The Silent Gallop

חזרתי מז'נבה ביום שישי.

היה כל כך כיף אבל אני לא אספר על זה עכשיו כי יש לי יומן נסיעה שלם להעלות לפה, כולל תמונות (שאני צריכה למיין), והכל...

מצאתי לי תחנת רדיו אינטרנטית של J-Rock ואני נהנית ממוזיקה חדשה :).

וכמו ילדה טובה נכנעתי לנוסטלגיה והתחלתי לראות "הלב" שוב, רק ביפנית, ששם זה נקרא "3000 ליגות בחיפוש אחר אמא" וזה מאוד חמוד. שכחתי כמה יפה ציירו שם. מצד שני, למה אני מצפה כשהייאו מיאזאקי אחראי על חצי מהעבודה שם?

הייתי בטוחה שהשבוע הזה יעבור לי ממש ממש לאט, מאחר ורק חזרתי ואין לי כוח לכלום והכל, אבל למעשה הוא עבר ממש מהר.

ביום ראשון בכלל לא הגעתי לביה"ס בגלל הסערה. היא תפסה אותי חזק כשניסיתי לצאת מהבית של אלון, ובקושי מצאנו רכבת. כשהשיעור היה כבר חמש דקות מההתחלה שלו, אני עוד הייתי בחיפה מרכז השמונה, ככה שמי בכלל חשב על שלומי?!

לא נורא, העיקר שהודעתי לביה"ס.

למפקדת שלי לא הצלחתי להודיע, כי הפוסטמה הקטנה לא זמינה אף פעם.

יום אחרי זה הבנות הודיעו לי שהן לוקחות רגילה ברביעי וחמישי, ושהן יוצאות בשלישי מהדירה (למרות שהן לא היו אמורות). רציתי לתפוס את המפקדת שלי בשביל לומר לה שגם אני רוצה לצאת (כי אם הן לא בדירה, לפי ה"חוקים" אסור לי להישאר לבד). עזבו שבסוף החלטתי לא לצאת הביתה כי זה חסר טעם כל הנסיעות האלה - רציתי לתפוס אותה בטלפון בשביל העיקרון. אבל כל הערב היא לא ענתה לי.

ביום שלישי בבוקר שלחתי לה הודעה:

"אני מנסה לתפוס אותך ואת לא עונה ולא חוזרת אלי וזה מתחיל לשגע אותי. אני צריכה אותך אז דברי איתי."

התשובה:

"זה כי את תמיד מתקשרת בשעות לא מתאימות, אתמול הייתי בערב דירה עד 22:00 ועכשיו אני לא פנויה לשיחות."

"ומה עם אחרי 22:00?"

"זה מאוחר."

"את רצינית?"

"כן לי. אני כבר מתקשרת."

אחרי חצי שעה המטומטמת התקשרה והסבירה לי שהיא חשבה שאני אשן כבר. הבהרתי לי שאני אף פעם לא הולכת לישון לפני 23:00 מינימום ושאם זה משהו שאני צריכה ממנה, מצידי שתתקשר אלי גם באמצע הלילה. ביקשתי ממנה שתבדוק לי ימי רגילה. התשובה המיידית שלה הייתה:

"נראה לי שאין לך ימים."

"את בטוחה או שנראה לך?"

"נראה לי שניצלת את כולם על הטיסה לחו"ל."

"את בטוחה בזה? כי בפעם האחרונה שבדקנו הייתה אי בהירות בנושא."

"אני כמעט בטוחה אבל אני יכולה לבדוק לך שוב."

"אני אשמח. אבל אני נכנסת לשיעור עכשיו, אז עדיף ב-SMS."

"אין בעיה."

נכנסתי לשיעור.

בשלוש אחה"צ שלחתי לה:

"יש חדש בנוגע לימים שלי?"

"אני מחכה לתשובה מדניאל." דניאל = מש"ק שלישות של המרחב.

"קיבלתי, תודה."

"בכיף."

בשעה שש:

"יש משהו חדש?"

"חשבתי שקיבלת תשובה בקשר לרגילה."

"אמרתי שקיבלתי את ההודעה שלך שאת מחכה לתשובה מדניאל."
"אה!"

תגידו לי כמה סתומים צריך להיות בשביל להבין שדיברתי עם השלישות שלנו כשבפירוש אמרתי לה שאני רוצה שהיא תדבר איתם... בא לי לדפוק את הראש בקיר.

בשעה שמונה:

"אז מה קורה?"

"אין לך ימים..."

אני לא סומכת עליה, אמרתי לעצמי. אני אבדוק את זה עם דניאל בעצמי מחר. היום בבוקר הפוסטמה מתקשרת אלי ואומרת לי:

"היי לי, מה שאמרתי לך אתמול בקשר לרגילה היה לא נכון, נשארו לך 4 ימים..."

פוסטמה. אין לי מילה אחרת.

בכל מקרה, אני לוקחת אותם בשני, שלישי, רביעי וחמישי בשבוע הבא-הבא. ביום ראשון אני אבוא ללמד את השעה שלי ואז אני אחזור הביתה. זה יוצא בול על ימי ההולדת של אלון ושל אמא (27.12 ו-29.12), וזה בא לי ממש בטוב.

אפילו בביה"ס אמרו לי שזה בסדר (לא שזה מפליא אותי, גם ככה אין אף כיתה שאני נמצאת בה לבד).

