RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: !.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זהו...
הקורס נגמר, הטקס היה מרגש וארזתי את עצמי היום בחזרה לבסיס שלי במרפ"א 8282. אני מאוד עייפה ולכן מיד אחרי שעשיתי טיולים נכנס הודעתי קבל עם ומעבדה שאני יוצאת לחופש מחר! יש לי עשרה ימים שצריכים להיות מנוצלים בשבועיים-שלושה הקרובים כי אחרי זה אני מייד יוצאת לעוד קורס עד השנה הבאה!
החיים שלי על סרט נע, והוא נע מהר מאוד בזמן האחרון. דברים קורים במכות חזקות וחדות. בום! אני לבד. בום! אני בקורס. בום! סיימתי. בום! עוד קורס. בום! בום! בום!
הייתי רוצה שיהיה לי מישהו לחלוק איתו את כל הטוב הזה חוץ מהחברים הטובים שלי. מישהו מעבר.
כמה התגעגעתי לאנשים במעבדה. למרות שראיתי אותם לא מעט תוך כדי הקורס, עדיין לא הרגשתי חלק והיום כשחזרתי כבר כן הרגשתי. היה לי כיף להרגיש שהתגעגעו אלי... גורם לי להרגיש חשובה.
צילמו אותי מלא תמונות. התפלאתי לראות שאני נראית בהן לא רע בכלל... אני צריכה אבל להאריך את השיער שלי. הפילאטיס משתלם אט אט. אני נראית טוב!
התגעגעתי לכל החברים במעבדה ובבסיס בכלל. כולם עשו פרצופים שמחים לראות אותי והיה לי מאוד כיף. גם אכלנו עוגיות שוקולד צ'יפס. ביום שני נעשה פריסה לאחד הקצינים ליום ההולדת (שהיה כבר לפני שבועיים, אופסי...), עם עוגה מיוחדת במינה!
יהיה טעים ומהנה. אני ממש מחכה כבר לשבועות הקרובים!
| |
לפעמים
קל יותר לראות את הדברים באופן חד צדדי ולא כמו שהם. פתאום יש רק צד אחד והרי החיים הרבה יותר קלים ככה.
אז מה? זה באמת אומר שיש רק צד אחד? כנראה שלא. כנראה שיש כמה צדדים, או לכל הפחות שניים. הרי אנחנו חיים בעולם של דינמיקה בין גופים, אז אין הרבה בררות...
העיקר שבסוף הכל מסתדר. ומי שאמר - צדק - באמת יש לי נטייה להיות אובר-דרמטית. אבל מה אכפת לי?
בעוד כמה חודשים הבלוג הזה יהפוך להיות חופשי לעולם שוב. אני אלאים אותו מחדש מאחר וכנראה אפסיק להיות מורה.
ככה יהיה לכולנו הרבה יותר טוב לא?
אני מאמינה שכן, גם אם זו רק אני.
אני לא אגיד שאולי אז אני גם אתחיל לכתוב יותר, כי ההפרטה לא גרמה לזה לקרות, אז חבל לפתח תקוות שווא :)
בינתיים אני פשוט שמחה שהוא פה...
הלוואי והיו לי תמונות טובות של הציורים החדשים שלי להכניס לפה. מאז שהתחלתי לצייר על דפים גדולים מ-A4 אין לי יותר אפשרות לסרוק אותם, וזה חבל.
אבל גלי הבטיחה שמתישהו היא תגיע לפרדס חנה ותבוא לצלם לי אותם, אז אני מקווה שזה ייצא.
זה היה קצרצר מבית היוצר שלי.
המילה לפוסט זה היא: חופש! פסח בא, חג שמח!
לי
| |
בסוף השנה
לקראת סוף השנה, הכי טוב זה שילדים אומרים לך: "תודה." אפילו אם זה רק על הציון. אולי אני רק הייתי רוצה לשמוע שיש בזה יותר מאשר זה וזה למעשה לא. אבל עצם העובדה שתלמיד שלי אומר לי "תודה" ולא מקבל את זה כמובן מאליו שאני אתן לו ציון טוב במבחן, זה כבר אומר שיש קצת ריספקט.
ואני מרגישה שהתחברתי. זה נראה כאילו השנה רק התחילה, אבל כשאני מסתכלת לאחור אני רואה כמה הקשר שלנו השתנה - ואני יכולה לומר שבעיקר לטובה. לפחות ככה אני מרגישה עכשיו.
אני יכולה להיות פתוחה איתם יותר, לצחוק יותר, לדרוש שקט ושהם יקיימו (טוב, לפחות הרוב, אלה שהיו איתי מתחילת השנה רצוף בלי הוצאות חוזרות ונשנות שלא טופלו מבעוד מועד).
אולי זה לא אני, אולי זה החומר שנעשה קליל יותר (בכל זאת, עזבנו חלקיקים ועברנו לתאים חיים, ביולוגיה תמיד היה יותר מעניין מכימיה לטעמי, וייתכן שרואים את זה גם בדרך ההוראה שלי). אבל משהו באווירה בכיתה שונה ואני לא מקבלת את זה כמשהו טריוויאלי.
כי אחרי השנה המגעילה שהייתה לי בביה"ס הזה מצד הצוות והעזרה ש(לא)קיבלתי, הייתי מצפה שאני ארגיש כמו כישלון, בערך כמו שהרגשתי בתחילת השנה. אבל אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה שלפחות עם הקבוצה הזו של כיתה ז' עשיתי איזה שינוי, והצלחתי להביא אותם למשהו שאולי הם היו מגיעים אליו גם לבד, אבל עצם זה שאני הבאתי אותם לזה והצלחתי להתחבר אליהם בתהליך אומר משהו.
וטעה היועץ הפדגוגי של "עתידים" כשאמר שאני יוצאת בחוויה שלא הצלחתי מביה"ס הזה. אני לא מרגישה שלא הצלחתי, אני מרגישה שהצלחתי ובגדול. כי למרות הקשיים המקצועיים מבחינת הצוות וההנהלה, הצלחתי לנהל כיתה, הצלחתי להביא את רוב התלמידים בה להישגים משמעותיים תוך שיפור מתמיד מתחילת השנה, והצלחתי להתחבר אליהם ברמה שהם מביטים בי, מחייכים ואומרים לי "תודה", על מה שאני עושה למענם, או "לא התכוונתי, את צודקת" כשהם עושים משהו באמת לא בסדר בשיעור.
אני יצאתי החזקה מהשנה הזו, כי עברה השנה הראשונה של ההוראה שלי ואני לא רוצה לפרוש. עברה השנה הראשונה ואני לא תולשת שיערות ואומרת שהילדים משגעים אותי. עברה שנה ראשונה בתפקיד ואני מרגישה שאני מתחילה באמת באמת לאהוב ילדים - גם את אלה שמפריעים, גם את אלה שלא משתדלים, פשוט כי הם הם.
בשנה הבאה אני אתחיל מחדש, עם צוות חדש ובי"ס חדש והכל חדש ויכול להיות שאני ארגיש אפילו יותר טוב עם עצמי כי הדברים אולי יילכו הרבה יותר טוב. כמובן שיכול להיות ששוב תהיה נפילה, יכול להיות שביה"ס ההוא הוא לא מה שאני מצפה, הרי ברור שזה מה שקרה לי בתחילת השנה הזו. אבל אני מנסה, משתדלת, עושה כמיטב יכולתי ואני מאמינה שאם אני אגיע למקום שבו אני צריכה להיות, אני אהיה טובה פי עשרות מונים ממה שאני עכשיו, ואני כרגע לא מחשיבה את עצמי לנוראית במיוחד.
עברה עלי תקופה בשנה הזו שגרמו לי לחשוב כאילו אני כישלון מוחץ, כאילו אני לא שווה כלום, לא יודעת לעשות כלום וגם אם כן, אף אחד לא מבחין בכך. ואני לא יודעת איך יצאתי מזה, אבל יצאתי. אני מרגישה שאני יכולה, אני יודעת שאני מסוגלת ויש לי הוכחות.
כשני שלישים מהכיתה שלי עברו בהצלחה מבחן מפמ"ר. שליש קיבל ציונים גבוהים מ-80. זה לא הרבה אבל זו התחלה, בהתחשב בתנאים.
אני מרגישה שאני יכולה והתלמידים שלי ככל הנראה יודעים את זה.
שאר הכיתות? מהן אני לומדת איך לתפקד ומה לעשות. ובעיקר מה לא לעשות.
תזכורת לעצמי - יותר דפי עבודה.
סוף שנה שמח לכל התיכוניסטים (למרות שראסמית הוא רק ב-20 לחודש. אתם תשתקו עם הבגרויות שלכם, כולנו שמענו עליכם, תהנו מהחופש שלכם ותעזבו אותנו בשקט ^^).
אני חזקה היום.
שלכם,
לי
| |
מישהו שומע אותי?
השיר הזה דיי מתנגן לי בראש עכשיו. והאמת שאני לא אתפלא אם איש אינו שומע אותי, עם קצב העדכונים המדהים שיש פה. הבלוג הזה הוא בושה לחיים שלי אם ככה אני נוטשת אותו בעיתות מצוקה. אני עכשיו נכנסת למה שנקרא מעגל של חרטה ופגיעה. אני פוגעת, מתחרטת על זה ושוב פוגעת ושוב מתחרטת ושוב ושוב ושוב... זה פשוט יחזור על עצמו עד שאני אחליט להפסיק עם זה. להפסיק עם ההתנצלויות הבלתי פוסקות וכו'.
זהו.
יש כמה דברים חדשים. לאחר שהשלמתי את כל סולם הצרכים של גלייזר (חום וביטחון, תחושת שייכות, וכן הלאה), הגעתי לשלב האחרון והוא הגשמה עצמית.
הגשמה עצמית? - ודאי תשאלו, ואני אענה שכן.
הקץ לדחיות, לאמירות של "אני לא יכולה/אין לי זמן/אין לי כסף": ההורים שלי החליטו לשלם לי על שיעורי גיטרה ועל שיעורי רכיבה. אני חוזרת לדרך שנטשתי אחרי זמן רב של תעייה בין עשבים שוטים. חזרתי לסוסים וחזרתי לגיטרה - שניהם גם יחד. אני כל כך מאושרת!
אני מאושרת שיש לי את הזמן גם לרכוב, גם לנגן, גם לחנוך וגם ללמוד. ואין משהו שהייתי מוכנה לוותר עליו בעד שום הון שבעולם. כולם חשובים לי (טוב, אולי הללמוד פחות ^^).
ואני מתגעגעת לבלוג הזה, כל כך כל כך כל כך. אם יש לי כל כך הרבה זמן פנוי בידיים, אולי אני אתחיל לכתוב בו שוב? האמת שאני לא יודעת עדיין איך אני אסתדר עם כל זה פתאום. הנגינה בטח תדרוש ממני הרבה, הרכיבה פחות והלימודים יותר (וגם החונכות זה לא עסק שהולך ברגל, אני עדיין צריכה לשבור דיסטנס איכשהו עם חלק מהאנשים - עצות בבקשה!!!).
אני מתחילה להשלים עם זה שהקשרים של העבר דיי נותקו מרוב האנשים. אין מה לעשות - החיים ממשיכים ואנשים יכולים לצאת ולחזור מהפריים אבל אין לחזור אחורה. ולאחרונה אני גם לא רוצה לחזור אחורה. כי לאן יש לי לחזור? לאן? - לימים שלי כאובססיבית לגבי ילד שלא החזיר לי אהבה? או אולי לילדות היותר מוקדמת כשהייתי גוש מהלך? או שבעצם לימי התיכוןהעליזים שלי כאנורקסית בהכחשה?
אני באמת לא יודעת למה היה לי הרצון לחזור, ולכן אני לא רוצה לחזור לשם יותר. למרות שבחלק מהזמן היה כיף. נקודה למחשבה: איך יכול להיות למישהי שאימללה את עצמה בתיכון רצון לחזור לאותה תקופה? אולי אני צריכה להוסיף לרשימת התכונות שלי מזוכיסטיות...
אני צריכה לחשוב על הרבה דברים ובראשם: להכין מערך שיעור על אלכוהול ועישון ליום חמישי הבא, ולהכין מערך מפגש למפגש הקבוצתי ביום רביעי הבא. טוב באמת שקבעתי פגישה בלי לדעת עדיין מה אני הולכת לעשות... פשוט מעולה.
ואני עדיין צריכה לקרוא חומר (הסמסטר הזה מסתיים עוד מעט, לאן נעלמו לי השבועות, לאן?!).
שמתי לב לאחרונה שאני בת 20 וחצי. פאקינג 20 וחצי. הבלוג הזה קיים ממתי? מאז שאני בת 15? אני בת 20 וחצי god damn it!!! אני כל כך מזדקנת עד שמישהי שהכרתי כשהיא הייתה בכיתה ח', היום בכיתה י'. עוד שנתיים היא מסיימת בי"ס! ומה איתי? - אני חוזרת לבי"ס עוד שנה. בתקווה שבצפון (טבריה או שלומי - עדיף טבריה), מאשר בדרום.
ואם כבר עסקתי בזה... הלחימה הזו בהחלט מנעה ממני הרבה ראיונות בדרום. אני לא יודעת מה יהיה. אנחנו ארבע בנות שצריכות ללכת לראיונות רק בשני בתי ספר כרגע בגלל המלחמה. זה כאילו שדרום הארץ לא קיים בשבילנו ואני תוהה - מה יהיה? מסכנים כל הילדים שם, מסכנים כל האנשים שם בכלל... מי חשב להתחיל עם המהלך הגאוני הזה?
יש לי בלקאאוט לרגע. העולם דיי מחשיך. הרופאה שלי התקשרה ואמרה שאני צריכה לקבל זריקות B12, כי יש לי 80 כשאמור להיות לי 320 (אני לא יודעת מה זה אומר, אני רק יודעת שזה בסך הכל 25% ממה שאמור להיות לי בגוף, וזה לא משהו בכלל). אמרתי לה שאני אנסה כדורים קודם. אולי אני צריכה לשקול להחליף לכדורים מרוכזים יותר... מי יודע... (אני כל כך יודעת שמטיאס יתפחלץ אם הוא יקרא את זה, מילא, לפחות אני אוכלת יותר מכף אורז בימים אלו, חצי נחמה).
כשהיהיו לי תמונות מהרכיבה אני אעלה לפה, אני לא בטוחה שיש מי שיצלם אותי כרגע (אלון דיי חוזר לצבא עוד מעט, ברגע שיורידו לו את הגבס מהיד...). אני מקווה שיהיו לי תמונות במהרה, אני רוצה לקבע את הרגע בו חזרתי לרכיבה למשך כל חיי!
מספיק להיום...
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: סוסים. my one and true love ויסלח לי אלון, אבל אף אחד לא דוחק סוסים הצידה :).
שלכם,
hanyou
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou