The Silent Gallop

יום רביעי, 13/4/05

יומן מסע! או - סופו של מסע...

כשקמנו בבוקר ירדנו לארוחת בוקר ומיד עלינו על האוטובוס שלקח אותנו למקום תיירות בקרקוב. ראינו את נהר הוויסלה, שמתמשך לאורך 2500 ק"מ בקירוב, וראינו את סמלה של העיר קרקוב, דרקון מדהים שבכל 5 דקות בערך יורק פרץ להבות מגרונו.

באותו מקום גם הצטלמתי עם מ', ספיר וחן בפוזת "המלאכיות של מאיר". חלמנו על זה כבר מהיום השלישי או הרביעי למסע בערך...

אחרי הדרקון עלינו במעלה גבעה והבטנו על הנוף של נהר הוויסלה. הצטלמתי שם עם עדן על רקע הנהר והיה יפה...

המשכנו הלאה לארמון המלכותי - שמשמש כעת כמוזיאון. לא נכנסנו פנימה, אלא רק לחצר הפנימית, ושם התחלנו לרקוד ולפזז כמו מטורפים. רקדנו עם חנן את ריקוד ה-"ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים - אחורה", ורקדנו ריקוד נחשי, והתחבקנו חיבוק קבוצתי מוזר... היה ממש כיפי.

אחרי הארמון - שאנשים הביטו בנו מאוד מוזר כששהינו בו מסיבה כלשהי - הלכנו לקתדרה שמשמשת גם כפנתיאון - המקום בו קוברים מלכים ואישים חשובים בסרקופגים. המקום מקום מדהים ממש. כשיצאנו משם מיהרנו במורד הגבעה עליה יושבים הקתדרה והארמון, ועלינו לאוטובוס בדרך לבית הספר לטרור.

בעיקרון המקום כבר איננו משמש כבית ספר לטרור - אלא כאחד לעיוורים - אך בעבר הוא שימש להכשרת צוערי אס.אס. לרציחת היהודים. על הדשא שם נתנו לחנן ולמ' את המכתבים שלהם. אני הקראתי אותם - אני, שלא הייתי מוכנה לעמוד מול קהל בכלל! ישבתי על הדשא והקראתי בפניהם שני מכתבים שלמים של שני עמודים כל אחד! הם מאוד התרגשו מהמכתבים. מ' עשה משהו שהוא אמר שמעולם לא עשה קודם לכן - הוא התקרב ונישק אותי על הראש! וגם חנן עשה ככה, וכולם אמרו שאני פשוט יודעת להקריא ושיש לי כשרון כתיבה. כל כך הוחמאתי! היה נחמד לשמוע שאנשים חושבים עלי דברים טובים.

כששכחה ההתרגשות, עלינו שוב לאוטובוס ונסענו במשך שעה וחצי לאתר תיירות באיזו עיירת נופש בעלת אתר סקי - זאקופאנה. ניתנה לנו האפשרות לעלות על הרכבל, אבל אני החלטתי לותר. במקום זה, ספיר, חן ואני הלכנו לקנות את כל המתנות שלא הספקנו לקנות לחברים ולמשפחה. הלכנו וקנינו, ואני בזבזתי את כל הכסף שנשאר לי, עד 16:20. אז התחלנו לחזור לנקודת המפגש. היינו לחוצים בזמן משום שהיינו צריכים להספיק להגיע לשדה התעופה בזמן לטיסה - מרחק של שלוש וחצי שעות נסיעה.

ובכן, לא כולם הגיעו בזמן. היו כאלו (אורי, גל, עדן שלי, מעיין, פיץ ועוד), שעלו לרכבל ברגע האחרון, ונתקעו למעלה בזמן שהיה עליהם כבר להיות בנקודת המפגש. התעכבנו במשך כחצי שעה - ארבעים דקות, והמורות ממש כעסו על המאחרים. גם התברר שמישהי איבדה את הדרכון ועד שמצאו אותו לקח זמן רב, מה שגרם לעוד עיכובים, ובסוף יצאנו לדרך.

התחלתי לכתוב מכתבים לאורלי וללאה, אבל כתוצאה מכך חטפתי מין בחילה לא נורמאלית, ועד שהגענו לשדה התעופה כבר הרגשתי ממש נורא ואיום...

