The Silent Gallop

כן, לא הייתי פה הרבה זמן. כן, פתחתי פייסבוק. כן, יש מצב שזו הסיבה. אבל לא, לא נראה לי. אני עסוקה עד מעל לראשי ומקווה שלפחות המעט שעוד עוקבים יראו את זה. ואולי עדיף שלא, כי זה נובר בנבכי נפשי וכמה שהיה קשה לכתוב את זה הרגשתי שזה היה צריך להיכתב כי להפוך לממשי. התחרות הזו היא אחלה של טריגר לעשות את זה:

אורח

היית רק אורח בחיים שלי. לא הייתי בטוחה שזה מה שאתה רוצה – לעזאזל, לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה. אבל לאטנו הזדחלנו אחד לחייו של השני והקצב הלך והואץ ככל שהזמן עבר. אחרי כשלושה חודשים של גישושים מצאנו את עצמנו ביחד. זה היה טוב בהתחלה, הרגשנו שהעולם בידינו. לא היה דבר שלא יכולנו לעשות ביחד. אומרים שלאוהבים יש שבעה חודשים להיות מאוהבים לפני שההתרגשות פוחתת, לפני שאהבה העמידה נכנסת למסגרת. לנו היו שלוש שנים. וזה היה נחמד. ואז הגיעו המהלומות.

אני התחלתי את הצבא, בגיל המאוחר של 21 אחרי שסיימתי תואר ראשון, בערים שכוחות אל שלהגיע אליהן לקח שעות. אתה רק התחלת לעבוד ולא היה לך ברור עדיין מה אתה רוצה לעשות בחייך. אולי זה היה טוב, כי היה לנו יותר זמן להתגעגע ופחות זמן להשתעמם אבל בדיעבד אולי עדיף היה שנבין את זה מוקדם יותר.

תמיד קיוויתי שלמרות המילים שלך: "אני לא רוצה לגור ביחד, או להתחתן; אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד ולא רוצה לחשוב על זה", אולי בכל זאת אני אהיה זו שתרצה בשבילה להשתנות, לעשות דברים שלא רצית בעבר. שלוש שנים חייתי בהרגשה של 'טוב, אנחנו עוד לא בוגרים מספיק, זה לא הזמן לתכנן'. בשנה הרביעית הבנתי שמשהו פגום. לא הייתה בזה באמת אהבה. אפילו הגוף שלי התחיל לדחות אותך ולדמם כשפלשת אליו, לא מוזמן אבל נסבל בסוג של קבלת הדין. הייתי בטוחה שככה זה יהיה במשך כל ימי חיי – הכאב. אז הפסקנו לשכב. והכל נעשה קצת פחות נורא אבל גם הרבה יותר רע.

התחלת ללמוד. עזרתי לך לבחור מקצוע וכיוון בחיים. עשיתי כמיטב יכולתי לגרום לכך שיהיה לך טוב אבל אתה כבר התחלת להשתנות. שיניתי מקצוע, התחלתי לעבוד במקום יותר מרכזי ומצב הרוח שלי היה בשמיים. אבל אתה בשלך – חמש שנים ולא רצית שנגור ביחד. לאן רצית שזה ילך משם?! האישיות שלך החלה להשתנות בעקבות הלימודים והאנשים החדשים שפגשת. הפכת ליותר אגוצנטרי ממה שהיית כבר, לא רצית שאבוא לבקר ובעיקר הוצאת את כל העצבים והתסכול שהיו אגורים בך עלי.

אחרי ריב נוסף שבו הרחקת לכת עד כדי לשלוח אותי להזדיין, אמרתי לעצמי שאת זה אני כבר לא מוכנה לסבול. אבל עדיין אהבתי אותך. רציתי שנתקן הכול ובעיקר לא יכולתי להאמין שחמש שנים מחיי בזבזתי על השהייה במחיצתך מבלי שיהיה לכך עתיד. חשתי זקנה ומנוצלת ושאם זה לא יעבוד אז שום דבר לא יעבוד. אבל אתה באת לדבר ורק מחשבה אחת בראשך – הפוכה משלי. אתה רצית לסיים הכול, לא לתקן אלא לשבור את הכלים.

"הלוואי שתשנאי אותי."

"לך יהיה הרבה יותר קל להתגבר מאשר לי."

"את מושלמת ואני סתם זבל."

"אני מוציא עלייך רעל ומאכזב אותך ולא יכול לראות את זה קורה יותר."

"זו לא את שצריכה לבקש עוד הזדמנות, זה אני, אבל אני לא רוצה כבר, לא יכול."

הייתי בטוחה שאפשר עוד לסדר את הכול במקום אבל אי אפשר היה, ולו רק כי אתה לא רצית יותר.

הזמן עבר ולמרות שאני לא יודעת למה, התעקשתי לשמור על קשר. זה פגע בי אבל גם חישל אותי. כמו שאמרת, באמת התגברתי מהר יותר. בסופו של דבר הבנתי שאני לא מושלמת ואתה לא זבל, אבל שנינו רחוקים באישיותנו אחד מהשני כשם שההגדרות הללו רחוקות אחת מן השנייה. באמת עדיף היה שאכיר בערך עצמי ולא אקבל את הארס שלך, וההזדמנות אכן הייתה אמורה להיות שלך ומזל שלא נתתי עוד אחת – ושאתה לא ביקשת.

רק דבר אחד לא קרה – לא שנאתי אותך. חשבתי שאני שונאת לתקופה אבל הבנתי שזה הייאוש והצער, ולא שנאה. למרות התנהגותך המחפירה כלפיי, היכולת שלך להטיח בי דברים כואבים כמו מוט ברזל מלובן. למרות מילותיך החומציות בכל פעם שדיברנו ואדישותך לכאבי. למרות כל אלו לעולם לא אוכל לשנוא אותך. כי אני לא שונאת אדם, ואתה עדיין עונה להגדרה של אדם, גם אם אדם אידיוט.

בסוף הבנתי שהקשר אתך צורב אותי. הוא מכאיב לי בדרך שאני לא נזקקת לה עוד כדי להתחשל. גם יער שרוף צריך שהאש תפסיק לשרוף ולבעור בו כדי להתחדש וללבלב. מצאתי את השלם שלי בעצמי ולא הייתי זקוקה לך כדי להיות שווה משהו וניתקתי מגע. מחקתי אותך מכל תחומי חיי. זה כמו לעזוב את הקרקע ולהתחיל לעוף. לקפוץ מהגג ולקוות לדאות. ואז גיליתי שיש לי כנפיים משלי ונוכחותך הייתה כמו משקולת שמנעה ממני לנסוק.

לא אשנא אותך, כי אני לא יכולה. אני אולי אכעס ואולי אתאכזב ובוודאי ארחם על מי שהפכת להיות, אבל לא אשנא. היית רק אורח בחיי, והם יהיו ארוכים מספיק – אני מקווה – כדי שאוכל לשכוח אותך.

שלכם,

לי

ורצוי שאני אזכור את זה. דיי שכחתי את זה בזמן האחרון. ללא הרצאות והלקאות עצמיות מיותרות: אני משתתפת בתחרות סיפורים של ישרא-בלוג. אני מפרסמת את הסיפור הזה בהיותי עדיין בת 21, אז בלי שטיקים!

מי רוצה לדעת על המוות? – אף אחד

 

ביום בהיר אחד כל אחד מאיתנו ימות. וזה קל לחשוב על זה במובן הפילוסופי העל-נפשי של 'יבוא היום וכולנו נצטרף למעגל הנשמות שם למעלה'. אבל אני לא מתכוונת למחשבה על זה במובן הזה. אני מדברת על המחשבה המסריחה, המרקיבה והמפחידה שברגע מסויים מי שאני איעלם, ולא תהיה יותר אני. ואפילו זה לא מפחיד אותי כמו המחשבה שזה יקרה למישהו אחר, לאנשים שחשובים לי.

למעשה אפשר לומר שזה התחיל במוות של סבא שלי. אני לא יודעת מה הפעיל את מתג האור אצלי בראש, אבל ברגע שהוא נעלם לי מהחיים הבנתי באמת שמתישהו במהלך חיי אנשים שאני אוהבת יתחילו ללכת. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. זה משהו שאי אפשר לדבר עליו עם אחרים. כל מה שהם יודעים לומר זה 'כן, כולנו נמות. אז מה? עדיף לחיות את הרגע.' או: ' זה טבעי לגמרי שתרגישי ככה, חווית אובדן קשה וקיבלת את הסטירה הגדולה ביותר של החיים בפרצוף, זה יעבור לך ותחזרי להיות כמו שהיית.' אני יודעת שזה ככה כי אלה הדברים שאמרו לי. בסופו של דבר הבנתי שעדיף לשתוק, כי אלה סוג המחשבות של לבד.

אבל אולי כדאי להרחיב על ההתחלה. זה לא שלא חוויתי מוות מעולם בחיי. מתו לי חיות, צפיתי בערוצי הטבע באריות טובחים באיילות, וזה גם קרה לי במשפחה. הסבא הראשון שלי נפטר כשהייתי בת שבע. אני עד היום זוכרת את עצמי יושבת עם בנות הדודים שלי ודנה בשאלה האם קיים גן עדן ומי זוכה להגיע לשם. אני לא זוכרת לאיזו מסקנה הגענו אבל בסופו של דבר ההורים של כל אחת מאיתנו נשאו אותנו על הידיים למכוניות אחרי שנרדמנו מרוב שעמום.

אני לא חושבת שממש ידעתי מה זה המוות עד אז ולכן לא יכולתי לפחד ממנו. ידעתי שזה משהו שבא בסוף החיים אבל מאחר וכמעט רק התחלתי אותם, היה לי קשה לחשוב על הסוף. זה קצת כמו לדעת מה יהיה בסוף קומדיה רומנטית – הם תמיד חוזרים להיות ביחד – אבל עדיין לא לדעת איך התסבוכת תיפטר וזה יקרה.

כשהייתי בת 20 הסבא השני שלי נפטר. אני לא הייתי אפילו בבית כשזה קרה. הוא היה בבית החולים לאחר אירוע מוחי, אני ישנתי אצל החבר והיינו בטוחים שהסטטוס-קוו הזה יישמר עד שהוא יחלים. בבוקר אבא התקשר והודיע לי שהוא נפטר. לזכותי ייאמר ששמרתי על קור רוח במהלך השיחה. ברגע שאבא ניתק לי התיישבתי על המיטה ופלטתי יבבה כל כך חזקה עד שהחבר התעורר – מה שלא קרה מצלצול הטלפון.

זו בערך הפעם הראשונה שבכיתי בהיסטריה – לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה 'אין לי יותר סבא?!' בסימני שאלה בעיקר, ולא בהבנה. החבר שאל מה קרה ואמרתי לו בבכי שסבא שלי נפטר, שאני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת ממה בעיקר פחדתי באותו רגע, עכשיו כשאני חושבת על זה בצורה מושכלת, זה כנראה היה בגלל האובדן אבל לא פחות בגלל ההחלטיות שבדבר. זה כמו אמר: 'זהו, את רואה? עכשיו זה כבר קרוב אלייך מאוד, ובקרוב זה יקרה לאנשים נוספים שאת אוהבת.' לא מחשבות בריאות במיוחד.

בסופו של דבר הלכתי הביתה לעזור. אבא ואני יצאנו לקנות כיבוד לאורחים שיגיעו לנחם, והכל היה ענייני. עד ללוויה. שם זה לא ממש שינה איזו קרבה משפחתית בדיוק זו הייתה, כולנו בכינו אותו דבר. עד אז אף פעם לא הייתי בלוויה. זו חוויה טראומטית שאני מציעה בכל פה לעבור פעם אחת לפני שזה קורה לקרוב משפחה, זה מוריד מההלם.

וכל מה שסבב לי בראש היה – יום אחד זה יכה יותר קרוב. וזה מלווה אותי. אני לא חושבת על זה כל הזמן אבל כשאני מגיעה לחשוב על זה, זה פשוט קורע לי את הלב מהחזה. בכל יום כשאבא יוצא לעבודה אני מחכה לראות אם הוא חזר – ומשתדלת לא להתקשר אליו באמצע היום כדי לראות אם הגיע לעבודה. אני אוכלת את הלב על כל יום שאני לא רואה את סבתא שלי מחשש שיקרה מה שקרה עם סבא.

הפחד הזה מכרסם בי ואין לו הפוגה. ואין עם מי לחלוק אותו. סוד מכורח המציאות. כי מי באמת רוצה לשמוע על הרגשת האובדן? על הפחד? אנשים מפחדים כי אלו גם המחשבות שמתרוצצות להם בראש לפעמים, ואף אחד לא רוצה שיזכירו לו את השדים שלו. דווקא אני צריכה לדבר, אבל אין עם מי. איך מסבירים מבחינה ביולוגית שהמחשבה על מוות של מישהו מיקיריך גורמת להרגשת לחץ על הלב? ממש כאילו מישהו מועך אותו, סוחט את כל המיץ ממנו כמו רימון בשל מדי שמתאים רק למיץ רימונים סחוטרי.

איך אני יכולה לומר להם שאני מפחדת? אי אפשר פשוט לבוא למישהו ולומר לו 'אני מפחדת שיום אחד תמות, מה לעשות?' זה נושא שקשה להעלות אותו כי אם אתה לא יכול להתמודד עם המוות של אחרים, איך תוכל להתמודד עם המוות של עצמך?

יש אנשים שיגידו שהפחד מהמוות הוא לא רציונלי. זה כמו לפחד שהרכבת תגיע – ברור שהיא תגיע בסופו של דבר, אז למה לפחד? פשוט צריך לקבל את זה. ניסיתי לעשות את זה וזה לא ממש עבד לי.

אבל הפחד האמיתי שלי הוא כנראה לא מהפרידה ארוכת הטווח – עד האינסוף למעשה. הפחד שלי הוא ממה שקרה עם סבא שלי. וזה הסוד היחיד שאני שומרת איתי מבחירה ולא מכורח. לא הפחד מהמוות הוא הסוד שלי, אלא סבא שלי, אם לומר זאת בכלליות.

בכל הזמן שסבא שלי היה חולה, בין האירוע המוחי הראשון לשני והאחרון, אף לא פעם אחת אמרתי לו שאני אוהבת אותו. אני זוכרת שהוא התאמץ מאוד לקחת חלק בשיחה שנגעה בלימודים שלי באוניברסיטה, למרות שהאירוע פגע לו ביכולת הדיבור והוא לא ממש מצא את המילים, אבל הוא הצליח לדבר שיחה אמיתית. אני זוכרת שאחרי שהוא נפטר כל החברים שלו אמרו לי כמה שסבא שלי היה תמיד גאה בי, וכמה אהב אותי. אני זוכרת את המאמצים שעשה תמיד לרצות אותי. אני זוכרת איך הקשיחות שלו תמיד גרמה לי לרצות להשיג יותר, להיות יותר. אבל לו אין מי שיגיד לו שאני אוהבת אותו, מתגעגעת אליו, מעריכה את כל מה שעשה בעבורי ובעבור המשפחה שלי, שאני גאה באדם שהיה. מי יגיד לו את זה עכשיו?

וזו הבושה שאני נושאת איתי, הסוד המכפיש שלי, המרקיב, המסריח, המפחיד שלי – לא אמרתי לסבא שלי את כל מה שרציתי לומר לו לפני שהוא נפרד מאיתנו. אולי פחדתי שאם אומר זה יהיה הסוף? אולי. ואני מפחדת שכשזה יקרה שוב, אני שוב אתפס לא מוכנה ולא אומר זאת. אשמור זאת בפנים, לעצמי ולא להם. יש סודות שאני לא רוצה לשמור בפנים, הם ממילא ילכו לקבר כך או אחרת.

הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער

הוא ישמח להכיר את שאר העולם...

סימנים מוזרים של HTML כנראה הופיעו עקב בעיית תאימות של firefox עם ישראבלוג. נא להתעלם מהם, גם אותי הם מעצבנים ולמדתי לחיות עם המנייאקים הקטנים.

 

שלכם,

hanyou

 אז התחילה התחרות ה-15 במספרה, ומכיוון שהנושא מאוד קרוב לליבי, החלטתי לפרסם סיפור. אמנם הייתי שמחה יותר לפרסם את כל הספר, אבל ההגבלה היא עד 5000 מילים והספר הוא... איך לומר... קצת יותר מדי ארוך בשביל זה. בערך פי 31 יותר ארוך... אז הנה הסיפור של ג'ורג', אתם יכולים לראות את האבולוציה התדמיתית שהוא עבר בעמודה הימנית של הציורים מתוך הספר. מקווה שתהנו, עלולים להיות דברים שלא תבינו כי הם קשורים גם לספר אבל השתדלתי שהם יהיו מינוריים. מי שרוצה לקרוא גם את הסיפור של מיארה, מוזמן לקרוא אותו כאן. מצחיק שהוא זכה בתחרות הראשונה, ועכשיו אני מפרסמת את ה"תאום" שלו.

בהצלחה!

סיפורו של ג'ורג'

"חברים, מה? חברים לא משאירים חברים מאחור, ג'ורג'." המשפט הזה היה שגור במוחו של ג'ורג' מהרגע שעזב את הכפר ונשבע שלא לעבור מול גדר ביתה של אליזבת בחייו. גם עכשיו, חצי שנה לאחר מכן הוא עדיין זוכר את המילים כאילו נאמרו לפני רגעים ספורים...
כשעזב את הכפר הרגיש איך ליבו נחצה לשני חלקים בניסיון להבין מה יותר חשוב לו – חבריו או ייעודו כאביר. הרי, מי יודע מה צפון לו בעתיד. הוא עשוי להיות אדם מאוד עשיר – בזכות עצמו ולא בזכות הוריו, לראשונה בחייו – לאחר שיפרוש מתפקידו כאביר ומשיטוטיו בכל הארץ בחיפוש אחר משימות. הוא יצטרף לפלוגה, יילחם כשיידרש, ימלא משימות וירוויח את לחמו עד שיוכל לממן יותר מזה – הרבה יותר – ואז ימשוך ידיו ממעללים שכאלו ויעבור להתגורר באיזו אחוזה בכפר.
אך לפני חלומות שכאלו, עליו קודם למצוא פלוגה במסדר שיהלום את מזגו ואישיותו, מסדר שבו יתפקד באופן הטוב ביותר. שתי הזמנות היו בידו, אחת ממסדר השריון והמגן והשנייה ממסדר הדרקון.
"מסדר הדרקון הוא מסדר רב עוצמה." אמר לו האביר שאצלו התאמן ביום המבחן, בו הושבע לאבירות. "עליך להתאמן הרבה לפני שתוכל להתקבל אליו. אין זה משנה מה הכישורים שהפגנת במבחן האבירים היום, הם כעין וכאפס לעומת מה שתיאלץ להתמודד עמו בחברת אנשי מסדר הדרקון."
"למה? מה כל כך שונה בהם?" ג'ורג' היה אז כל כך צעיר ולא מעורה בחברות הלוחמים השונות. הוא ידע אמנם מה ההבדל בין חיילי משמר המלך לבין פלוגות אבירים, בין הצבא לבין המסדר. אבל להבדיל בין המסדרים השונים – את זה אף אחד לא לימד אותו.
"אין זו יד המקרה שכל המשימות החשובות ביותר – אבטחת מלכים בצאתם מארמון לארמון, תפיסת כנופיות שודדים שאיש איננו מוכן להתעסק עמם ועוד הרבה מעבר לזה – מגיעות לידי מסדר הדרקון.
"ג'ורג', בחורי. בתור המאמן שלך הייתי מציע לך לחשוב היטב אם אתה מוכן להשקיע כל כך הרבה מאמצים בנסיון להתקבל למסדר הזה, או שתעדיף לנסות להתקבל למסדר מעט פחות מהודר, אם כי דירוגו של מסדר השריון והמגן לא נופל בהרבה מזה של מסדר הדרקון. גם למסדר זה מגיעות לא מעט בקשות עבודה מפתות במיוחד. וכבן חסותי הייתי ממליץ לך להקשיב לעצתי."
ג'ורג' חכך בדעתו בזמן שרכב על יוניקורניוס מאחורי עגלת המשא עמוסת הרכוש שהוריו של ג'ורג' לקחו עמם בדרכם למגוריהם בקרבת הכרמים הרחוקים ממחוז הולדתו. הוריו ישבו בקדמת העגלה, ולא יכלו לדעת אם ג'ורג' באמת עוקב אחריהם.
ככל שהיה לו קשה לחשוב על כך, ידע שלא יוכל להמשיך עמם בדרכם אלא ייאלץ להיפרד מעליהם ולהמשיך לאלקארן. וזה אכן היה קשה. אמנם חי רחוק מהם לתקופות ארוכות כשהתאמן עם האביר באחוזתו שלא הייתה קרובה מאוד אל הכפר, אבל תמיד ידע מתי יחזור בערך. תמיד ידע שיחזור.
שדות חלפו על פניו ככל שהתקדמו. שדות מעובדים, קצורים לקראת הזריעה הקרבה וגשמי הברכה כבר מתחילים להפרות את הקרקע הצמאה. המחוז לא היה עני – ההיפך הוא הנכון. שפע של בקר משובח – אולי חוץ מזה של משפחת מקפרסי – שדות, מטעים, פרדסים וכרמים שהניבו יבולים מצליחים ומעשירים. לא היה חסר במחוז בו שכנה עיר הבירה, ולא היה זה פלא כשחושבים על כך לעומק – מה הטעם להקים עיר בירה במקום שאדמתו אינה שווה דבר?
בהפרדה מהשדות המעובדים על ידי האדם השתרכו חורשות עצים ואחו רחב ידיים. שולי הדרך היו מלאים בחיים – ארנבות מקפצות באדמה הבוצית המעושבת, ובוהק קרניים בין ענפי העצים בחורשות. ציוצים של ציפורים מוכרות התחלפו בקולותיהם של ציפורים שונות וזרות.
כעת, מי יכול להבטיח שאכן יראה אותם שוב – את כל מראות ילדותו, את משפחתו, את הנופים המוכרים והבטוחים – ומתי יקרה הדבר? איש אינו יכול. הוא יראה עוד קרני צביים, ישמע אלפי ציפוים מזמרות, יראה המוני שדות בשלבי עיבוד שונים לאורך השנים, אבל אלו לא יהיו ביתו. ימי ההתנסות עברו, הוא עכשיו אביר עם מגילה וחותמת של שופטי המבחן שמראים את תקפות תוארו בחוק. ועם תואר זה הגיעו גם התחייבויות רבות, מן הסוג שגרמו לו לדחות את דרישותיה של אליזבת שיישאר או שייקח אותה עמו.
מה גרם לה לרצות לבוא עמי? ולמה רצתה שאשאר? שאל את עצמו. לא ייתכן שהיא באמת חשבה שהוא יסכים אף לאחת מבקשותיה רק מכיוון שנתנה לו את ברכת העלמות... אף חוק שבעולם לא חייב אותו לציית לה לאחר שנתנה את הברכה. והיא בכל זאת ציפתה שיישאר או שייתן לה לבוא איתו, למרות שידעה שאינו יכול לעשות זאת. מדוע שתצטרך אף היא לסבול את תלאות הדרכים, קרבות ושפיכות דמים רק מכיוון שזה היה הנתיב שבו הוא בחר?
הדבר נשאר בגדר תעלומה בשבילו, ולמען האמת הדבר לא עמד בראש מעייניו ואף הבעיר בו שלהבת כעס שרק ניזונה ממחשבות אלו. עצם כך שביקשה – ויותר מכך, עצם כך שסירובו כאב לו – עצבנו אותו. מעולם לא השפיעה עליו היא או כל נערה אחרת באופן שכזה. אך הוא העדיף שלא להתעסק בזה, מאחר שהתעקש על כך שלא הבין מה מקור הרוגז הזה – למרות שהוא חשש שהוא יודע טוב מאוד מה המקור – וזה רק עצבן אותו יותר.
גשם טפטף כעת על גלימת המסע שקנו לו הוריו בעיר ביום המבחן. הייתה זו גלימה מעור ולא מבד, שגרמה לטיפות המים לזלוג מעליה ולא לחדור תחתיה, עם בטנה מפרוות חורף עבה וסמיכה של שועל שלג. המטר הזכיר לו את היום בו דיברו הוא ואליזבת בפעם האחרונה לפני שעזב אותה, ולאחר מכן גם את הוריו. גם אז הומטרו עליהם טיפות ללא הפסקה..
לפני כמה ימים השמיים המטירו גושי קרח כה עבים, וג'ורג' אף חשב שהמצב יחמיר עד כדי שלג, אך לא כך היה. מילא, מעולם לא הכיר את מזג האוויר היטב. אבל הלילה היה קר והפלוגה מיהרה למצוא מקום ביער בגלגוד קרוב לגבול המזרחי עם ארגנדון.
הפלוגה הטובה ביותר שיכול היה להשתייך אליה, והוא עשה זאת כנגד כל מה שנאמר לו. ג'ורג' זכר את קבלתו למסדר עד לפרטי פרטים – יום שלא יישכח מליבו.
הוא נפרד מהוריו כחודש לאחר שעזבו שלושתם את הכפר, ופנה לעיר אלקארן שם הורו לו מטעם מסדר השריון והמגן לחכות בפונדק מסוים עד שיפנו אליו. ג'ורג' הכניס את יוניקורניוס לתא באורוות הפונדק ולפני שהספיק לשפוך מים לשוקת, פנה אליו אביר.
"אתה הוא ג'ורג' סורדווין בנם של בייגן וקארן סורדווין?"
"מה? אה... כן... כלומר... אני..." ג'ורג' התבלבל. האדם שעמד מולו לא נראה כמו אביר. הוא נראה יותר כמו עלה שעף עם הרוח, וג'ורג' לא ידע מה הוא אמור לומר. הוא לא הכיר את הבחור, ולא ידע מאיזה מסדר הוא, או מי הוא בכלל... האיש לא הציג את עצמו ולא אמר דבר על המסדר ממנו הגיע, אם אכן היה האביר שאמור היה לקחתו.
"בוא." גיחך האדם וסימן לו להתקרב. "מסדר השריון והמגן לא יחכה לך הרבה."
וג'ורג' הלך עמו לאחר שווידא שליוניקורניוס יש גישה נוחה לחציר. הם שאלו אותו שאלות, תחקרו, בדקו את יכולות הלחימה שלו – והתרשמו מהן – ומעבר לכל, בדקו את הסיבולת שלו ואת יכולת החברות שלו. ג'ורג' הסתדר היטב ושקל לוותר על ההזמנה למסדר הדרקון, בהתאם למה שאמר לו האביר שאצלו התאמן. מדוע עליו לחפש משהו קשה יותר כשמצא משהו טוב ונוח בקרבת מקום? כמו שנאמר לו, המשימות שקיבל מסדר השריון והמגן לא היו שונות בהרבה מאלו של מסדר הדרקון, זה היה מסדר עם חשיבות רבה כמעט כמו זו של מסדר הדרקון – וכאחד מהמצטיינים במבחן האבירים לא היה זה פלא שקיבל הזמנות משני מסדרים אלה.
אבל משהו אמר לג'ורג' להמשיך הלאה. אינני יכול לשלול משהו שאפילו עוד לא ניסיתי. ולכן, למרות הפליאה שהראו אנשי הפלוגה שתחקרה אותו במסדר השריון והמגן, אמר להם שהוא זקוק לעוד זמן לחשוב ושבינתיים יעשה את דרכו לבדו מעט בעולם. הם הביטו בו כשחזר לחדרו בפונדק בתום שבוע, רתם את סוסתו ויצא מאלקארן.
את אנשי מסדר הדרקון פגש במקרה בדרכו לעיר שבה ייעדו לו פגישה במגילת ההזמנה – טימאן שבצפון הארץ. על מנת להגיע לטימאן היה עליו לפנות על עקביו ולחזור בדרך הצפון המובילה עד לבנדין וממנה היה עליו לפנות לכיוון צפון מזרח. בדרכו לא עצר בכוכב השחר, ולמעשה עשה את רוב דרכו בלילות כשהיה כבר קרוב לכפר. הוא לא ידע מדוע, אבל משהו בליבו אמר לו לא להיראות בקרבת הכפר.
גם בבנדין לא התבלט, ומיהר לעזוב את העיר לאחר שקנה מעט מזון בכסף שעוד נשאר לו ממה שנתנו לו הוריו ומן הפרס על הניצחון במבחן האבירים. כשהיה על הדרך לטימאן הרשה לעצמו לרכוב באור היום, וכך קרה שנתקל במפקד פלוגה מאפיר.
"נער!" קרא אליו המפקד. ג'ורג' זיהה אותו כמפקד על שום מגני הכתפיים שהיו במקומם תמיד למרות ששאר חלקי השריון הורדו כשלא היה בהם צורך.
"כן, מפקד?" השיב לו ג'ורג' בכל הכבוד שהצליח לגייס, והתקרב אל המפקד שנראה מופתע.
"פניה מכובדת שכזו... לא הייתי מצפה לכך מאדם שאינו בקיא בדרכי אבירים." אמר המפקד בהרהור תוך שהוא מכווין את סוסו סביב ג'ורג'. "אמנם אינך נראה עדיין אביר, אבל אתה בהחלט יודע כיצד לדבר."
ג'ורג' נפגע מדבריו. "מבחן האבירים שבו ניצחנו אני וחברי מוכיח כי אני אביר לכל דבר." מלמל ג'ורג' ושלף את המגילה עם החותם הרשמי.
"הו, מדהים!" קרא המפקד. "כשהייתי צעיר וקיבלתי את תואר האביר שלי לא חילקו דברים שכאלו, לא. מגילות היו דבר יקר אז. אני קיבלתי עיטור צמר שכל אישה יכולה הייתה לזייף עם סמל המבחן. יהיה אכפת לך אם אביט בזה לרגע?" שאל, וג'ורג' שהיה להוט להראות לו כי הוא באמת אביר הניח לו לקחת את המגילה.
המפקד קרא את השורות במגילה, וכשקרא את השמות החתומים – וביניהם שמו של ג'ורג' – גבותיו התרוממו בבת אחת.
"משהו איננו כשורה?" שאל ג'ורג' בחשש מה שמא המפקד מטיל ספק באמינות המגילה. "זו אינה מגילה מזוייפת, זכיתי בה ביושר."
"הו לא נער, אני פשוט מופתע מהנסיבות. אתה הוא באמת ג'ורג' סורדווין, בנם של בייגן וקארן סורדווין?"
"אכן." אמר ג'ורג' ונימת שאלה נשמעה בקולו.
"אם כך, עלי לומר שזה מאוד יוצא דופן. אני סר ברנארד בארנדווין, מפקד פלוגה בכירה במסדר הדרקון, וחיפשנו אותך כבר כמעט חודשיים. זומנת לפני שלושה חודשים לטימאן כדי שנעמוד על טיבך ועל טיב התאמתך לפלוגה במסדר, ומאז חזר השליח ואישר את קבלת ההזמנה, לא שמענו מילה מכיוונך. היכן היית?" בקולו של סר בארנדווין לא נשמעה טינה או חוסר שביעות רצון, רק עניין בתשובה.
"אני... אה..."
"ובכן?"
"טוב, הייתה עוד הזמנה, אתה מבין, מפקד –"
"סר בארנדווין בשבילך." קטע אותו. "ואם אתה מתכוון לחשוב עוד זמן רב על תשובה, מוטב שנתחיל ללכת כי אין שום טעם לעמוד במקום."
"הו, כן. בוודאי." ענה ג'ורג' ומיהר לדרבן את סוסתו. יוניקורניוס, שחשה במתח בעליה, פתחה בריצה וג'ורג' המובך נאלץ לעצור בה לפני שלא יראה עוד את סר בארנדווין שהחל לרוץ מיד אחריו ונראה מאוד משועשע.
"אין סיבה לפחד, ג'ורג' נערי. אינני מתכוון לחטוף אותך. אנחנו רק צריכים לדבר קצת."
"אני מצטער, מפקד."
"סר בארנדווין, או המפקד בשבילך."
עיניו של ג'ורג' נפערו. "אבל... אבל מפקד –"
"סר בארנדווין, וכדאי שתתרגל לזה משום שאני לא מתכוון לחזור על כך הרבה פעמים."
"סליחה, המפקד." המבט המלוכסן שנשלח אליו גרם לו להשתנק. "כלומר, סר בארנדווין. הייתה עוד הזמנה ממסדר השריון והמגן."
"הם לא מבזבזים את הזמן מה?" הרהר סר בארנדווין בקול.
"מה? הו כן, קיבלתי את שתי ההזמנות ביחד, ושלהם הייתה לאלקארן שקרובה יותר לביתי, ממש במחוז."
"לא פלא שהלכת לשם קודם, ולא פלא שהם קבעו מקום מפגש רחוק כל כך מאיתנו."
"רציתי לבדוק את כל האפשרויות, אתה יודע, המפקד – סר בארנדווין." ג'ורג' בדק אם פניו של סר בארנדווין הקשיחו. הם לא. "רציתי לראות את כל התמונה, ולכן הלכתי לשם ורק אז פניתי לפה."
"טוב, בכל מקרה טוב שהגעת סוף כל סוף. אני מניח שמקום הפגישה עם הפלוגה ישתנה עם כך – אתה מבין, כבר עזבנו את טימאן. אבל אני מניח שגם מחנה יהיה טוב מספיק, לא?"
"בוודאי! מעולם לא הייתי במחנה – רק עם האביר שאימן אותי וזה לא משתווה למחנה עם פלוגה שלמה."
סר בארנדווין צחקק בלבו למראה הגור הקטן שאסף לו בדרך. כבר כשחזר השליח אמר לו שהסבירות הגדולה ביותר היא שג'ורג' ילך קודם כל לאלקארן. הנער היה ישר וזה טוב, אך עליו לצנן את התלהבותו. ובעצם, על מה אני מתלונן? כולנו היינו כך בהתחלה. החיים האלה קוסמים לרבים אך לא רבים מסוגלים להתמודד עמם.
הם עברו ליד חורשה וסר בארנדווין ירד מהשביל. "בוא." קרא לג'ורג', וזה עקב אחריו. ממש כמו גור חדש. הוא עוד ילמד.
וכך ג'ורג' הכיר את חברי הפלוגה, ביילות', לאקריאת, דריסזאד, רודאן, גלה, בירג'ן וארן.
"זה הבחור החדש?" שאלה גלה.
"כן, זה ג'ורג' מכוכב השחר שהצליח השנה יפה מאוד במבחן. הוא ימשיך איתנו מכאן והלאה."
ג'ורג' לא האמין למשמע אזניו. "זהו? זה הכל?"
"למה עוד ציפית?" שאל סר בארנדווין.
"אני לא יודע, חשבתי... אולי תחקיר... אתם אפילו לא יודעים מי אני, מה אני... מה אני שווה."
סר בארנדווין פרץ בצחוק מתגלגל שרק תרם למבוכתו של ג'ורג'. "אין לנו צורך בזה, נערי. אנחנו יודעים טוב מאוד מי אתה. ישנו בחור אחד, מרקוס שמו והוא מסתובב בכל המחוזות ובודק את השטח למען המסדר."
פניו של ג'ורג' הלבינו לחלוטין. מרקוס? הרוכל הנודד? אז זה מה שגרם לו לאחר השנה... ובכל זאת, היה נדמה לו כאילו הוא מצוי באיזה חלום שעומד להסתיים בכל רגע עם הקצתו. "אבל... זה פשוט בלתי אפשרי."
"זה אפשרי מאוד." אמר ארן. "אם סר בארנדווין רוצה אותך, מסדר הדרקון רוצה אותך ואנחנו רוצים אותך."
ליבו של ג'ורג' ניתר בקרבו. בכל זאת הוא יזכה להיות במסדר שרצה, ואפילו לא יצטרך להתאמץ במיוחד. זה היה מושלם – יותר ממושלם, הוא התכוון שלעולם לא יקיץ מהחלום המוחשי הזה.
שבוע עבר מאז. ג'ורג' הבין לאן נושבות הרוחות ומי נמצא בדרגה הגבוהה ביותר. בירג'ן היה סגנו של סר בארנדווין, ביילות' ורודאן היו הבאים בתור, אחריהם גלה, דריסזאד, ארן ולאקריאת. ובסופו של דבר, ג'ורג' עצמו. אמנם הם רצו אותו בפלוגה, אבל הם לא התכוונו להקל על חייו בשום אופן – עליו להתחיל מהתחתית.
ולכן, בכל עצירה הוא היה זה שדאג לסוסים, שלמד איך להבעיר מדורה ואיך לכסות עקבות כשעזבו מחנה, והוא היה זה שדאג לרשימת האספקה. אם היו יוצאים למשימה, הם היו מאבטחים את האדם ששכר את שירותיהם, והוא היה אחראי על הרכוש והשתרך מאחור.
"עליך ללמוד את הכל מהיסוד ורק כך תוכל להתקדם." אמרה לו גלה.
גלה. היא הייתה טיפוס מעניין. לוחמת, הראשונה שראה, שהשתייכה למסדר של קוראות ונכנסה בדרכים משונות לפלוגה במסדר הדרקון. הוא ניסה את מזלו כמה פעמים, עד שהיא הבהירה לו שהדבר לא ימצא חן בעיניה.
"שמע, נער." אמרה. "אין לי זמן אליך. עבדתי קשה מדי בשביל להגיע למעמד הזה וויתרתי על הרבה. בשבילך, אני לא יותר מעוד אביר ואני לא חושבת שאני צריכה להבהיר לך מה זה אומר."
הוא נסוג, כמובן, אבל לאחר זמן מה הבין את מהלך העניינים. בירג'ן עניין את גלה הרבה יותר מאביר בראשית דרכו שעוד לא ראה קרב רציני בחייו. לפי המבטים שנתנה בגבו של סגן המפקד, ניתן היה לחשוב שהוא בהמה איכותית ביותר שמחכה שגלה תציג עליה הצעת מחיר.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." היא ענתה לו כששאל אותה על כך.
"אל תעמידי פנים, גלה. רואים את זה בבירור. למה את לא אומרת מילה?"
היא צחקה למראה הבעת חוסר ההבנה שלו. "אתה חושב שזה פשוט כל כך? אולי בכפר שלך נערה פשוט מתקרבת לבחור ואומרת לו את מה שעל דעתה, אבל בחיים האמיתיים שמחוץ לשדות המרעה העניינים לא מסתדרים כך." ואז היא נאנחה. "ומלבד זאת, אני גם חושבת שהוא רואה אותי בדיוק כמו שאתה אמור לראות אותי. ואני מקווה שכך אתה רואה אותי, ג'ורג'." נימת אזהרה התגנבה לקולה.
"את בטוחה?"
"למדי, ג'ורג'. הוא לא מתעניין בדברים האלה. לא ראית איך הוא מתנער מכל בחורה שמתקרבת אליו – עם שמלה או בלעדיה? אל תגיד לי שלא שמת לב, כמה פעמים ישנת בחדר אחד עמו? מה הסיכוי שיביט לכיווני אם אפילו לכיוונן של העגלות המזדנבות הללו איננו פוזל?"
נימתה הממורמרת נגעה לליבו של ג'ורג'. אך הוא לא ידע מה לעשות למענה ולכן רק הביט בבירג'ן במבט מהורהר בעודם הולכים. איזו סיבה יש לבירג'ן לדחות כל בחורה שמבקשת את חברתו?
הימים עברו, קרבות רבים חלפו וג'ורג' התרגל לחיים בדרכים ובפלוגה. סר בארנדווין – גם אם לא אמר לו מילה בנושא – האמין שיש בו בנער הצעיר המלא בתקווה לתהילה משהו מיוחד. היה בו ניצוץ חיים שלא נמוג בו עם חלוף הזמן, וסר בארנדווין ידע שלא יצטער על כך שהתעקש להחזיקו גם כשנראה היה שלהיטותו של ג'ורג' לעולם לא תשכח והוא ימשיך לעשות טעויות – חלקן רציניות – בקרבות. אבל ההתלהבות שכחה, הנער נרגע וחיי האבירות נעשו לו להרגל שהיה מרוצה ממנו.
ועכשיו, חצי שנה לאחר מכן, מילותיה של אליזבת עדיין היו חתומות במוחו. הוא כבר לא התייחס אליהן באותו אופן פוגעני שבו נאמרו, אלא יותר הרהר במחשבה עליהן. חברים אמנם לא משאירים חברים מאחור – זה נכון. אבל האם אמנם השאיר אותם מאחוריו? הוא חשש שכן. יום אחד ייאלץ לחזור הביתה, ולו רק כדי לבקר. אבל החיים בחוץ קסמו לו כל כך ומאז טעם מהם רק רצה עוד ועוד. הוא רצה להניח רגלו על כל פיסת אדמה שיוכל, וכך לא הצטער בכלל לחצות גבולות בין מדינות ולעבור למקומות שמסוכן היה לדרוך בהם.
הפעם התכוננו לבלות את הלילה ביער קרוב לגבול עם ארגנדון מצד גלגוד. למסדרי אבירים אין גבולות, רק לחיילי צבא יש – כך נאמר לו לג'ורג' כשהצטרף לפלוגה – ועם זאת הם נוהגים משנה זהירות לבל ייתקלו באיש ליד הגבול מכיוון שפלוגת אבירים אשר הולכים בשעות הלילה יותר מאשר ביום יכולה להבהיל כל אחד עד כדי היכנסות לקרב לא רצוי. ולכן הייתה זאת הפתעה גדולה כל כך למצוא מדורה בשלבי דעיכה מאוחרים ולידה – לא פחות ולא יותר – נערה, לופארד ובצמוד לו שייריה של שוק פרה אכולה כמעט עד תום. הם סובבים את הנערה והיא מתעוררת, מופתעת גם היא לראותם.
"הסתלקו מכאן ועזבו אותי ואת החיה שלי בשקט!" היא קוראת ומנסה להרים כפיס עץ מהמדורה, אך המדורה כילתה את כל העצים והזמורה מתפוררת בידיה לאפר.
"אוהו, סר בארנדווין, אני חושב שהשגנו לנו כאן אחת אמיצה!" קורא לאקריאת ממקומו מאחור, מוסתר בחשיכה. גלה ממהרת לתקוע לו מרפק בצלעות.
"אדיוט." היא לוחשת. "אתה לא רואה שהיא מפוחדת עד מוות?" ובקול רם יותר היא מוסיפה: "הרגעי נערה, לא נפגע בך."
הנערה מתבלבלת. וג'ורג' חושב שהיא לא מאמינה שהרגע שמעה קול של אישה בחבורה של לוחמים.
"מי אתם?" היא שואלת בזעף.
"האם זה משנה?" עונה לה סר בארנדווין בשאלה.
"אם אתם רוצים אוכל או כסף – צר לי לאכזב אתכם אבל אין לי דבר שתוכלו להשתמש בו."
אפילו ג'ורג' לא יכול לכבוש את צחוקו למראה הנערה העלובה שמתרה בהם לבל יקחו דבר מהשייך לה. סר בארנדווין מרגיע אותה ומורה לג'ורג' להדליק מדורה, ותוך רגע הם ישובים וקנקן התה עובר ביניהם.

הנערה הצטרפה אליהם ומאז השתייכה גם היא לפלוגה, למרות שכלל לא נהייתה אבירה. ג'ורג' הבין רק מאוחר יותר, כשהסבירה גלה לנערה – מיארה – שנשים לא חייבות לעבור מבחן להוכחת אבירותן.
היא נערה מבריקה, מיארה. למדה כל כך מהר מהלכי חרב ושליפת סכינים, וכן את כל מיומנויות השדה. דבר טוב, בהתחשב בעובדה שכעת לא ג'ורג' היה צריך לבצען. אבל היה בה עוד משהו. כשהבינה שתוכל להישאר לא היססה לקצץ את שיערה, להחליף את חצאיתה במכנסיים וחולצה, ואפילו את חיית הרכיבה שלה החליפה בסוס מפוספס בשחור ולבן שקנו בנבת' הצפונית. היצור הטיפש כמעט גרם לה להיהרג בנסיון לזכות בשליטה בו, וג'ורג' לא הבין מדוע קשה היה לו לחשוב על מותה ולמה תמיד ניער את המחשבות הללו ממוחו.
"מיארה." פנה אליה ערב אחד, כשבוע מאז הצטרפה. "למה היית ביער באותו לילה בו מצאנו אותך? מה עשית שם, ואיך השגת את הלופארד הזה?"
"יש דברים שאני לא יכולה לספר לך ג'ורג', אבל אני כן יכולה לומר לך שלא יכולתי להישאר בביתי. הייתי חייבת לעזוב ולא להימצא בשום מקום. נראה לי, שאם אמשיך עמכם איש לא יוכל למצוא אותי – וגם אם אמָצא, מי יעז לקרוא תיגר על מישהו מכם בנסיון לקחת אותי?" והיא צדקה, הפלוגה של סר בארנדווין אכן נודעה ביכולותיה המעולות. הצעות עבודה זרמו מהרבה מקומות בכל המחוזות בהם עברו.
ג'ורג' לא שם לב לסומק הקל שעלה בפניה כשפנה אליה, והמשיך לדבר עמה על נושאי לחימה שונים. היא מצידה החלה לעקוב אחריו כמעט לכל מקום אליו הלך, ושאלה אותו כל מיני שאלות על אסטרטגיות לחימה, על הדרך הנכונה לאחוז בחרב בעמדת קרב זו או אחרת ושאר דברים שאפילו גלה יכלה לענות לה עליהם. הדבר לא נעלם מעיניו של ג'ורג'. הוא ראה את גלה פונה אל בירג'ן פעמים רבות בנושאים שידעה היטב בעצמה. בירג'ן אולי היה עיוור מספיק כדי לא לראות זאת, אבל ג'ורג' זיהה איך נערה מאוהבת מתנהגת. ומרגע שזיהה זאת, משהו החל לנבוט בתוכו גם. לא הייתה זו ההתלהבות הראשונית שחש למראה אישה לוחמת כגלה. מיארה הייתה מיוחדת ודרך התנהגותה, אישיותה, היו מה שמשך אותו אליה.
מרגע ששמה לב לכך, כחצי שנה לאחר הצטרפותה, מיארה פסקה לבוא אליו עם שאלות וניסתה להתרחק מעט. משום כך החליט ג'ורג' להבהיר את מצב העניינים ביניהם אחת ולתמיד. הוא לא רצה לחיות בפספוס כמו בירג'ן ולא תכנן לגרום למיארה להרגיש כמו גלה. מספיק היה לו לחיות עם אבירה ממורמרת אחת בפלוגה.
"משהו טעים?" שאל אותה בהתיישבו לידה מול המדורה כשעמדה להוריד את קומקום התה מהאש.
"אותו תה מיובש כמו תמיד, ג'ורג'. דבר לא השתנה מאז הכפר האחרון." ענתה בחוסר עניין מדומה. מדומה מכיוון שג'ורג' ידע שזה לא הקול האמיתי בו השתמשה כשדיברה באדישות.
"ואם אני רק רוצה לפתוח בשיחה?" המשיך לנסות. היא הסמיקה – בשם הכוחות, הוא עוד לא אמר דבר והיא הסמיקה – זה אמור להיות סימן טוב... והם אכן פתחו בשיחה שהובילה אותם למצב ששפתיהם נפגשו.
הוא הרגיש טוב, יותר משהרגיש בכל חייו – כך האמין. מיארה הקטנה והלוחמנית רצתה בו כפי שרצה הוא בה, אהבה אותו כפי שאהב אותה. והוא לא פספס את ההזדמנות לגלות זאת יחד עמה, שלא כמו בירג'ן שפשוט מיאן לראות את הדברים, וגלה שסירבה לומר לו אותם.
אבל השמחה הזו לא נמשכה לאורך זמן. הם חיו חודש שלם בשמחה שמימית שכזו, ואז הגיעה קריאת המצוקה מאזור רכס העיטים הדרומי על גבי שליח שמת ברגע שמסר את ההודעה. הם דהרו לשם מהר ככל יכולתם ועצם היותם קרובים למקום היווה גורם מזרז. מיד כשנכנסו לאזור הכפר נתקלו בחוסר סדר מוחלט – חיילים שעמדו באזור הגבול עוד הצליחו להחזיק בעמדות פחות או יותר, אך גופות איכרים וחיילים היו זרועות בשדה שהאורגולים תקפו בו. אנשי הביניים הללו החליטו שעליהם לתקוף מסיבה כלשהי והם לא וויתרו. כרגע היה הקרב בהפוגה, אך עמד להתחדש בכל רגע, כך אמר מפקד מחלקת החיילים שהייתה במקום. עזרתם נחוצה בחשיבות עליונה.
הם יצאו לשדה הקרב עם התקיפה המחודשת של האורגולים על כלבי הרכיבה שלהם. הקרב היה קשה ועקוב מדם. ג'ורג' ומיארה שניהם לא ראו מעולם אורגולים אלא רק בציורים. לא כל שכן נלחמו בהם. הם היו מופתעים וג'ורג' חשב עליה יותר מאשר על האורגול שלפניו. את תנועותיו עשה באופן מוכני כשם שלימדו אותו, בעוד מחשבותיו נדדו למרחקים.
הוא לא ידע כמה זמן לחמו, רק שבכל רגע בו יכול היה להסיט עיניו מהקרב, חיפש דרכן את מיארה. הוא בקושי ראה אותה מכיוון שסוסה המפוספס השתלב ברקע באופן כמעט מושלם. בכל פעם שראה אותו נע, היה בטוח שהיא חיה והמשיך להילחם. בסופו של דבר נפל הסוס ומת, ומיארה עם כל כוחותיה הכתה בכלבי הלחימה שהסתערו על בשר הסוס הטרי. דמעותיה כמעט עיוורו אותה למתרחש מולה, אך היא ניעורה מן ההלם בזמן כדי להנחית מכת הרג על אורגול שתקף אותה. משם כבר לא יכול היה ג'ורג' לראות, כי האורגולים תקפו מהר יותר ויותר. הוא הופרד מיוניקורניוס כבר בהתחלה, אך היה בטוח שהיא החזיקה מעמד והמשיכה לבעוט בפרסותיה במי שהעז להתקרב אליה גם ללא רוכב על גבה. היא הייתה לוחמת מטבעה.
הלחימה קשתה עליו כשלא ידע היכן מיארה ומה מצבה, אך הוא נזכר בעוד אמרה שנאמרה לו בפלוגה פעם – הכה את האויב שמולך, ולא את זה שמול חברך לנשק. הוא לא יכול היה לדאוג עד כדי כך שיאבד את חייו, ולכן התרכז רק במה שבא למולו, ולא ראה את התקרבותו של האורגול שמאחוריו.
מיארה לא בזבזה זמן עם זאת. היא חסמה בגופה את חרבו של האורגול מלעבור דרך קרביו של ג'ורג', ורק כששמע ג'ורג' את זעקתה, הסתובב כדי לראות מה קרה. בזעמו הכה את האורגול וזה נפל וחרבו עמו, כמעט מוריד את מיארה איתו אל האדמה. אך ג'ורג' תפס בכתפיה והחרב החליקה החוצה בקול שיסוף, משחררת ממיארה עוד אנקה.
הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו, מאבד את שפיותו ממש. כל הדם שבעבע ממנה על שריונו, לוחות הבטן של שריונה מבוקעים על ידי החרב, והפתח הפצוע מזרים ומזרים נהרות אדומים. הוא זעק והיא החלה לבכות – הוא לא ידע אם מהלם, מכאב או מפחד.
היא מלמלה משהו על בריחה. תמיד הייתה לה הבעיה הזו מאז שעזבה את הבית. והוא ניסה להרגיע אותה.
"לא ברחת, מיארה, לא ברחת." קולו נשבר בבכי, והדמעות מתמזגות עם הדם האדום שלא מפסיק לנבוע. דיבוריה הפכו לא הגיוניים, עניין הבריחה באמת מציק לה. דווקא עכשיו? עדיין היא חושבת על זה? הוא נאחז במה שעכשוי. "את כאן, ואת איתי, ואנחנו יחד."
היא ביקשה ממנו שיחיה, והוא לא הבין איך הוא אמור לעשות זאת. איך היא מצפה שיוכל לחיות בלעדיה? ג'ורג' אחז בה בכל כוחותיו והצמיד אותה אליו בחיבוק והתחנן לפניה שלא תלך, אך לשווא...
לא היה אכפת לו עוד, הוא לקח את משא גופתה עליו, ניגש אל האזור שעליו הגנו החיילים – המקום שבו שמרו על החקלאים הכפריים, והשכיב את מיארה שם. "אל תזיזו אותה עד שאחזור." התרה בחיילים ואלו הנהנו בשקט וחזרו לעמדותיהם. לאחר מכן רץ בכל כוחותיו אל המון האורגולים והכה בהם עד שירד הלילה והם נסוגו.
כה מעטים מהם נשארו, לא יותר מעשרים או שלושים, שהחיילים היו בטוחים שהם לא יחזרו עוד במשך זמן מה. הפלוגה נשארה בכפר עוד שבוע לטפל בפצועים ולקבור את המתים.
מיארה, ארן ובירג'ן נקברו שלושתם בשדות הכפר בקברים לא מסומנים, כך שאיש מלבד חברי הפלוגה לא ידע מי נקבר שם ובאיזה סדר – איש לא יוכל לחלל את הקברים בכוונה תחילה.
ג'ורג' היה שקט מאוד ושתיקתו העמיקה ככל שעברו הימים. מאז הצטרף לפלוגה וראה קרבות אמיתיים לא נתן דרור לרגשותיו כמו בהתחלה, אך כעת כמעט ולא הוציא מילה מפיו. פניו התקשחו באחת, ונראה היה כי אישיותו השתנתה מקצה אחד לשני.
ביום אחד איבדה הפלוגה שלושה אבירים, אך ג'ורג' איבד הרבה יותר מכך – הוא איבד את אהבתו והרגיש כאילו כל חייו נשתו ממנו ונשאבו עד תום עם מותה של מיארה. הוא הרגיש שלעולם לא יוכל לצחוק שוב, שלעולם לא ישמח ולא יאהב. ולכן, לא במודע, חסם עצמו לכל הרגשה שתבוא בעתיד. סר בארנדווין שקבר את כל אהוביו עלי אדמות ידע כיצד הרגיש ג'ורג', והבין ללבו. ג'ורג' השתנה ודבר לא יחזירו לקדמותו, ידע.
גלה הייתה שבורה ומפורקת לחתיכות. היא מעולם לא אמרה לבירג'ן את שהיה על ליבה, ובכתה ליד שלושת הקברים במשך שעות. היא לא אכלה, לא שתתה ולא עזבה את השדה כדי לקבל טיפול רפואי, למרות שפצעיה לא היו חמורים. ביום שבו עזבו את הכפר בדרכם לאלקארן ולאחוזת גן השלווה, קמה ממקומה למרגלות הקברים והביטה בהם במבט נוקב.
"בואי, גלה. אנחנו צריכים ללכת." אמר לה ג'ורג' שנשלח לקרוא לה, לפי פקודתו של סר בארנדווין שחשב כי שניהם צריכים לדבר אחד עם השני.
"אני מרגישה שלא אוכל לעזוב את המקום הזה. אינני יכולה...." דמעות פרצו מעיניה והיא נשענה על ג'ורג'. "אינני יכולה להשאיר אותו מאחור." יפחותיה געו ועלו מתוכה.
"גלה... גלה את לא יכולה לומר דבר כזה. את חייבת לקום ולהמשיך." הוא ניסה, אבל היא רק נענעה בראשה הלוך וחזור ולא שעתה לניחומיו. בסופו של דבר הם עמדו שם, נשענים אחד על השני ומביטים בקברים בעיניים דומעות.
וזו הייתה הפעם האחרונה שג'ורג' נראה בוכה מול מישהו מחברי הפלוגה. למרות שיחסיו עם גלה הפכו קרובים יותר בעקבות האובדן המשותף והכואב כל כך שחוו. הם עזבו את הכפר בהרגשה כבדה, שקטים מתמיד, והפלוגה כולה שקטה עמם.
סר בארנדווין העביר את תפקיד סגן מפקד הפלוגה לרודאן, באמונה שג'ורג' היה צריך לקבל את התפקיד אך היה שבור מדי כעת בשביל למלא אותו באופן הטוב ביותר. הם עשו את דרכם בשקט, בזריזות ובעקביות עד שהגיעו לאלקארן כעבוד חודש ונכנסנו לאחוזת גן השלווה שם נחו ונתנו ללבם להבריא.
חודש לאחר מכן הגיע אדם בשם ג'ון וביקש מהם למלא אחר משימה שנתנה אישה ששמה גרם לאוזניו של ג'ורג' להיזקף בעניין בפעם הראשונה מאז. הוא הרגיש כאילו יובלות עברו מאז שמע את השם בפעם האחרונה, ומשהו מחיי הכפר התעורר בו שוב. הוא לא ידע מה זה בדיוק, אבל ידע שחברתו זקוקה לו, וחברים לא משאירים מאחור.

מקווה שנהניתם,

hanyou