אני. בעצמי. פעם ראשונה. זה לא שהוא נישק אותי ואני החזרתי, זה שאני נישקתי אותו, בפעם הראשונה!!! ואז פשוט עמדנו שם משהו כמו שתי דקות מחובקים (בכניסה לבית של קופק, כן?), ופתאום אמרתי לו: "ים." "כן?" "אמרתי לך פעם עד כמה אני אוהבת אותך?" "הממ... לא נראה לי..." ואז הייתה דומייה כזו לכמה שניות, ואמרתי לו: "יותר ממה שאפשר לדמיין." וחיבקתי אותו חזק יותר, והוא חיבק אותי חזק יותר, ואז! נחשו מה קרה אז?! ואז אבא שלי צלצל... מסתבר שהוא מחכה לי כבר חמש דקות בפינת הרחוב. אז אמרתי שלום לים (כל כך רציתי לנשק אותו שוב, אבל השתלטתי על עצמי ^^), והלכתי הביתה... בקיצור, זה היה ערב נחמד, חוץ מהעובדה שהייתי צריכה לסדר את החדר שלי... באסה... אני אוהבת אותו מבולגן. הרי לכם התמונה של הבלוג: 
אבל, הנה לכם יומן המסע שלכם: יומן מסע! 9.7.04 - יום שישי. היום החמישי (או - למישהו יש גבינה???) היום בבוקר העירו אותי מוקדם. לקחנו את האוטו ונסענו לצפון, לבקר בכל מיני כפרי דייגים וחוות. הנסיעה הייתה מהנה למדי. עצרנו בשולי הכביש, שעבר ממש ליד הים. זה אזור מלא בדשא ובחיוק משק, ואפשר לרדת לים מהדשא, כלומר - אין להם שם חוף עם חול, כמו לנו. היה שם גם כל מיני שולחנות לפיקניק, אז ישבנו ואכלנו לנו. אחרי זה המשכנו לנסוע עד שראינו התקהלות במקום כלשהו. ירדנו, וגילינו שזה היה מין שוק קטן כזה. קנו לי שם טבעת של סוס מכסף. היא באמת מאוד יפה. אם אני אספיק לצלם אותה לפני שתראו את זה, אני אשים פה תמונה שלה ^^ 
המשכנו לנסוע, כשאח שלי כל הזמן מקטר ורוצה לנסוע הביתה (כלומר, למלון). אבל בסוף הוא נהנה, כי עצרנו בעיירה קטנה ואכלנו צ'יפס (זאת אומרת, אני אכלתי צ'יפס - הוא אכל נקניקיה בלחמנייה עם קטשופ). אחרי זה הלכנו (כלומר, נסענו), לעיירה נוספת, שם ראינו עורות תלויים על אחד הקירות. זה היה ממש מגעיל. אלה היו עורות של פרות, ואת אחד מהם צבעו בצבעים של נמר. זה היה ממש מגעיל. אבל חוץ מזה היו שם ממש הרבה (וכשאני אומרת הרבה אני מתכוונת ל-ה-ר-ב-ה), חנויות מזכרות. אז נכנסנו לכולן, בדקנו כמה עולים הדברים בכל אחת, וקנינו מזכרות לכל החברים. אז ככה שטכנית כלמי שיש לי קשר עין איתו (או היה לי בשבועיים האחרונים), מסודר מהבחינה הזו :). אוי! אפילו לצ'יפ שלי המתוקה קניתי משהו! נו'ש, זוכרת שרצית שאני אחפש את צ'יפ למישהי הולנדית, ואני אמרתי שאין לי אביזרים? אז לא עוד! קניתי לה כובע של הולנדית! זה כובע קטן וחמוד שבעצם אמור להיות לבובה. אני כל כך מקווה שזה יתאים לה, כי אם כן, אז ככה היא תיראה בפורים הקרוב כשאני אהיה פייה :). כשזה נגמר (אחרי שקנינו גלידה אצלן מוכר שידע לומר סוכריות ואגוזים בעברית - דבר שדי הדהים אותנו...), עצרנוה בחווה לייצור גבינות. הייתה שם אחת שהסבירה לנו את כל התהליך, והיא הייתה נחמדה - הייתה לה אצ האנגלית הכי טובה ששמעתי אצל ההולנדים עד עכשיו. יצאנו משם גם גבינת עיזים מעושנת שאמא שלי התעקשה עליה. כל החיים שלה היא שנאה גבינת עיזים ופתאום זה מוצא חן בעיניה... מילא... בכל מקרה, צילמתי חמור מצחיק שנראה כמו פרה (כי היו לו כתמים, לא כי הוא היה שמן!), הנה הוא: 
אחרי זה עצרנו בעוד חוות גבינה (כי לאמא לא הספיק...). הפעם הייתה שם מישהי שאני אישית פחות אהבתי. היא דיקלמה את כל התהליך בעברית, שזה היה די נחמד, אבל יותר מדי מכני, כאילו היא לא הבינה מילה ממה שהיא אמרה. הנערה הקודמת שהסבירה לנו ידעה מעט מילים בעברית, אבל היא ידעה את המשמעות שלהן, וזה, לדעתי, עדיף. בחווה השנייה הסבירו לנו לא רק על הגבינות, אלא גם על הכנת הנעליים ההולנדיות. בעיקרון אני אהבתי את החווה הראשונה יותר, למרות שבשנייה היה גם הסבר על הנעליים. החווה הראשונה נראתה לי יותר מזמינה מהשנייה. השנייה הייתה יותר ממוסחרת, אני מניחה... מילה... אחר כך חזרנו למלון, ובערב יצאנו למסעדה שהמליצו לנו עליה במלון. זו הייתה מסעדה איטלקית שבאמת הייתה די טובה. המלצר שלנו אפילו היה ישראלי! זה היה מצחיק: הגענו לשם, ושלחו אותנו מלמטה למעלה. שם קידם את פנינו מלצר, ששאל אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת לשבת. שאלנו אותו אם כל הקומה זה של מעשני, והוא אמר שכן, אבל רק סיגריות. ואז הוא שאל: "אתם ישראלים?" ואבא שלי אמר לו שכן, אז הוא המשיך: "בואו, בואו תשבו כאן." וזה די הדהים אותנו, כי לא ציפינו למצוא ישראלי שגם עובד במסעדה. אבל מסתבר שהוא כבר 16 שנים בהולנד, ככה שאולי זה לא כזה מדהים. נחמד איך שהישראלים תמיד ימצאו אחד את השני, לא משנה איפה... בקיצור, הוא היה המלצר שלנו כל הערב, התברר כשן אדם נחמד, והמסעדה באמת הייתה טובה. כשסיימנו יצאנו לחפש חנות שרציתי לראות, אבל לא מצאנו אותה. כל אחד מאיתנו חושב שהיא במקום אחר בעיר. מילא... (הערה שלאחר העריכה - החנות האמורה נמצאה לאחר מכן, ואבא היה זה שצדק במיקומה...). כשחזרנעו למלון כבר היה בערך 9:30, ואני ואח שלי ירדנו ללובי - אני לצייר והוא לקרוא - בזמן שאמא ואבא היו בסיבוב נוסף בחוץ. גם כשהם חזרו עוד לא עלינו. בעצם רק לפני 18 דקות בערך חזרנו לפה (עכשיו 11:48). וזהו, זה היה סוף היום הזה. אה כן: צילמתי (או יותר נכון - צולמתי), כמה תמונות היום. הנה אני והאוטו השקסי שלנו: 
רק חבל שאני הורסת אותו... ויכול להיות שיש עוד תמונות שלי, אני לא זוכרת עכשיו. אבל אם יש, אני אשים פה, מבטיחה ^^. עוד יומיים, 14 שעות ו-9 דקות על לעלייה למטוס, ואני ממשיכה לספור ולהתגעגע לכולכם (ובמיוחד לים...). המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ים - אני מתגעגעת כל כך... שלכם, hanyou
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou