RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קשה מאוד
ביום שישי האחרון הגעתי הביתה וים סיפר לי שבאג נדרס והוא אצל וטרינר בטיפול. הייתי בטוחה שמדובר במשהו קליל ולא נורא בכלל, כמו שבדרך כלל קורה עם הכלבים שלי (תמיד צחקנו על זה שהם כל כך קטנים עד שהם נכנסים בחריצים של הגלגלים ולכן לא קורה להם כלום).
בין שישי לשבת באג היה בתוך הבית, ורצינו לראות שהוא עובר את הסופ"ש לפני שאנחנו מתחילים טיפול. אז ידעו שיש לו שברים באגן, ברגל ובזנב. ביום ראשון לקחנו אותו לבדיקות נוספות, ואז גילו שצינורית השתן שלו קרועה אבל לא דולפת, מה שהעיד על אופציה לבעיה נוירולוגית.
וזו הייתה הבעייה העיקרית. כי ניתוחי תיקון עלולים להגיע לעלות של 12 אלף ש"ח, מבלי בכלל לדעת אם הכלב יוכל לעמוד בהם או לעבור אותם, ואם יוכל לשלוט בצרכים שלו אח"כ. ייתכן שלאחר הניתוחים היינו צריכים להרדים אותו ואז הכסף היה נזרק. תוסיפו לזה את זה שבאג כבר היה בן 13 - ולמרות שלא נראה שהוא הבין את זה לפי איך שהוא התנהג, זה נחשב גיל מבוגר מאוד אפילו לפינצ'ר. הסיכויים היו קלושים, והווטרינרית אמרה שבמצב הזה כל נסיון לטפל ולגרור אותו עוד יהיה סבל בשבילו.
אז עמדנו שם כל המשפחה מסביב לבאג והחלטנו פה אחד שהכאב שלו לא שווה את הסיכוי שהוא יחיה עם בעיות תמידיות במתן צרכים, ושזו לא איכות חיים שתהיה שווה את הסבל שיעבור. והרדמנו אותו.
אחר כך לקחנו אותו וקברנו אותו ליד הבית שלנו. הייתי בסוג של הלם אני חושבת. בכיתי קצת אבל לא נראה לי שממש תפסתי איזו החלטה לקחתי לגבי חבר יקר שנולד אצלי לפני 13 שנים.
הוא היה הגור הזכר היחיד והיו לו 3 אחיות. הוא היה כלב רגיש - אחרי שמסרנו את כל הגורות מצאנו גם לו בית אצל מישהו מהכיתה שלי שהיה חבר שלי, אבל באג לא יכול היה להיפרד מאמא שלו ולא הפסיק לבכות במשך שבוע שלם. אמא של החבר הזה התייאשה והחזירה את באג אלינו. מאז עברו השנים ובאג גדל והזדקן אצלנו, ובלי לשים לב הוא נהיה בן 13, עם התנהגות של בן 3.
כשהייתי חוזרת הביתה אחרי שבוע באוניברסיטה (ואח"כ בצפת, ואח"כ בשלומי), הוא היה רץ וקופץ עלי ונותן את הקול המוזר שלו - חצי יללה וחצי נביחה - מין קולות קצרים וחדים כאלה, ממש כאילו הוא מספר לי מה עבר עליו בשבוע האחרון (אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל זה מה שהוא היה עושה). כשהיה עובר אוטו גלידה בשכונה הוא היה מיילל עם המוזיקה שלו במקומות קבועים (הוא היה מבין את מבנה המנגינה!).
ועכשיו הוא איננו. צ'יפ עוד אצלנו, היא מחפשת אותו כי היא לא ממש מבינה לאן הבן שלה נעלם. החלטנו שנכניס אותה הביתה כשאנחנו נמצאים כדי שלא תהיה לבד ושלא יהיה לה קר בלילה. בדרך כלל הם היו מחממים אחד את השנייה, אבל עכשיו היא נשארה לבד.
אמא שלי אמרה שאחריה היא לא רוצה יותר כלבים. אני אומרת שקצת מוקדם להחליט, אבל אני בטוח ארצה (גם אם זה כבר יהיה כשיהיה לי בית משלי). בינתיים אנחנו משתדלים לתת לה הרבה הרבה תשומת לב ולהיות איתה כמה שיותר. כשאני אגיע הביתה מן הסתם גם אני אהיה איתה הרבה יותר מבדרך כלל.
