The Silent Gallop

אני כל הזמן מרגישה כאילו אנשים כועסים עלי, כאילו נמאס להם ממני, כאילו שאם אשאל עוד שאלה מיותרת אחת והלך עלי, לא ירצו לדבר איתי יותר או לעזור לי כשאצטרך.

אולי אני באמת מעצבנת, מהאלה הנודניקים ששואלים שאלות מפגרות כשכולם כבר הבינו, הפנימו והמשיכו הלאה. מוזר לי לחשוב שזה ככה כי דווקא בלימודים הייתה לי קליטה מהירה. אני זוכרת שלפעמים היו שאלות ששאלתי ושהמאמן בקורס מדריכים היה משתגע מהן והיה נוזף בי שבשלב הזה כבר היה מצפה שלא יופיעו שאלות כאלה וכו' וכו'. גם בצבא כל הזמן אמרו לי שאני שואלת יותר מדי שאלות מיותרות. אבל לפעמים באמת לא הבנתי וזה מציק שמצד אחד מעודדים לבוא ולשאול ומצד שני אסור לפצות את הפה. אפילו במערכת היחסים שלי כבר כמה פעמים שנקראתי חופרת, ואני בטוחה שגם החברות שלי חשבות שאני חופרת.

אבל מה אני אעשה שהמוח שלי חושב אחרת מאחרים? שכל דבר אני רוצה לחקור לעומק ולהבין את הסיבות שלו ואת המשמעויות העמוקות שלו? מה אני אעשה שאותי מעניינים דברים שלרוב לא מעניינים אנשים אחרים? או שמעניינים אבל עד גבו שהוא כנראה נמוך ממה שמעניין אותי להעמיק בהם.

כבר כמה פעמים שקרה לי שחשבתי שניהלתי שיחה ערה על נושא ופתאום הפציצו אותי בזה שחפרתי על הנושא. זה משגע אותי - אי אפשר פשוט לשנות נושא בטקט? חייבים לצעוק עלי או לעלוב בי במילים כמו חופרת?!

אני לא חתיכת קרטון מודפס בדמות בת אדם. אני אישה ואני חושבת - קצת שונה אמנם מאחרים - אבל אני גם מרגישה, וזה כואב כשפוגעים בי, במיוחד במילים כמו 'חופרת' או כמו 'מאיפה באות לך השאלות האלה?' ו'מאיפה באים לך כל הרעיונות המוזרים האלה לראש?'

זה גורם לי להרגיש שונה ולא שייכת, זה גורם לי להרגיש לא שווה ולא מעניינת. ובעצם יש לי רעיונות טובים, יש לי דרך מחשבה מעניינת ופילוסופיה משלי לחיים, אז למה לקטוע אותה באיבה? למה לא להקשיב ולזרום עם המחשבות שלי? אני יודעת למה - כי אף אחד מהמאזינים הוא לא הפסיכולוג שלי. אבל אלה אנשים שאני מחשיבה החברים שלי וזה מרגיז אותי ופוגע בי לדעת שהם לא באמת רוצים לשמוע מה הולך לי בראש.

מעצבן, וגם מרגיש חסר אונים כל כך, כי אולי אני באמת לא מעניינת אם זה מה שהשאר אומרים. אבל למה אכפת לי בכלל? למה זה מזיז לי כל כך? אין לי סיבה. אין לי סיבה וזה מתסכל אותי שאין לי סיבה.

אוף.

פתאום עלו בי קצת חרדות שאולי החיים שלי הם לא באמת חיי. כמו תחתונית שהושאלה מחברה בעת הצורך ורק כשהוצאת אותה מהתיק גילית שהיא בעצם ריחנית ואת מרגישה עמוק בפנים שהיא זרה לך, כי אין סיכוי שהיית קונה כזו בעצמך (גילוי נאות - קניתי חבילה והייתי בשוק כשגיליתי שקניתי פיסות נייר דקיקות שנראות ומריחות כמו אחת כזו... לא מה שציפיתי לקבל).

ואז חשבתי לעצמי שהחיים שלי קצת מרגישים לי כמו תחתונית של מישהי אחרת - ריח לא מוכר, מרקם משונה, צבע שונה ממה שאני רגילה אליו. אולי החיים שלי הם חיים של מישהי אחרת - יש שם מישהי אחרת שרוצה חתונה וילדים, רוצה בית עם חתול וכלב, רוצה בעל שיגן עליה וייתן לה הרגשה שהא הכל בעולמו.

ואולי המישהי הזו היא באמת אני? וכל השאר הוא הפיקציה? - אותה בחורה שרוצה להישאר רווקה לעולם, שלא רוצה ילדים, שרוצה לא להצטרך אף גבר שיאמר לה מה היא שווה?

ואולי אני מישהי בין השתיים הללו - רוצה להתחתן אבל בחו"ל, רוצה ילדים אבל רק אחד (כן, אני יודעת שזה מתכון לאסון), רוצה בית אבל מוכנה להתפשר על שכור, אם כי לא מוכנה להתפשר וכן תתעקש על חתול וגם כלב.

איפה אני בכל הסיפור הזה? רק מצאתי את הקול שלי ועכשיו אין לי יותר מדי מושג מה הוא רוצה לומר חוץ מאשר איזו הברקה פה ושם.

הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו משמעותי. הלוואי והייתי מרגישה שאני עוזרת למישהו במשהו, או למשהו במישהו.

אני מרגישה שיש בי חלק קיטשי שרוצה את כל הדברים האלה ומצד שני יש בי צד קשוח שאומר שעדיף שלא לצפות, לא לקוות, לא לתכנן ולא לבנות על שום דבר חוץ מאשר על עצמי כדי לא להיפגע.

כי מה אם אני ארצה להתחתן ולא יהיה לי עם מי? ומה אם אני ארצה ילד ולא יהיה לי עם מי? מה אם אני אחכה יותר מדי לרגע הנכון ואגלה שהוא לעולם לא מגיע? הרי זה כבר קרה פעם אחת ומה למדתי מזה? שלא סומכים על הצד השני ואם רוצים משהו צריך לעשות הכל כדי להשיג אותו, גם אם זה אומר לסיים קשר.

אבל זה נשמע לי כל כך פטאלי פתאום. זה גם מה שחשבתי בקשר הקודם וזה הוביל אותי למקום לא מי יודע מה, אבל הוביל, מה לעשות... אז להתעקש? לא להתעקש?

אני בכלל רוצה את זה באמת? או שלא? האם אוכל להיות שלמה עם עצמי בעוד 10-20 שנים או אפילו בסוף חיי עם העובדה שלא עשיתי ילדים? או שלא התחתנתי?

למה הכל צריך להיות מסובך כל כך? למה אני תמיד נמשכת למערכות היחסים הקשות יותר? מסביבי יש מלא גברים שמעוניינים להתמסד ולעשות ילדים - אם לא עשו זאת כבר. אז למה אני מתעקשת לבחור את אותם פרפרים מרפרפים?

אני חושבת שאולי הגברים האלו הם כאלו בגלל הנשים שלהם. ואז מה זה אומר עלי? שאני לא מספיק אישה בשביל לגרום לגבר לרצות להתמסד? באסה.

ועובדה שנשים אחרות מצליחות, אז למה אני לא?

אולי זה כי אין בי עוד מספיק ממני בשביל להכניס קצת מזה למישהו אחר. אבל אני לא מאמינה בזה יותר כי אני מתמלאת כמו הכנרת מרגע שהתחילו להתפיל מים. אז לא פה טמונה הבעיה.

כנראה שאני צריכה עוד קצת מחשבה כדי להגיע לפתרון ממשי.

טוב אז ראיתי שהעדכון האחרון שלי פה היה על סלאבה ונראה לי שראוי שאני אתייחס אליו לפני כל דבר אחר. אז סלאבה עבר סדרה מפרכת של טיפולים פיזיותרפיים יום יומיים ובסופו של דבר מצא משכן קבע אצל קולגה של אמא שלי לשעבר שמחזיק גם פינת חי בבית, עם המון בעלי כנף (תרנגולות, ברווזים, שליוים נוספים), וגם חמור. העדכון האחרון מאמא שלי טוען שהוא חי לו טוב עם שאר החברים ונהנה מחייו, למרות שהפגם ברגלו מונע ממנו להיות בעל חופש תנועה מלא.

מעבר לזה עדכון גדול נוסף שכדאי שאציין פה הוא שעברתי לגור עם בן זוגי וכעת אני נתנייתית מן המניין (או סוג של), בדירה מדהימה המשקיפה על הים. עברנו בראש השנה ופתחנו שנה חדשה במשותף וזה מרענן, מאתגר ומהנה ביותר.

אבל משהו עדיין אוכל אותי, אולי כי אני פשוט יותר מדי סקרנית, אולי כי אני פרפקציוניסטית, אולי כי אני לא יודעת מה. לא יודעת עד כמה אנשים יודעים, לא זוכרת אם עדכנתי על זה או לא (רוב הסיכויים שכן), אבל בן הזוג הקודם שלי שאיתו הייתי במערכת יחסים מתחילת האוניברסיטה ואני נפרדנו אחרי חמש שנות זוגיות (אם לשנתיים האחרונות אפשר לקרוא זוגיות), לפני כשנה וחצי. הפרידה לא הייתה טובה, ניסיתי בכוח לשמור על קשר גם לאחר מכן במשך כמה חודשים והתבשיל הזה התפוצץ לי בפנים בצורה מאוד לא נעימה.

טוב, אחרי כמה זמן מהפרידה נפגשתי עם בן הזוג הנוכחי שלי שבדיוק כמה חודשים לפני גם נפרד מהחברה שלו, ומפה לשם התגלגלנו ללגור ביחד.

אבל עדיין מחשבות על בן הזוג הקודם לא עוזבות אותי. לא מחשבות בנוגע ל'מה היה קורה אם לא היינו נפרדים/אם עדיין היינו ביחד/כל דבר זוגי אחר' אלא מחשבות על איזו מין החמצה זו שהקשר נגדע בצורה כל כך ברוטלית. על זה שאולי אם לא הייתי מתעקשת להישאר בקשר הדוק מיד אחרי זה אולי היינו נשארים ידידים עד היום.

ואני תוהה האם בכלל זה היה יכול להיות חיובי שנישאר בקשר ידידותי עד היום. לאחרונה חברה שלי ניתקה איתו קשר גם כן, מהסיבה שהוא הפך להיות פוץ מתנשא ומרוכז בעצמו. אני גם ראיתי את זה קורה (לא שהיא תפסיק לדבר איתו, שהוא נהיה כזה לא משהו). אבל תכלס זה לא כאילו אני מדברת איתו כל יום ויודעת איך הוא ומה הוא עכשיו. ותמיד יש לי את ההרגשה שאולי דווקא היינו מסתדרים בתור ידידים. אני מניחה שמה שאני חווה זה הרגשת החמצה. ולא עוזר לי שאנשים שעדיין מדברים איתו אומרים לי שאני לא מחמיצה כלום.

חשבתי על לנסות ליצור איתו קשר מחדש אבל זה מרגיש לי פאטתי. זה לא שהוא חסר לי בחיים. זה לא שחוסר הנוכחות שלו מעיק עלי. זה שההרגשה שנכשלתי בניהול קשר עם בנאדם מעיקה עלי. ההרגשה שאולי אם הייתי מתנהלת אחרת עדיין היינו יכולים להיות במצב של תקשורת לא מביכה. אני שונאת לא להצליח בדברים וגם הכשלון הזה מעיק עלי.

אולי זה בכלל לא הכישלון שלי? אולי זה הכישלון שלו ואני פה זו שסובלת מהכישלון הזה? קשה לי לראות את זה ככה. מבחינתי אם משהו לא הצליח זו אשמתי ואני גם יכולה להצביע על הצעדים שעשיתי שהובילו לכישלון הזה ובראש ובראשונה ההתעקשות להישאר בקשר קרוב זמן קצר כל כך לאחר הפרידה. זה עשה רע לשנינו וייתכן שזה גם השפיע על הקשר שלו עם חברים אחרים - אולי הוא נהיה יותר אגרסיבי בגלל החניקה שלי? אני לא יודעת אבל זה אוכל אותי.

ובתוך כל זה עולה גם התהיה על "האם זה נכון לחשוב על זה?", על "למה אני בכלל חושבת על זה?" ועל "רוב הסיכויים שהוא לא מתעסק בזה בכלל, אז למה זה מזיז לי? למה המחשבה הזו לא מפסיקה להתרוצץ אצלי בראש?" ואני חושבת לעצמי, למה שנה וחצי אחרי שנפרדנו עדיין מעסיק אותי האם יכולתי להתנהל אחרת ולא להיות בחוסר תקשורת עם אדם שבעבר היה קרוב לליבי?

אין סיכוי שבעולם שהייתי מחזירה דברים לאיך שהיו לפני הפרידה. אין סיכוי שבעולם שארצה לחזור לקשר רומנטי עם האדם הזה. אז למה הוא תופס מרחב מוחי לא קטן מהיום שלי? למה אני לא מפסיקה לתהות איפה הייתי לא בסדר ואיך אני יכולה לתקן את המעוות?

אולי אני לא צריכה לתקן אותו? אולי המעוות לא באשמתי ואין לי דרך לתקן אותו? אבל ברור לי שהאשמה מוטלת גם עלי, אפילו אם לא רק עלי. צריך שניים לטנגו וזה לא אני המצאתי את המשפט הזה. אז האם זה מאוחר מדי לתקן?

למה הוא יכול לחיות חיים שליווים בלי לחשוב בכלל עלי ועל האם עשה משהו לא בסדר ואיך יוכל לתקן זאת ואני מתייסרת במחשבה הזו יום-יום?

כשניתקנו קשר סופית זה היה לאחר עוד ריב רגשי מטופש שסבב את הנסיונות שלי להתקרב לחברה החדשה שלו, ובאותה שיחה אמרתי לו שאני מעדיפה שלא ייצור איתי יותר קשר בעתיד, בכלל. מחקתי אותו מכל רשומה שהייתה לי - פייסבוק, ג'ימייל, טלפון וכו'. נראה לי קצת לא החלטי ליצור איתו עכשיו קשר שוב כדי לנסות וללבן דברים, אבל מרגיש לי שהמעגל הזה עדיין לא סגור וזה מונע ממני להתקדם הלאה מהסיטואציה. מצד שני אני לא יודעת מה אני אמצא מהצד השני של הקו. אולי בנאדם שלא רוצה לסגור את המעגל, שידחה את נסיונות ההתקרבות שלי ויגרום לי להרגיש לא רצויה. זה שאני רוצה לסגור את הנושא זה טוב ויפה, אבל לא בטוח שזה מה שהצד השני רוצה. ואיכשהו יש לי הרגשה שזה מה שאני איתקל בו אם אנסה לעשות את הצעד הזה.

אבל למה? למה זה מטריד אותי כל כך? למה אני לא יכולה לפטור את זה בכך שיש דברים שלא נועדו להיסגר? למה האני שלי כל כך רוצה לראות דברים סגורים וארוזים יפה באריזות מתנה חסרות ערך, כשגם תוכן האריזה חסר ערך לחלוטין? הרי גם אם אצור איתו קשר ואסגור עניינים - רוב הסיכויים שאחר כך לא נחזור לדבר יותר מדי. המצב לא ישתנה בכל מקרה אז מה זה משנה אם אעשה את זה או לא? אבל המוח שלי לא נותן לי מנוח. וזה מעצבן.

אמא שלי מצאה לפני שלושה שבועות שליו. או משהו שדומה לשליו. לקחנו אותו לוטרינר הקבוע שלנו שאמר שאין לו יותר מדי מה לעשות איתו. הוא נתן לנו שם של וטרינר שמכיר עופות ושלח אותנו לדרכנו.

כבר שלושה שבועות שסלאבה השליו אצלנו בבית בכלוב של תוכים שקימבנתי מידיד. אני לא יודעת מה לעשות איתו מאחר והוא בקושי מצליח להחזיק את עצמו בישיבה - על עמידה אין בכלל מה לדבר.

בסוף השבוע שעבר התקשרתי לוטרינר שהופנינו אליו ומאז אני מנסה לקבוע יום שבו אוכל לקחת אותו. הבעיה שעד שאני מגיעה הביתה מהעבודה הוטרינר כבר לא נמצא. היום כשאמא ואני החלפנו לו עיתון הוא התחיל לדמם שוב. בעבר הוא כבר דימם כמה פעמים אבל לא ראינו פצע ולא הבנו מאיפה זה בא. עכשיו שמתי לב מה הקטע עם זה - על העקבים שלו יש לו שני כיבים שעד עכשיו היו מכוסים בצואה וחול. עכשיו זה קצת יורד לו אז הוא מתחיל לדמם שוב. מצד אחד אני יודעת שאם זה מדמם זה סימן טוב כי זה אומר שעוד יש אספקת דם למקום. והאזור החשוף נראה ורוד וחיוני ככה שזה לא נמק. זה טוב. מצד שני - אני לא יודעת איך לטפל בזה. בינתיים רק שפכתי לו על האיזור פולידין. אני לא יודעת אם לקלף את הג'יפה או לא כי אין שום מצב שבעולם שאני אצליח לחבוש לו את האזור אחרי זה - הוא קטן מדי. אם אני אוריד את הג'יפה יישאר לו פצע חשוף. מצד שני אם אני לא אוריד את זה זה עלול להאט את ההחלמה שלו.

לפחות הבנתי אבל למה הוא לא מסוגל ללכת. כשדיברתי עם הוטרינר בטלפון הוא אמר שיכול להיות שיש לו נזק בחוט השדרה או במוח כתוצאה מתקיפה או מפגם מולד. אני מפחדת שהוא עלול להישאר ככה לעד ולא נוכל לשקם אותו ולשחרר אותו או לפחות למסור אותו לפינת חי. אני מקווה שהקטע עם הרגליים זה כל הבעיה שלו ושברגע שנפתור את זה הוא יתחיל להשתקם ומצבו ישתפר. אבל אני לחוצה כי גם ביומיים הקרובים אני לא אוכל לקחת אותו לוטרינר כי אני לא אהיה בבית, ועכשיו כשאני יודעת מה הולך לו שם אני ממש מודאגת מזה. כמעט חרדה.

אני קצת אובדת עצות ובעיקר מודאגת...