עוד עיכבו אותנו לפני שיכולנו להיכנס לטרמינל, ואני הרגשתי שאני הולכת להקיא. אז כשהמורות שמעו על זה הם גרמו למ' לרדת איתי למטה ולתת לי לנשום אוויר.

כשסוף כל סוף נכנסנו לטרמינל, לקח המון זמן עד שכולנו עברנו. בינתיים קניתי בשאריות הכסף שלי פחית קולה, שכמעט כל תוכנה קפץ עלי כשפתחתי אותה, ואז הגיע תורי לעבור בדיקה בטחונית.

הם פתחו לי את המזוודה, הוציאו והחזירו הכל, ואז כשבאתי להעלות אותה למטוס, הם עיכבו אותי כי היה צריך לעשות מקום בתא המטען... הטיסה כמעט התעכבה בגללנו.

בסוף עברנו את כל הבדיקות, עלינו למטוס וקיוויתי שאני אוכל לישון כמו בתאדם, אבל כל הטיסה אנשים ממשלחות אחרות עשו המון רעש והזיזו את הכיסאות כל הזמן ולא יכולתי להירדם...

אבל ידעתי שאני חוזרת הביתה, וזה כבר היה טוב.

אני מסיימת בזאת את יומן המסע.

שלכם,

hanyou

רות.

סוף.

יום שלישי, 12/4/05

יומן מסע! או - כשהלב בוכה...

היום לא בזבזנו זמן. קמנו מאוחר יחסית, ומיד נסענו לאושוויץ. אושוויץ לא היה מחנה השמדה - הוא היה מחנה ריכוז.

עברנו שם בין בניינים שונים, כאשר כל אחד מהם מכיל מוצגים שונים. מדהים איך הצליחו להפוך את המקום הנוראי הזה למוזיאון, בכזו פשטות. ראינו ערמות נעליים משומרות בקירור:

רגליים תותבות:

הררי שיער משומר שנגזז מגום הקורבנות - רובם יהודים:

ראינו תילים של מזוודות:

סירים וכלי בית שונים:

מברשות:

משקפיים:

מכסי קופסאות:

דבר מפחיד למדי קרה כשנכנסנו לאגף בו היו המזוודות: ניגשתי לצלם את המזוודות, ואחרי זה חנן לקח אותנו להרצאה קצרה באחת הפינות בחדר. כשסיים את ההרצאה, הורה לנו להביט במזוודות ולחפש את זו של אביה של אנה פראנק. נדהמתי לגלות שהיא שכבה בדיוק באותו מקום שאותו צילמתי דקות ספורות לפני כן. ועוד יותר נדהמנו לגלות שהתאריך שהיה רשום על המזוודה היה 12/4/15. זה היה אותו תאריך שבו הגענו למקום - היום. מפחיד... מאוד מפחיד...

אחרי אושוויץ - כשנסענו לבירקנאו - כבר היה קשה יותר.

המקום ענקי. עברנו שם וראינו את כל הצריפים שנהרסו ונשארו מהם רק תנורים וארובות שיועדו לחימום המקום אך מעולם לא הובערו. ראינו את מחנה הנשים, הגברים והמשפחות, והגענו לתאי הגזים, הקרמטוריומים והאנדרטה. תאי הגזים והקרמטוריומים הופצצו על ידי הנאצים כאשר הם נאלצו לברוח, ואלו קרסו מטה אחד על השני עד שהרצפה נעלמה כליל. כשהגענו לשם כל שנשאר לראות היה ערמות אבנים נפולות וכמה הריסות ישנות. אבל כושר הדמיון שלי עדיין לא נפגם, ויכולתי לראות בבירור את תאי הגזים, מעליהם הקרמטוריומים, ומעליהם - גבוה אף יותר - בתיהם של החיילים, שחוממו על ידי האש הארורה מן המשרםות. וזה היה נורא. חנן הסביר לנו מעט על הקרמטוריומים ועל תאי הגזים במקום - סיפר את הסיפור על הנערה היחידה שכן שרדה את הגז הקטלני אך הוכנסה לתוך התא שוב, והמשכנו בחזרה אל האנדרטה.

באנדרטה היה טקס של משלחת אחרת, ואנחנו היינו חייבים לחכות בצד בקור עד שהם יסיימו, לפני שנוכל לערוך את הטקס שלנו. אם יש משהו שאני יכולה לומר, זה שאנחנו שרנו את התקווה חזק הרבה יותר מהמשלחת השנייה של מעל ל-50 איש. ואנחנו היינו בדיוק 33 חברים.

הטקס היה מדהים ומרשים, אבל מה שקרה לפניו השפיע עלי יותר, אני מוכרחה להודות. ובכן, בזמן שחיכינו, עמדתי מול השער הגדול והמפורסם של בירקנאו, דרכו הגיעו הרכבות הנוראיות, ופשוט חשבתי על כל האנשים שמתו. בתוספת למה שכבר היה לי על הלב - כל העניין עם עדן ועם שמונת החודשים שהיו אמורים להיות אך אינם - כל זה היה יותר מדי עלי. התחילו לרדת לי דמעות קטנות, שקטות. בכיתי בשקט. ואז עדן שם לב. וכשהוא שם לב הוא בא קרוב אלי.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

"לא." עניתי בקול חנוק.

"מה קרה?"

"אני לא יודעת."

"בואי." הוא אמר וחיבק אותי חזק חזק. ואז זה כבר הפסיק להיות בכי שקט והפך להיות בכי חזק ומתייפח. ככה זה אצלי כשמישהו מחבק אותי ורע לי. בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי.

"למה זה?" הוא שאל.

"אני לא יודעת." עניתי.

"בטוח?"

"אני מניחה שיותר מדי היה עלי." עניתי בין יפחה ליפחה. הוא רק חיבק אותי חזק יותר ונתן לי לבכות הכל החוצה. "אני מצטערת על כל הדברים הנוראיים שאמרתי לך שלשום." בכיתי לתוכו. "אני מצטערת."

"מה?"

"זה לא היה בכוונה..."

"ששש... זה בסדר... את בסדר..." הוא אמר, חיבק אותי אליו וליטף לי את השיער. "הכל יהיה בסדר."

אחרי שנרגעתי קצת הוא יישר לי את המשקפיים על האף ושאל אם עכשיו הכל בסדר. מכיוון שהרגשתי רע עניתי לו שלא, אבל שיהיה בסדר. הוא חיבק אותי עוד קצת ואז הלכנו למקום של הטקס.

אחרי הטקס הלכנו ביחד לאוטובוס - הוא חיבק אותי ואני אותו, ואני הרגשתי מעין שלווה שכזאת יורדת עלי, כאילו פה נסגר מעגל. הכל יהיה בסדר איכשהו. הכל תמיד מסתדר. האנשים הללו מתו כדי שאנחנו נוכל לחיות - כמה אנוכי שזה יישמע - ואנחנו חייבים להם את חיינו. הם הבטיחו את מדינתנו, את עתידנו, וכעת אנחנו צריכים לדאוג שעתיד זה יהיה טוב.

ועדן? הכל יהיה בסדר איתו. הכל חייב להיות בסדר, במיוחד אם אני עדיין אוהבת אותו, ואם לו עדיין אכפת ממני. בדרך הוא שאל אותי שוב מה קרה לי שהתפרקתי ככה.

"אני ממש לא יודעת." אמרתי.

"את לא יודעת מה היה הטריגר?" הוא שאל.

הנדתי בראשי.

"בטוח שזה היה רק זה?" הוא התכוון אם אני בטוחה שזה יהה רק השואה והמתים, ולא משהו אחר. יש לי הרגשה שהוא התכוון אלינו. האם הוא ניסה לבדוק את ה-12 בחודש מזיז לי?

"נראה לי שכן, אבל אני לא יודעת." אמרתי כדי שלא אצטרך להשיב לו בצורה חד משמעית. והרי מה יכולתי לומר - שהפרידה ממנו הייתה אחד הפקטורים שגרמו לי לבכות? לא יכולתי לומר לו את זה. אז לא אמרתי. טעות? אני לא כל כך בטוחה. וחוץ מזה אני חושבת שהוא ניחד גם אם לא אמרתי מפורשות. עובדה היא שאחרי זה הוא חיבק אותי כל הדרך בחזרה אל האוטובוס.

כשהגענו למלון כבר היה מאוחר - בזבזנו זמן רב באושוויץ-בירקנאו ולא הספקנו להתקלח. מיד ירדנו לאכול ארוחת ערב, ואחרי זה הייתה לנו שיחת סיכום עם חנן והמורות. בתום השיחה עלינו להתקלח, ובדיוק כשסיימתי דפקו בדלת ואמרו לי שיש משיבת סיום בחדר של כמה מהבנות, שקיבלו חדר גדול יותר משל השאר. הגענו לשם ספיר ואני, והתחלנו כולנו משחק של הבנים נגד הבנות. כולם כתבו משימות שהיה צריך לבצע, ואחרי זה חיברנו את כולן יחד ושלפנו בתורות - פעם הבנים ופעם הבנות.

היו כל מיני משימות מוזרות כמו לשתות מיץ גרב או לשתות מים דרך גרב, או לאכול ציפורני רגליים ואחרים. אני אישית התנדבתי מהקבוצה כדי למלא את אחת המשימות שהוטלה עלינו - לגרגר בפה מים עם סבון. זה אולי נשמע מגעיל אבל לא היה לזה טעם של סבון בכלל, היה לזה טעם רגיל לגמרי... מילא...

באמצע באו המורות ואמרו לנו שאנחנו רועשים מדי. אז הבטחנו שנסיים תוך רבע שעה ואכן כך עשינו. בסוף הפעילות קיבלנו תחתונים עם כיתוב של: "הכניסה לגויים אסורה", והצטלמנו איתם על הראש. חמוד :).

כשעלינו הלכתי לחדר של אורי ועדן כדי שעדן יוכל לתת לי משהו שהוא ביקש עוד קודם להכניס אצלי למזוודה. הוא נתן לי מעיל, ואז הלכתי לחדר. מזכר - עדן בלי חולצה זה נחמד. והוא לא שעיר בגב! אין לי מושג מאיפה אנשים מסוימים המציאו את זה! מילא...

הלכתי לחדר וכתבתי מכתבים לחנן ולמ' מכל הקבוצה, ואחרי שסידרתי את המזוודות והתיקים שלי לקראת העזיבה מחר, הלכתי לישון.

שלכם,

hanyou

יום שני, 11/4/05

יומן מסע! או - כמה פעמים גלגל יכול להסתובב?

קמנו בבוקר ועשינו דרך רגלית לרובע היהודי של קרקוב. מהמלון זה לא ממש הרבה זמן. הגענו לכל מיני בתי כנסת, מסעדות, בתי קפה ואפילו חנות ספרים יהודיות. הנקודה המעניינת היא, שכל החנויות הללו אינן בבעלות יהודית ולא נכנסים אליהן יהודים חוץ מתיירים, כי אין יהודים בקרקוב כמעט. במקום שפעם היו המוני יהודים, כיום לא נשארו.

נכנסנו לבתי כנסת שונים, וגם לאחד רפורמי. שם הבמה לא הייתה במרכז,כמו בשאר, אלא בקצה, קרוב לארון הקודש. זה היה מקום ענקי ויפהפה.

ואחרי זה המשכנו גם לבית קברות יהודי שם שמענו מחנן כל מיני סיפורים על רבנים שחיו ומתו בקרקוב.

כשיצאנו משם, נסענו באוטובוס לאיזור הגטו היהודי. כשההבדל בין רובע יהודי לגטו יהודי הוא שלגטו הוכרחו היהודים להיכנס ואל הרובע הם רצו להיכנס.

ראינו את חומת הגטו, ותמונה של המקום בו היינו מפעם. חנן סיפר סיפור או שניים והמשכנו הלאה.

היינו גם במוזיאון של חסידי אומות העולם - אני פשוט לא סגורה אם זה היה אחרי או לפני הגטו, ושמענו שם עוד סיפורים מחנן על בעל המקום - שהיה פעם בית מרקחת - ועל איך שהוא עזר לכל מיני יהודים להתחבא.

נסענו אחרי כל זה לפלאשוב. זה היה מקום ריכוז של היהודים שבו מתו היהודים מרעב, מחלות ותשישות. את היהודים שמתו, וגם כאלו שנרצחו, זרקו לבור גדול שמעליו - בפתחו - עמדנו. היה מישהו שרצה להתגלגל בבור לפני ששמענו את הסיפור, ואחרי שחנן סיפר אותו הוא שאל את אותו ילד אם הוא עדיין רוצה להתגלגל בבור. הילד החוויר ואמר שלא. זה היה ממש ממש מצמרר.

בסופו של דבר, השעה אז הייתה כבר אחרי שלוש, נסענו לשוק והסתובבנו שם עד רבע לשש. זה היה שוק מדהים, ומצאתי שם המוני דברים בשביל החברים ובשביל ים. עכשיו נשאר לי לקנות מתנות רק לאבא, לסבא וסבתא ולפליפה, שיר ונועה. יותר מדי דברים לעומת מעט מדי זמן, אבל יהיה בסדר. בינתיים קניתי מתנות לים, לליאל ולאמא. וגם לעצמי... וצילמתי גם כמה תמונות, והיה נחמד.

אחרי השוק נסענו למוזיאון של צלם שמצלם תמונות מדהימות של אתרים שואתיים ותרבותיים של יהודים, שממחישים את השואה מזווית אחרת.

אחרי זה חזרנו לבית המלון, ושלחתי לאבא לעבודה פקס שבו כתבתי להם שעדן ואני נפרדנו. אוף... למה זה היה צריך לקרות?

היום שוב, כמו תמיד, כאילו שהוויכוח של אתמול בכלל לא היה ולא נברא, דיברנו אחד עם השני וצחקנו והכל היה פנאן - הכל היה בסדר. הוא רוצה שאני אקבל ממנו את מה שהוא יכול להציע לי כרגע, ואין לי ברירה אלא לקבל את זה ולשתוק. אם זה מה שאי פעם יהיה לי ממנו אז: So be it...

אני פשוט אצטרך לחיות.

אני כותבת את זה ביום שלישי, ולכן אני רק אוסיף שהיום זה שוב ה-12 בחודש. אם לא היינו נפרדים - זה היה יום שמונת החודשים שלנו... נכון עצוב?

שלכם,

hanyou

הערה שלאחר העריכה: באותו יום בערב גם יצאנו לערב פולקלור פולני. היה מצחיק - באחד הריקודים של המופיעים, שני ילדים (אורי .ח. ושקד), הצטרפו לשניים בריקוד וואלס, ואז המופיעים החליטו לשתף כבר את כולם. היה נחמד. ואז חזרנו למלון ולשחתי את הפקס.

שלכם,

hanyou

יום ראשון, 10/4/05

יומן מסע! או - ושוב, איך שגלגל מסתובב...

נסענו לעיירה קטנה ונחמדה שאני לא זוכרת את שמה אבל נראה לי שקוראים לה טרנוב. עוד כשהיינו בזצ'וב ביקרנו בבית כנסת שלא הושמד על ידי הנאצים לגמרי, אבל הם בכל זאת הגיעו אליו. עם הזמן שיפצו אותו והממשלה הפולנית השקיעה בטיפוחו, אבל אין יהודים שיבואו לחגוג בו. וככה אנחנו הגענו אליו וערכנו את הטקס שאנחנו עורכים בכל מקום שבו יש בתי כנסת - רקדנו, וצחקנו, ושרנו ופיזזנו. והיה מצחיק כל כך...

לפני שהגענו לשם, היינו בארמון של משפחה עשירה. היא לא הייתה יהודיה, אבל היה בה מישהו שהתגייר. זה מקום ענק ונהדר, מלא בגנים ובתוכם עצים, פרחים ופסלי אבן מדהימים. והמקום כל כך ענק!

אחרי שהיינו שם הלכנו לבית הכנסת, ומשם נסענו לטרנוב. שם ראינו במה ישנה של בית כנסת שעמדה במקום שהיה בעבר מרכז בית הכנסת. היום המקום פתוח, ורק מעל הבמה יש כיפה שתשמור עליה מהגשם ומפגעי מזג האוויר האחרים.

המשכנו הלאה, והגענו למקדונלדס כדי שאנשים יוכלו לאכול ארוחת צהריים. זה אולי לא נראה כך, ולפי הקריאה אנחנו לא מבלים כל כך הרבה זמן בחוץ, וזה באמת נכון. אבל, ויש כאן אבל מאוד עקרוני, אנחנו נמצאים בדרכים זמן רב. נסיעה מאתר אחד למשנהו עשוייה לקחת עשר דקות או שעה וחצי, ועד לבית המלון זה בדרך כלל לוקח משהו כמו שלוש שעות בממוצע.

בכל מקרה, הגענו למקדונלדס. עכשיו, אני ועוד כמה ילדים הודענו שאנחנו לא אוכלים במקדונלדס, אז חנן המותק לקח אותנו למסעדה איטלקית והזמנו פיצה לכולם. בפעם הראשונה בחיי אכלתי פטריות בפיצה - ולא נגעלתי מזה. פשוט לא היה לזה טעם מיוחד...

אחרי מקדונלדס נסענו לבורות הרג, שבהם נרצחו ילדים יהודיים ומבוגרים, ופולנים. המקום הוא מקום יפה ושקט, והציפורים בו מצייצות במין שלווה, והעצים העקומים פשוט גדלים להם, והשקט... השקט הזה... קשה להאמין שמישהו אי פעם עשה שם משהו נורא כל כך כמו רצח. זה מה שקשה. אבל הרצח התרחש, ואין ביכולתנו לעשות דבר על מנת לשנות זאת. רק לדאוג שזה לא יקרה שוב.

משם המשכנו למכרות מלח מיוחדים במינם. אלו מכרות מלח תת קרקעיים שמהם כרו בעבר את מרבית המלח למלכים. הייתה שם תצוגה מרהיבה והכל היה פשוט יפהפה. קניתי שם לליאל צמיד סגול עם כיתוב בסינית, ולעצמי קניתי פסלון של סוס מושך עגלת מלח. לאמא קניתי פעמון של מכרות המלח - כי היא ביקשה לאוסף. כשעמדנו לחזור למעלה, אורלי ביקשה מאיתנו שניראה מותשים ועייפים ושלא נדבר. אז ניסינו לעשות את זה. היא רצתה שנעבוד על מ' ועל חנן.

נכנסנו למעלית מפחידה, מלחיצה וקלסטרופובית נורא, ועלינו למעלה. כבר מתתי לצאת משם. כשיצאנו באמת התחלנו להתנהג כמו שאורלי ביקשה ולא ענינו למאיר ולחנן על כלום. אבל מאיר השב"כניק הזה גילה מיד וסיפר גם לחנן... לא נורא, עוד נתנקם בו.

ואחרי זה נסענו לקרקוב, לבית המלון אסטוריה. היינו אמורים לפרוק ואז לרדת מהר לשיחה עם חסידת אומות עולם ולאכול.

אני פרקתי, ואז הלכתי לבקר את עדן בחדר שלו ושל אורי. כמו תמיד, הם קיבלו חדר ענקי, ועדן בדיוק היה באמצע חיפוש נואש אחרי סוללות שאיבד. אורי יצא לשנייה, והיינו לבדנו בחדר. לפתע נשמע רחש מפחיד מהחלון. הוא לא היה סגור. אני קפצתי בבהלה ועדן אמר:

"אוי לי, תרגעי כבר."

"אני לא יכולה כשדברים מלחיצים אותי." עניתי לו.

"את אמורה להרגיש בטוחה כשאת איתי." הוא אמר.

בטוחה... הייתי רוצה, אבל אני מרגישה שאני הולכת על ביצים כשאני בקרבתו. לא, לא ביצים, סכינים. כואב? הו כן...

הוא המשיך לחפש את הסוללות ואורי נכנס שוב.

"איפה שמתי את הסוללות האלה?!" הוא שאל בתסכול.

"איך אפשר באמת לאבד 12 סוללות?" הרהרתי. הוא הבין את זה כהתגרות.

"תפסיקי." הוא אמר וזרק עלי את המעיל. קמתי.

"נמאס לי, אתה לא נחמד אלי." אמרתי. "אני הולכת." ויצאתי. הוא קרא אחרי איזה פעם או פעמיים. אבל אני פשוט המשכתי ללכת. ואז הוא זרק מין "בסדר" שכזה, כאילו 'טוב, אם ככה את רוצה את זה, סבבה'. וזה פשוט שבר אותי. כי לא רק שהוא מעליב אותי, גם לא אכפת לו ממה שאני מרגישה יותר.