ועצוב לי וחבל לי וכעסתי ובכיתי ומה לא. ביום ראשון לקחתי יום ד' מהמפקדת כדי להיות בבית ברגע ההכרעה. ביום שני הגעתי לביה"ס אבל התיישבתי בחדר המורים ולא יכולתי להפסיק לבכות, אז מצאו לי ברגע מחליפים ואחת מהמורות שגרות בשלומי לקחה אותי לדירה. התקלחתי והלכתי לישון בשעה 15:00, והתעוררתי ב-8:00 בבוקר שלמחרת, חזקה יותר אבל עדיין עצובה.
זה כמו לקרוע חתיכה מהלב, זה כמו לקחת זיכרונות ולהחיות אותם במקום המציאות. זה כמו לאבד קרוב משפחה...
וזה קשה מאוד.
הלילה חלמתי עליו. חלמתי שלמרות שהוא כבר איננו אני רואה אותו משחק עם צ'יפ בחצר, ואני הולכת לומר את זה לאמא שלי ואז שתינו יושבות על המדרגות בבית ומתחילות לבכות, כשאני מלטפת לו את הפרווה, למרות שלמעשה הוא לא כאן יותר.
מעניין מה זה אומר? אולי שאני לא רוצה להרפות?
תמונה של באג
שלכם,
לי
| |
שאגת הלביאה
אם הייתי לביאה, הייתי מורידה לו את הפרצוף. מגיעה למגע, מושכת ותולשת מעליו את השכבה העליונה של העור. הטפרים שלי היו נתקעים לו בעיניים ולוקחים גם אותן על הדרך. ככה זה היה יכול להיות אם הייתי לביאה – אתה פלשת לי לטריטוריה ולכן אתה תשלם על כך.
אצל אריות גם ככה הנקבה היא זו שנלחמת את כל המלחמות – היא זו שצדה, היא זו שמחליטה מתי להזדווג, היא זו שנלחמת כדי להגן על החיים שלה ושל הסובבים אותה. ברגע שהוא היה מציב לי רגל בשטח הייתי מתקרבת אליו. הייתי שואגת – שאגה של לביאה מגיעה לדציבלים שהיו גורמים לאדם להתחרש לכמה שניות אם הוא עומד ממש קרוב. אבל כמובן שהשאגה לא תפחיד אותו, הוא בקושי מודע לסובבים אותו. הייתי מתקרבת אליו ומסננת: "תתרחק מפה, זה לא שלך!" אבל גם זה לא היה עוזר, כי הוא רק צבוע טיפש ונטול מחשבה. אז הוא היה חוטף כפה שמנמנה על האוזן, בתקווה שזה מה שירחיק אותו. בסופו של דבר, אחרי שהיצור היה ממשיך וממשיך, הייתי ממש מתעצבנת, שולפת את הטפרים ומכניסה לו אחת ישר ללסת, מורידה אותה לגמרי. עם העיניים. שיראה מה זה, שיתרחק.
הבעיה היא שזה לא הוא ספציפית. ברגע שהייתי גומרת אותו, היו מגיעים עוד צבועים מסריחים וחסרי מוח. הם בסופו של דבר יתנפלו עלינו. והאריה? למה שהוא ינקוף ציפורן? אריות לא נלחמים. אריות מסלקים את הילדים שלהם, אריות מתרבים עם נקבות – ולא משנה עם אילו נקבות – ולאריות אין בעיות עם צבועים. הם יכולים לשבת ולסעוד יחד בכיף על הארוחה שהנקבות צדו ושמספקת להם את החיים. כי אריות לא רואים את המחר, הם רואים רק את הפוטנציאל של היום.
אם הייתי לביאה, כל יום הייתי שואגת. צורחת את נשמתי עד שמיתרי הקול שלי היו גוועים. אני לא צריכה להיות לביאה בשביל זה, האמת. רק למצוא מקום מרוחק ואומץ. אבל אין כאן מקומות מרוחקים – הכל קרוב לכל. אין איפה להיות אפילו קצת מבודד ואם אני אצרח כאן מיד יבואו אנשים וישאלו מה קרה ואם הכל בסדר.
אז השאגה נותרת חנוקה בתוכי, מאכלת אותי כמו חומצה, גורמת לי לבחילה ולעצבים, ולרצון להוריד לאנשים את הפרצוף. חם לי מבפנים אפילו יותר משחם פה מבחוץ ואני מרגישה איך הטריטוריה שלי נלקחת ממני. לא עוד קיצים של ציד ולא עוד גורים עתידיים. הצבועים ישתלטו לי את השטח ויעזבו אותו אפור ונטול חיים, כמו סמרטוט משומש בדלי עם מים דלוחים.