הלוואי והייתה לי מפקדת פחות פוסטמה מטומטמת ממנה, אבל מצד שני אלון אומר שזה לטובתי, לפחות היא לא יושבת לי על הווריד. ובאמת שבפעם הבאה אני אברר על ימי הרגילה שלי בעצמי ולבדי.

לפחות יש לי סריג חדש וכחול שקניתי לי במחיר מופקע של 50 ש"ח...

פוסטמה. זו בהחלט מילת הפוסט הזה...

בנימה הרבה יותר מרגשת: מטיאס מגיע העירה ביום שישי! רק צריך ממנו את מספר הטיסה או מאיפה באירופה היא מגיעה (אין טיסות ישירות מארגנטינה אפילו בימינו?! מה נסגר?!)

מטיאס - התגעגעתי!!!

שלכם,

לי

למה אני לא יכולה ללמוד מהטעויות שלי?! למה?!

נחשו מה?

אתמול אחה"צ הסתכלתי ביומן שלי לראות מה יש לי השבוע. פתאום ראיתי שאמורה הייתה להיות אתמול בבוקר פגישה עם מישהו שאחראי על תכנית המצויינות לתלמידי ז'-ח' (שאותה אני אמורה להעביר). תהיתי איך זה שישבתי בחדר המורים במשך כל היום ולא קראו לי לשיחה הזו.

היום כשהמנהלת הייתה בחדר המורים ניגשתי אליה ושאלתי אותה בדבר אותה פגישה.

"כן, הייתה פגישה." היא ענתה לי.

"אז למה לא קראתם לי? הייתי ממש פה בחדר המורים."

"אה, אנחנו ישבנו על זה ושינינו כיוון למקום אחר. הרי את יודעת שהתכנית בכללי אמורה הייתה לכלול פיסיקה ומתמטיקה, אז עשינו התאמות של זה לכיוון הרובוטיקה."

"ומי ילמד את זה?" כבר שאלתי את זה בספק גדול שאני אקבל את התשובות שאני רוצה.

"המורה לביורפואה לקח את זה על עצמו."

"אה. והתכנית של מכללת תל חי ירדה מהפרק?" (זו התכנית שהתאימה לי עם תכני ביולוגיה שחשבנו לקחת).

"כן, אנחנו לא נקיים אותה השנה."

"אה."

ופה זה הסתיים.

אז בואו נעשה סך ביניים בין מה שהובטח לי בתחילת השנה לבין מה שיש לי עכשיו:

הובטח:

1. כיתות מצויינות ז'-ח' (רק תכנית העשרה, לא תכנית הלימודים).

2. כיתות י' ביולוגיה. (תגבורים).

3. כיתות רגילות ז'-ח' (תכנית הלימודים).

גם ככה לא תכנית מרנינה אבל מילא, רציתם שאני אוכיח את עצמי, קיבלתי.

קויים:

1. כיתות רגילות ז'-ח' (תכנית הלימודים).

2. כיתה ט' (תכנית הלימודים בביולוגיה).

אני יוצאת מדעתי מרוב עצבים. מזל שאיל מגיע מחר, יהיה לי הרבה על מה לדבר איתו. שוב אני מרגישה מנוצלת, שוב אני מרגישה מרומה, שוב אני מרגישה שאני לא רוצה להיות פה. אני שוקלת להתקשר לנורית תרזה ממשרד החינוך ולומר לה שאני לא רוצה להיות מורה ושאני רוצה לצאת מהמסלול, למרות שזה יהיה עקיפה לא נורמאלית של שרשרת פיקוד וסמכויות ובטוח לא יראו את זה בעין יפה.

אבל ראבק, אני כבר ממש ממש מעוצבנת על עתידים ועל גופים שלא רואים אף פעם את טובתי, אלא רק את טובתם האישית. מה עם ההתקדמות שלי?! מה איתה? אני לא שווה כלום בכל העסק? אז אם אני לא שווה כלום, תעיפו אותי וזהו! לא רוצה להיות במקום שלא צריך אותי בו. גם ככה לוקחים אותי לפצל כיתות (בכיתה ז' אילנה ואני נכנסות ביחד, בכיתה ח' אנחנו מפצלות את הכיתה, מה שאני מקווה להפסיק בקרוב, ובכיתה ט' יש עוד מורה שאני והיא מפצלות את הכיתה).

אז למה צריך אותי?! אם הייתי רוצה ללמד חצאי כיתות, הייתי פאקינג יכולה לעשות את זה גם בבית שמש, בחרתי בשלומי כי רציתי להיכנס לבגרויות (בי"ס צומח והכל), אבל אין בכלל מספיק תלמידים כדי לפתוח מגמה!

תגידו שאני לא סבלנית, תגידו שאני לא רואה את הנולד, אבל לעזאזל אני אכלתי מספיק זבל. אני לא אשאר גם אם יבטיחו לי משרה בבי"ס תיכון בלבד, לכיתות י'-י"א-י"ב מחוננים באמצע השרון. אם אני אהיה מורה, אני אהיה מורה באזרחות, בתנאים שלי עם הכיתות שאני ארצה ועם הילדים שאני אכניס למגמה שלי.

ראבק עוצבנתי, וזה לא כזה קל לעצבן אותי.

הלכתי הביתה.

שלכם,

לי