ירדתי למטה בשיא המהירות והסתובבתי מעט בין האנשים בלי באמת לדעת מה אני עושה. ואז הלכתי והתיישבתי על המדרגות ופשוט נתתי לעצמי לבכות בשקט. אנשים עברו ולא ראו - אנשים אף פעם לא רואים, נראה לי.

ואז עדן ירד מלמעלה. הוא התיישב לידי וחיבק אותי.

"סליחה אם העלבתי אותך או פגעתי בך." הוא אמר במין שקט מבוייש שכזה. "אני לא התכוונתי."

לא עניתי לו. הרגשתי רע מדי ולא רציתי שישמע אותי בוכה. ואז חנן קרא לנו לשיחה. וכל השיחה דמעו לי העיניים וחשבתי לעצמי רק על זה שהוא נטש אותי - עזב אותי - זרק אותי, ולא אכפת היה לו בכלל. הוא אמר שהוא בחיים לא יפגע בי, נכון? אז למה הוא פגע בי היום?! הוא לא שקרן, לפחות הוא לא מתיימר להיות, אז למה הוא אמר לי שהוא לא כשהוא בעצם כן?!

אחרי השיחה הרגשתי שאני לא יכולה להשאר לאכול. אמרתי ללאה שאני לא מרגישה טוב, ועליתי למעלה. התקלחתי, וכשסיימתי באו לקרוא לי למטה. התארגנתי ויצאתי החוצה. בדרך נתקלתי בעדן שוב.

"אני יכול לדבר איתך?" הוא שאל.

"כן."

"בחדר שלך?"

"בסדר, אבל אני צריכה לרדת לבטל את ארוחת הערב שלי. חכה פה." ירדתי ואמרתי לאורלי, לאה, חנן, מור, מירי, שיר ועדי שאני לא רעבה, ושהם לא צריכים להרגיש חייבים לשמור לי על האוכל. ואז עליתי לחדר וראיתי את עדן יושב על אחת המדרגות ליד החדרים, והבנתי שאין לי ברירה אלא להוריד את הכפפות.

דיברנו בחדר עד אחת ועשרה. וכל אותו הזמן הייתי קרה וצינית, ולא בכיתי. כי כבר לא היו לי יותר דמעות. וכי אני לא יכולתי יותר לבכות על זה. כבר הייתי מעבר לבכי, וכשאני מעבר לבכי - הרבה יותר קשה לשבור אותי. ואמרתי לו בדיוק את מה שאני מרגישה. מבלי להביט בו - כי אם הייתי מביטה בו לא הייתי יכולה לומר את מה שרציתי לומר. אבל מדי פעם שלחתי אליו איזה מבטון, רק כדי לראות את התגובה שלו. ודיברנו, ואני לקחתי את התובנות שלי, ואני לא יכולה לחזור על הכל מילה במילה כי אני לא רוצה וכי אני לא זוכרת וכי אי אפשר להעביר את זה על הדף. מה שכן, זה היה נראה כמו תסריט מאיזה סרט ישראלי גרוע. אבל זה היה משהו שהייתי חייבת לומר. ולא הייתה לי אף דרך לשנות את זה - כי הייתי חייבת לומר את זה, וכי לא רציתי לשקר.

השורה התחתונה הייתה שהוא לא מתחרט על הפרידה, שהוא חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות, ושעדיין אכפת לו ממני - ממה שאני חושבת, ממי שאני וכו'.

והשאלה שהדהדה לי במשך כל הזמן הזה הייתה 'למה?' למה, אם הוא כל כך תופס ממני - אם כל כך אכפת לו ממני - למה אם כך הוא זרק אותי?

והוא לא יכול היה לענות לי על זה. כי לא הייתה לו תשובה. "אני הדבר הטוב ביותר שקרה לו", אבל לא הייתה לו תשובה. וזה לעזאזל, זה הדבר היחיד שמציק לי בכל הקטע הזה - שאני לא יודעת מה הייתה הסיבה. וזה לא נותן לי מנוח - כי אני לא יודעת אם זה משהו שדפוק בי מהיסוד, או אם זה משהו אחר. ולו גם אין מושג למה הוא עשה את זה.

וזה לא שהוא לא אהב אותי - הוא אהב אותי ולכן הוא היה איתי - אז מה לעזאזל קרה?!

כוסעמק, הלכתי לישון, וקמתי בבוקר כדי לכתוב את זה.

שלכם,

hanyou