והאריה? מה אכפת לו בכלל. הוא יושב ונהנה מההצגה, חושב שאולי גם ירוויח מזה משהו. אולי צבועים יצודו בשבילו? אולי בעצם הנקבות צדות מעט מדי ממה שהוא צריך, והצבועים יצודו בשבילו יותר?
אף פעם לא ראיתי צבוע צד. הוא אולי יחלוק בנבלה שמצא, אבל הוא בסופו של דבר יבקש שתצוד בשבילו. לא סתם קוראים להם צבועים. ברור שבהתחלה הם יקדמו את האריה בברכה – הוא הרי חזק מהם בכל אופן שאפשר להסתכל בו – אבל אחרי שיחלקו איתו ממזונם מספיק, הם יצפו שהוא יעשה את כל העבודה. אבל האריה לא צד, הנקבות הן אלה שצדות. וכשהמצב יגיע לכדי כך, כבר לא יהיו יותר נקבות בסביבה. לא יהיה מי שיצוד בשביל האריה ואז מה יעשו הצבועים? מן הסתם הם יעזבו. הם ימצאו מה לאכול, אבל איזו לביאה תרצה אריה כחוש מימים ללא מזון? איזו לביאה תרצה אריה שהיא לא תוכל להזדווג איתו ולהביא עמו צאצאים? איזו לביאה תרצה אריה שהסתובב עם צבועים?
מטרד שעדיף להרוג כבר בהתחלה. לשסף, לכרות, לבעוט החוצה מהטריטוריה. זה לא העולם של הצבועים שזו זכותם לחדור אליו, מצדי שיישארו בחוץ.
אם הייתי לביאה הייתי עושה את זה. אבל אני לא, ואנחנו לא אריות, אנחנו בני אדם. והאריה האנושי חושב שהוא יודע הכל ושהחלטותיו לא משפיעות על הלביאות האנושיות באשר אלו יהיו. הייתי אומרת שמצדי שיסתובב עם הצבועים האנושיים, אבל זו אמירה כואבת מדי במיוחד כי אני לא מאמינה בה. אז מה לביאה אנושית אמורה לעשות? אולי למצוא מקום ולשאוג? אולי לחפש אריה אחר? אולי לנסות ובכל זאת לסלק את הצבועים? ואולי מאחר ואנחנו לביאות אנושיות, פשוט להישאר ולראות מה קורה? אולי האריה האנושי יחליט לצוד לבדו, אולי הוא יחליט לבעוט לצבועים בתחת ולהעיף אותם לקיבינימט לבדו, כמו שבטבע האריות האמיתיים מעיפים את הגורים שלהם? ואולי לא. אולי האריה יחליט למצוא נקבה שתסתובב עם צבועים? אולי הוא יפנה את השאגות לנקבה ויסלק אותה? אולי הוא פשוט יגיד לה שתישאר לשבת איפה שהיא ולצפות כי זה בכלל לא קשור אליה? ברגע שהיא תנסה לשאוג הוא ישאג חזק יותר – שאגה של אריה חזקה משאגה של לביאה למרות שאין לו ממש מה לעשות איתה. אבל זה יהיה כואב מדי לראות. אז מה לביאה אנושית אמורה לעשות?!
אני שוב לא אוכלת, אין תיאבון. אלון אמר לי לכתוב סיפור, אז כתבתי.
שלכם,
hanyou
| |
למה אני מציירת
אולי כי אני לא יכולה לסבול את התמונות שלי?
אני יודעת שציירתי את עצמי הרבה יותר פעמים משהצטלמתי. נראה לי שככה אני יכולה לעשות עם עצמי חסד יותר מאשר בצילום. כי בצילום האגן שלי תמיד ייצא יותר רחב, הירכיים שלי תמיד יצאו הרבה יותר עגולות, הרגליים שלי בכללי ייצאו הרבה יותר קצרות, הפנים שלי תמיד ייצאו הרבה יותר מנומשות וארוכות, הפה שלי ייצא הרבה יותר סוסי והשיער שלי ייצא הרבה פחות מסודר. אין אפס. ככה זה תמיד. ולא משנה כמה זמן אני עשוייה להביט במראה לפני זה, וכמה אני אראה לעצמי דווקא בסדר - ברגע האמת, כשהמצלמה תקפיא את המצב לתמונת סטילס אחת - הכל יתחרפן ואני אראה כמו מופע האימים של רוקי... ואין - אין אפס במקרה הזה.
אז אני מעדיפה לצייר. מעדיפה לצייר סוסים, מעדיפה לצייר אנשים אחרים, ומעדיפה בעיקר לצייר את עצמי: עם רגלי אנימה ארוכות יותר ודקות יותר, עם אגן גיטרה מושלם במקום אגן הים התיכון, עם פנים יותר שמנמנות ופה יותר קטן, ועם שיער מסודר כמו חיילים במסדר (אבל גלי ולא קרשים). כי ככה אני רוצה לראות את עצמי - בציורים שלי אני יפה.
בשבוע הבא אני מסיימת את חובותי לקורס סמינריון על ידי זה שאני אתן הרצאה. אחרי זה אני רק צריכה להיות נוכחת במפגשים. אני מתה כבר לסיים עם זה. עשיתי חצי סימולציה ואמרו לי שזה בסדר גמור, אז אני מקווה שזה באמת בסדר גמור. מצד שלי יש לי נסיון עם תלמידי ז'-ט' - סטודנטים לתואר ראשון זה קטן עלי. בכמה מידות :P.
בסופ"ש חתונה של בת הדודה. יש לי שמלה ממד יפה, אולי אני אצייר אותה ואשים פה (אולי אני אצלם, נראה כבר). אני בקושי אוכלת כדי להיכנס אליה יפה (אני נכנסת אליה - אבל כמובן לא מרוצה עדיין מהתוצאה).
עוד שבוע יום הולדת. בשישי אני הולכת לחגוג. חשבתי להביא עוגה או עוגיות לשיעור רכיבה, זה היה נהוג בחווה הקודמת שרכבתי בה... ומה לעזאזל אני אעשה בערב?! לא רוצה לצאת, ולא רוצה להזמין לבית. רוצה רק סלט חלומי כמו שמגישים באג'נדה - אבל רוצה להכין אותו בעצמי, עם רוטב טעים וחם של סויה ושמן שומשום... אחח... התאים קולטי הטעם בלשון שלי זועקים למחילה מהמוח שגורם להם להשתולל עכשיו... אבל אין לי כוח לבלות.
אני כזה בתאדם אפורה, לא אוהבת לצאת, לא מבינה מה ההגיון לנסוע חצי מדינה בשביל מסיבה שאפשר להשיג בכל מועדון באזור, לא שותה אלכוהול (רוב הזמן), ולא אוהבת מוזיקה רועשת. אה כן, ומתביישת להתלבש בצורה פרובוקטיבית, למרות שלאחרונה אני מתחילה להתרכך יותר.
אין עלי - בת 80 נפשית כשפיזית אני בסך הכל הולכת להיות בת 21 (אם אני זוכרת נכון). ואם אני לא טועה בחישובים שלי, אז בערך בעוד 5-10 שנים מבחינה נפשית אני אמורה למות. זה יהיה מעניין לראות. לא שנשאר בי הרבה משהו חי עכשיו. אפילו מין כבר לא כל כך מעניין אותי.
אני קליפה. ובפנים יש אגוז קשה שהולך ומתקשה עד שכל המים יצאו ממנו ולא יישאר ממנו כלום חי. ואז אני אדע שבאמת הגיע הסוף.
אני רוצה לראות קב"נ שיפנה אותי לפסיכולוג (או רופא בקופ"ח שיפנה אותי לפסיכולוג), כי אני מרגישה שאני משתגעת. משכתי לי את כל העור מפני הלחי השמאלית והפסקתי רק כששמתי לב שהפא שלי מלא בדם. ואני חולמת חלומות נוראיים על איחורים שגורמים לי להרגיש כאילו כל השבוע לא ישנתי כשאני קמה. אחרי זמן לא רב שמונעים מבנאדם לישון, המוח שלו פולט גלי פעילות מוחית כמו של אדם משוגע. אני מרגישה שאני משתגעת. באמת.
אני רוצה הביתה, אבל איפה הבית שלי? אני מרגישה כמו בנאדם חסר בית, חסר שורשים וחסר כיוון.
הלוואי שסבא שלי היה בחיים. בבוקר של ערב שבועות (משפט מצחיק תחבירית, הלא כן?), חלמתי שסבא שלי מזמין את ים ואותי לארוחת צהריים בפרדס חנה במרכז המסחרי. כשסיפרתי על זה בארוחת החג בערב, עמדו לי דמעות בעיניים. סבתא שלי שאלה איפה יש במרכז המסחרי מקום לאכול בו, ואמרתי שאני לא ממש יודעת. אמא שלי אמרה שזה מתאים לסבא שלי להזמין אנשים לאכול במקום שלא קיים, או ביום כיפור. היא אומרת שכל שנה ביום כיפור הוא היה אומר: "היום אוכלים במסעדה".
אני מתגעגעת אליו - רוצה אותו בחזרה.
זה לא הוגן שלאדם לא יהיה לפחות סבא אחד בחיים. צריך לדאוג שסבא אחד (זה שהכי אוהבים והכי קשורים אליו והוא הכי נחמד), יישאר בחיים. וכשאני כותבת על זה אני מרגישה שאני בוגדת באבא שלי, כי הסבא שאני מדברת עליו שייך לאמא שלי. ואבא שלי זה בערך קרוב המשפחה שלי שאני הכי אוהבת בעולם, אז אתם מבינים בטח איזה קונפליקטים זה יוצר בי. אבל באמת לא הכרתי את הסבא השני שלי עד כדי כך טוב ואני לא זוכרת ממנו הרבה. מצד שני זו לא אשמתו, נכון? זה שהוא היה כבר מבוגר כי אבא שלי הכי צעיר במשפחה שלו, ושהוא חלה באלצהיימר כשאני הייתי בת 5-6 אולי, זה באמת לא אשמתו. אבל זה גם לא אשמתי, מצד שלישי.
המילה האהובה לפוסט זה היא: חוסר-אונים. מרגישה ככה לאחרונה. אין לי כוחות לעשות כלום. אנשים לא צריכים להרגיש ככה בחודש של יום ההולדת שלהם, אבל מה אפשר לעשות? אולי להרים ידיים.
יש תחרות סיפורים. השתתפתי. מעניין מה ייצא מזה. הסיפור דיי מלנכולי, אבל מתאים לי ככה.
שלכם,
hanyou
| |
חסרת מנוחה
אני חסרת מנוחה בזמן האחרון. אני לא יודעת למה, אני מרגישה כאילו יש משהו שאני חייבת לעשות ואני לא עושה. או כאילו יש הרבה עומס ואני נותנת לעצמי יותר מדי חופש...
אני רוצה שהסמסטר הזה כבר ייגמר, דיי נמאס לי מזה שהימים הדביקים והארוכים האלה לעולם לא נגמרים (במיוחד ימי שני וחמישי). ועכשיו, כשגם אין לי יותר שיעורי נגינה, אני דיי נדפקתי עם כל הקטע של ימי שני... אני באמת שוקלת פשוט לנסוע הביתה ולחזור לקראת הערב בשלישי, ככה לפחות אני אעשה עם עצמי משהו...
אבל כרגע אני פשוט חסרת מנוחה, אני ישנה עד מאוחר ואין לי כוח לכלום.
ואז יש אותו. והלב שלי מתכווץ כל פעם שאני חושבת עליו. אני קוראת לו בלב שלי onii-chan (אח-גדול). למרות שאולי אין לי זכות לזה. אבל כל פעם שאני חושבת עליו זה קצת כואב לי בפנים. העולם אכזר במידה לא מבוטלת - זה כל כך לא מגיע לו שזה מעלה לי דמעות של כעס בכל פעם שאני חושבת על העוול הזה שנעשה לו ומאחלת שאף אחד לא יצטרך לסבול דבר כזה לעולם.
והאמת שאני גם לא יודעת איך להתייחס לזה. מה לומר, איך לגשת... אז כמו פחדנית אני באה רק עם עוד אנשים לבקר. אנשים שייתנו לי ביטחון. הוא לא נראה טוב, זה רעיון רע להשאיר אותו לבד.
אוחחח... אני מתפוצצת מחוסר סבלנות! אני מרגישה שמשהו גדול מגיע, משהו שאני אצטרך לעמוד מאוד מאוד חזק בזרם שלו כדי לא להיסחף... חייבת להחזיק מעמד, חייבת...
מילת הפוסט: סבלנות. לא היה מזיק לי ממנה, וגם רוגע.
שלכם,
hanyou
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou