The Silent Gallop

הגעתי למסקנה שאני יצור הפכפך במיוחד. כמה ימים אני יכולה להיות ממש שמחה, ויום אחד פתאום לבכות למישהו שאני מכירה, אבל עדיין לא כל כך קרוב אלי, בטלפון. אני יכולה להיות שמחה וברגע השני מדוכאת, ואני יכולה להיות בשמיים ולהגיע לאדמה תוך שתי שניות. אני לא מתה על זה, אף פעם לא אהבתי שינויים קיצוניים מדי... בעע...

חלמתי חלום, הרי הוא לפניכם:

אני הולכת עם נועה ושיר לכיוון המקום בשו היה החמור והחווה של יוסי (שזה ממש קרוב לבית שלי, במציאות), ואנחנו רואות שאין שם יותר חווה, אלא שטח נקי. נועה אומרת שעומדים לבנות שם המשך לקניון הקרוב (במציאות אין קניון בפרדס חנה). אנחנו ממשיכות הלאה ומגיעות לקניון, ונועה ושיר צריכות ללכת לשירותים. אנחנו נכנסות לשירותים וזה מחובר ביחד בנים ובנות, אבל יש התפצלות לתאים של בנים ולתאים של בנות. נועה ושיר נכנסות לתאים, ופתאום גם עדן נכנס. אני מעמידה פנים שאני מתעסקת עם משהו בתיק שלי, כדי לא להביט לו בעיניים. הוא שואל כל מיני דברים ואני עונה, ואז אני מסיימת להתעסק עם מה שאני מתעסקת בו ומביטה בעדן. הוא מתמתח ומושיט אלי יד שאני תופסת, ואז הוא מושך אותי לחיבוק.

"אה כן, וזה שאני מתרחק ממך?" הוא אומר.

"נו?"

"אז ממש לא. נראה לך שאני אעשה את זה, אחרי שהצלת אותנו בערב ההוא?" הוא אומר ומחבק אותי חזק יותר.

כשנועה ושיר יוצאות אנחנו הולכים ויושבים על שייש איפהשהו, ואני משעינה את הראש על עדן.

ככה היה החלום. אני חושבת שהוא התכוון לערב הזה.

והפרק העשירי והאחרון של נתי:

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

בבוקר הוא יצא החוצה וגילה אותי חצי קפואה מכונסת כמו כדור בכניסה של הבית.

- תיכנסי הביתה ותתקלחי. רק חסר לי שתקפאי עכשיו.

הוא אמר במין קור שכזה.

- אנחנו עוד נדבר אחרי זה, כשאני אחזור.

והוא נכנס למכונית שלו ונסע משם אחרי שהוא זרק עלי את המפתחות שלי שתמיד תליתי אותם ליד הדלת כשהייתי בבית. בקושי הצלחתי לקום ולהיכנס הביתה, וישר הלכתי למיטה לישון אפילו לא התקלחתי והמיטה הייתה עוד מסריחה מאתמול בלילה אבל לי לא היה אכפת פשוט רציתי לישון עליה קצת לפני שאני הולכת להתקלח. הדלקתי את התנור בחדר והוא התחיל לחמם ואני נרדמתי. התעוררתי משהו כמו חצי יום אחרי זה מעיטוש נורא חזק שיצא לי מתוך שינה וישר התרוממתי במיטה כשהכל מהלילה הקודם חזר אלי.

הייתי חולה כמו אני לא יודעת מה כולי מלאה נזלת והריאות שלי כאבו כאילו הן בוערות והתעטשתי בלי הפסקה ובהתחלה בכלל לא הבנתי למה הראש שלי כל כך כואב אם זה מהחשיש או מהנזלת. בסוף החלטתי שזה משניהם ובגלל זה זה כל כך חזק.

הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול ומרוב שכאב לי והייתי חולה אני כולי רעדתי ובטעות עשיתי לעצמי חתך באצבע. עמדתי כבר להכניס את האצבע מתוך אינסטיקנט לפה כדי למצוץ (עד אז כבר הייתי מומחית בלמצוץ דברים) אבל עצרתי בעצמי באמצע הדרך כי משהו משך את תשומת ליבי. הסתכלתי על האצבע איך שהיא מדממת והתפלאתי כמה שהחתך עצמו לא כואב וגם הדם שיוצא ממנו דיי בסדר גם לא כל כך כואב. הזרם של הדם המשיך לזרום במורד האצבע וכבר הגיע לכף היד כשהכנסתי אותה מתחת למים חמים ואז זה שרף.

הדם הזה שיתק אותי והפליא אותי ביחד ואז בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי חשבתי על זה שאם לחתוך את האצבע זה כזה קל, אז גם את פרק כף היה זה בטח לא קשה להוריד. וככה אחרי שאכלתי לי סנדוויץ' עם כל מה שרק הצלחתי להכניס והתאים לשאר נכנסתי למקלחת שלנו כי שמעתי שבמים חמים זה קורה מהר יותר ואני רציתי שזה יקרה מהר כי לא היה לי ראש גם להיות חולה וגם שיכאב ביחד.

מילאתי לי אמבטיה במים רותחים אפילו בלי לפתוח קצת את הברז של הקרים וניסיתי להיכנס. היה חם מדי אז חיכיתי כמה זמן ובינתיים כתבתי לאבא שלי פתק על הלוח מודעות ליד הרשימה של הקניות שאני עושה אמבטיה חמה כי אני חולה. מה אכפת לי שיידע?

אחרי זה הלכתי לראות קצת טלוויזיה כי המים עדיין היו חמים מדי. ראיתי חצי מהיפה והחיה שזה היה הסרט שהכי אהבתי כשהייתי ילדה ופתאום נורא התחשק לי לבכות כי זכרתי שכשהייתי קטנה העמדתי פנים שאני היפה ושכל הילדים בגן הם חיה אחת גדולה וענקית ושלאט לאט אני גורמת להם לאהוב אותי. ופעם דמיינתי שהחיה זה ההורים שלי ושהם מתחילים לאהוב אותי גם כי אני לא חושבת שהם אי פעם באמת אהבו אותי.

כיביתי את הטלוויזיה אחרי חצי סרט וניסיתי שוב להיכנס לאמבטיה. הפעם המים היו מספיק בסדר בשבילי אז נכנסתי פנימה ולקחתי איתי את הסכין מהמטבח אותה סכין מנייאקית שחתכה לי את האצבע אבל חשבתי שאם היא יכולה לעשות את זה אז היא בטח תוכל גם לחתוך עוד דברים. והיא באמת הצליחה.

הדבר האחרון שזכרתי היה שדווקא ביד זה כן כואב. והזרם של הדם שהפך את המים של האמבטיה מקצת צהובים כי הצנרת קצת ישנה כבר לאדומים יותר ויותר. קודם איבדתי את הרגליים שלי אחרי זה את הידיים שנשמטו לתוך המים אבל כבר לא הרגשתי את זה שורף ואז הראייה הלכה ובסוף גם הנשימה. והדבר האחרון שחשבתי עליו היה:

סוף כל סוף אבא ילמד שעם נתי לא מתעסקים.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הסוף. אני לא מאמינה שהסיפור הזה נגמר...

שלכם,

hanyou

אני כבר לא יודעת איך הוא מרגיש, רגע אחד הוא מתעלם מכלל המולקולות והתרכובות שמהוות "לי", ורגע אחרי זה הוא מחייך אלי ומושיט לי דף מהאחורה של הדפדפות (נו, החום הזה), בעודו אומר: "זכרתי שאת אוהבת לצייר על כאלה."

מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?!

פרק תשיעי של נתי. עוד אחד וזה יהיה הסוף...

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

לילה אחד כשהוא היה בעבודה חזרתי עם מישהו הביתה היינו שנינו כבר מסטולים לגמרי בקושי מצאנו את הדרך חזרה הביתה אבל בסוף נכנסנו פנימה ונעלנו את הדלת, בקושי זוכרים לאן ובשביל מה נכנסנו אבל כמעט מיד תופסים אחד את השני. מהר מאוד נעלמו הבגדים של שנינו ונכנסנו ישר לחדר שלי למיטה.

פתאום צלצל הטלפון שלי והוא שואל אותי מה זה אז אמרתי לו שזה אבא שלי ושזה לא חשוב כי הוא רק אומר שהוא נשאר עד מאוחר אז זה דווקא טוב בשבילנו וכדי להראות לו שזה בסדר לקחתי את הטלפון שלי וכיביתי אותו.

המשכנו והמשכנו עד שכבר לא היה לשנינו כוח יותר ופשוט שכבנו אחד על השני כמו חמאה על טוסט (הוא היה הטוסט) כששמעתי מפתח מסתובב במנעול. ישר קמתי כמו לא מאמינה – מה אבא שלי עושה כאן בשעה כזאת?! זה שהיה איתי עוד היה חצי מסטול ולא הבין לאן אני הולכת המטומטם ניסה לתפוס לי את הרגל עד שבעטתי בו ואמרתי לו לא עכשיו חכה רגע. ואז לבשתי עלי איזה מכנסיים וחולצה ששלפתי בצ'יק מהארון ככה אפילו בלי תחתונים או חזייה או משהו ויצאתי מהחדר החשוך אל הבית שגם כן היה חשוך. אבא שלי עמד שם ושאל אותי מה הבעיות שלי ולמה לא עניתי לטלפון שלי ושהוא ניסה להתקשר משהו כמו עשר פעמים לפני שהוא כבר היה בבית. שיקרתי ואמרתי לו שנגמרה הטעינה והוא ישר התחיל לצעוק שיכולתי לחבר למטען. אמרתי לו שחשבתי שהוא פשוט מודיע שהוא יישאר עד מאוחר והוא צרח שלא ושהוא רצה שאני אדליק בשבילו את הדוד המזוין.

ופתאום אותו אחד שבאתי איתו יצא מהחדר שלי עם בוקסרים – לפחות את זה הוא לבש ולא יצא ערום לגמרי כמו איזה מפגר – ושאל מה קורה איתי ולמה אני לא חוזרת למיטה. איך שאבא שלי שמע את זה אני כבר יכולתי לראות את הווריד הקטן אצלו בראש מתפקע בזעם והוא תפס את שנינו (אבא שלי איש גדול) וקודם כל זרק אותו ואת הבגדים שלו מהדירה. אחרי שהוא סגר עליו את הדלת הוא תפס את החגורה שלו והתחיל לצעוק עלי שמה אני חושבת שאני עושה מפקירה את עצמי ככה בידיים של כל אחד ושמה אני בכלל יודעת על הדבר הזה שהבאתי איתי וכמה זמן אנחנו ביחד ועוד שטויות שבכלל לא ידעתי מה לענות לו כי בסך הכל אני לא מכירה את הבחור הרבה הוא פשוט היה ממש נחמד...

והקטע הזה שלו עם החגורה אני חושבת שזה נשאר לו מהימים שהוא היה שייך עוד להורים שלו ואבא שלו היה מוציא את החגורה שלו מדי פעם ומצליף בהם על כל מיני דברים רעים שהם עשו אפילו אין לי מושג מה בדיוק. החגורה הייתה דבר חדש כי את זה הוא עוד אף פעם לא ניסה עלי. בספרי טלפונים הוא השתמש ולא בחגורה אז ככה שזה היה ממש מוזר בעיני.

ואחרי שהוא הפסיק עם החגורה הוא זרק גם אותי החוצה ונעל את הדלת. בינתיים הבחור הזה שבא איתי כבר נעלם הנבלה השתפן ואני נשארתי בחוץ כל הלילה בקור של נובמבר.

תמונה של משקפי השמש החמודות שלי:

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הבנה. אני קצת חסרה אותה כרגע.

שלכם,

hanyou

אין לי כבר כוח

לוותר ולסלוח

ללמוד שלמתוח

זו דרך לשכוח

המילים האלה נחרטו לי בראש כמו דם אדום על קיר לבן. אני לא יודעת למה, אבל אני יכולה רק לשמוע אותן מהדהדות ב - כמה אירוני - אותה המוזיקה של השיר של עידן רייכל: "יש לי כבר כוח."

החרוזים משתנים ביניהם, פעם זה "למתוח" לפני "לסלוח". פעם זה "לשכוח" מיד אחרי "לסלוח", זה לא ממש משנה הרבה חוץ מאשר את המשמעות של החרוז האיום הזה.

אבל זה עניין אחר לפעם שיהיה לי יותר כוח לפתח אותו.

הזנחתי את הבלוג, אני מודעת לכך, אבל בדיוק בשביל זה כתבתי את "נתי" - כדי שאנשים שמחכים לעדכון (הלו? יש כאן מישהו? must be talking to myself again, oh well...) - ועמכם הסליחה אם רק במקרה נקלעתם הנה, אני בדרך כלל לא פונה למגזרים מסויימים בלבד אלא לקהל ה"מאזינים" - אבל בדיוק בשביל מקרים כאלה כתבתי את "נתי."

וואו, חתיכת משפט ארוך יצא לי שם... מלא פיתולים, מקווה שיצאתם בסדר, אני יודעת שאני לא :).

הנקודה הסופית שלי (ושל כולנו), היא נקודת הג'י. אבל זה לא הנקודה הסופית של הפוסט הזה, זה היה רק כדי להעיר אתכם :). הנקודה הסופית של הפוסט הזה היא שאני לא יכולה להעניק לכם זמן עכשיו, מצטערת. אני צריכה לעשות שיעורים בפסיכומטרי, במתמטיקה (אני בספק אם אני אבין מה בכלל הולך שם, למדתי לפחד מהמחברת), בכימיה ואולי אפילו בתנ"ך, אם אני אספיק (הה, גולת הכותרת).

בינתיים, קחו לכם חופן של "G point" ופרק שמיני של "נתי" (ותתעוררו!)

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

יום אחרי זה הלכתי לבית הספר וישבתי בכיתה ולא חשבתי על כלום.

חודש אחרי זה על כל דבר קטן שהייתי עושה הייתי חוטפת ממנו. אם הייתי שומעת מוזיקה בחדר וזה היה יוצא דרך החריץ הקטן שמתחת לדלת הוא היה בא וצועק עלי וחובט בדלת כמו מטורף, אם הייתי רואה טלוויזיה בסלון כשהוא לא היה ישן הוא היה בא ומוצא איזה משהו לזרוק עלי. הם התגרשו אחרי חודשיים ולרוע המזל יצא שאני הלכתי עם אבא כי אמא לא ידעה או שלא רצתה להתייחס לזה (שזה יותר הגיוני כי הכלבה הייתה בבית כל הזמן הזה) שהוא מרביץ לי. וחוץ מזה שהיא אמרה שהיא לא רוצה אותי מההתחלה.

עזבתי את בית הספר הישן לעיר אחרת ששם הכניסו אותי לבית ספר אחר שאמור היה להיות יותר טוב ויותר מתאים לי מבחינה לימודית אבל דווקא שם מצאתי את האנשים שהתאימו לי ביותר. אני חושבת שכבר בשבוע הראשון שלי היו לי חברים חדשים שזה היה די מוזר בשביל מישהי כמוני שבחיים לא התחברה בקלות ואחרי משהו כמו חודשיים ניסיתי פעם ראשונה חשיש.

דווקא טוב הדבר הזה הוא גורם לצרות להיראות קטנות יותר משום מה והכל הופך פתאום להיות מצחיק ונחמד כזה אפילו אבא שלי שמרביץ לי איך שהיינו מריצים עליו בדיחות כשהיינו מסטולים. עליו ועל אמא שלי ועל האמהות שלהם והאבות שלהם ובעצם כל אחד היה צוחק על ההורים שלו בתורו פשוט שעל שלי היה הכי הרבה מה לצחוק.

הייתי חוזרת הביתה כולי מסריחה מהחשיש הזה אבל לאבא כמובן לא היה אכפת כי הוא או שהוא היה ישן או שהוא עבד ולא שם לב בכלל ולי זה באמת שלא היה אכפת כי אם הוא לא שם לב אלי אז אין לו סיבה להרביץ לי.

אחרי כמה זמן הוא קיבל עוד קידום בעבודה אבל זה כבר היה משהו שהוא היה חייב ללכת למשרד מסודר בשביל לעבוד אז הוא קיבל עליו את הקידום והרבה פעמים הוא היה נשאר במשרד עד מאוד מאוחר לפעמים אפילו עד היום שאחרי. כשהוא עמד להישאר עד מאוחר הוא בדרך כלל היה מודיע לי או לפני שהוא הלך או כשהוא כבר היה שם אם הייתי עונה לו. בדרך כלל הוא לא היה מתקשר לשום דבר חוץ מזה אז רוב הפעמים לא הייתי עונה לו אלא אם כן הוא היה מתקשר יותר מפעם אחת ואז הייתי מבינה שזה משהו אחר. לדעתי פשוט היה לו משהו עם אחת המזכירות אבל לא אמרתי לו כלום כי לא רציתי לעצבן אותו אלוהים יודע שכשהוא היה מעוצבן הוא היה מחטיף אפילו חזק יותר.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: G אני לא אגיד מה, דווקא התחיל להיות נחמד השקט הזה כשאתם חורפים לכם P:

שלכם,

hanyou

אין לי הרבה מה לומר. עכשיו, אחרי שעברתי תיאוריה (שנייה, אבל מילא), אני יכולה להתחיל ללמוד. התעצלתי מדי כדי לקבוע לי שיעורים, אבל בסוף עשיתי שיעור ביום חמישי. קבעתי לי כבר עוד שניים למחר, ואני מקווה שיהיה לי טוב. בינתיים נראה לי שהולך לי ממש טוב, חוץ מהעובדה שקצת קשה לי לטפס למושב הנהג (ג'יפ = גבוה).

אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה, אז אני אשים עוד פרק של הסיפור הקצר.

אגב, בקרוב אני אשלים רשימה של: "סוף העולם יגיע כש..." זאת אומרת, של דברים שבחיים לא יקרו כנראה. מעניין איך זה יעבוד.

פרק שביעי:

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

כשחזרתי הביתה מאוחר כרגיל אבא ישב בסלון ער ואני חשבתי שזה נורא מוזר שהוא יושב לבדו בשעה כזאת בסלון.

- איפה היית?

שאל במין קול קר כזה. במחשבה שנייה אולי הייתי צריכה להסתכל על הכוס הריקה שעמדה לה על השולחן לידו אבל לא הסתכלתי.

- בחוץ עם חברים.

- עד שעה כזאת?

- היי, זה לא חדש.

- מה לא חדש? אני לא שמעתי על זה אף פעם.

- אבא אתה לפעמים עוד היית על המחשב כשהייתי חוזרת!

צעקתי עליו.

- שקט, אל תהיי טיפשה את עוד עלולה להעיר את אמא שלך.

אבל לי כבר לא היה אכפת להעיר את כל השכונה כי נמאס לי פשוט מזה שלא אכפת להם איפה אני ומה אני עושה ועד מתי אני עושה את זה. והפעם לא היה לי לאן לברוח כי מחתרת כבר לא היה בסביבה מה שעוד יותר הכעיס אותי כשנזכרתי בזה שאיילה אמרה לי לפני כמה ימים שהיא והוא חברים. מסתבר שהכלבה הזו פגשה אותו באיזה מועדון שהיא הלכה אליו והוא כבר היה בלי שיער כי בצבא אסור והם דיברו וזה הסתיים בזה שהם ביחד. אני לא מבינה למה המטומטמת הזו הייתה צריכה לספר לי את זה, גם כן חברה טובה. אז מרוב שהתעצבנתי על הכל צרחתי על אבא שלי.

- לא אכפת לי שאמא תתעורר, ושאמ-אמא שלה תתעורר! נמאס לי מכם כל כך כבר, נמאס לי שלא אכפת לכם שאתם אפילו לא שואלים אותי לאן אני הולכת כשאני הולכת ואז אתם מופתעים כשאני חוזרת!

וזו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי החטיף לי סטירה. כלומר אני בטוחה שהוא כבר עשה את זה מתישהו כשאכלתי חול בים בגיל שנה או משהו אבל מאז שאני בוגרת מספיק כדי לזכור את עצמי אף אחד מהם לא הרביץ לי. יכול להיות שזה פשוט כי הם היו עסוקים מדי עם העבודה שלהם בכדי לוודא שאני לא עושה שטויות או שהם העדיפו לשלם על הנזקים ולשכוח מזה מאשר להגיד לי שאסור אבל הם אף פעם לא הרביצו לי מעולם.

וככה אני עמדתי מולו עם לחי אדומה מכאב מביטה בו במבט הכי פגוע שיצא לי באותו רגע והוא הסתכל בי במבט מופתע כזה לרגע ואז הביט ביד שלו כאילו הוא לא מאמין שהרגע הרביץ לי. ואז הרחתי סביבו את הריח המוכר הזה של אלכוהול. הוא בטח שתה מהוודקה דובדבנים שהם היו שומרים לאירועים מיוחדים. זו הייתה צריכה להיות וודקה ממש ישנה כבר כי הפעם האחרונה שהם ראו אירוע מיוחד בכלל לא הייתה בבית וזה היה לפני משהו כמו שלוש שנים כשאבא שלי קיבל איזהשהו קידום בעבודה. אבל הריח היה אותו ריח כמו הוודקה שאני שתיתי לפני חצי שעה בערך.

- לך תזדיין.

אמרתי לו בטון נעלב כזה שפשוט יצא ממני זה מין כזה טון שיוצא כשעומדות לרדת דמעות והן כבר בגרון ואי אפשר לעצור אותן.

- לך תזדיין ותעזוב אותי!

צרחתי עליו ורצתי למעלה לחדר שלי.

- נתי!

שמעתי אותו קורא אחרי.

- נתי תחזרי הנה מיד אני עוד לא סיימתי לדבר איתך!

אבל אני לא חזרתי. כוס אמא שלו חשבתי לי הבן זונה הזה הרביץ לי. כן ככה חשבתי על אבא שלי באותו זמן לא היה אכפת לי במיוחד ממנו או מאמא שלו שגם אותה בכלל לא יצא לי לראות כי היא התפגרה כשאני הייתי בת שלוש. כרגע הייתי רוצה שגם הוא יתפגר המנייאק הזה – הרביץ לי! אני חושבת שהעלבון וההפתעה היו יותר כואבים מהיד שלו עצמה כי זה היה אבא שלי וכמה שלא היה לו אכפת ממני הוא בחיים לא הרביץ לי.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה: נהיגה. זה כיף.

שלכם,

hanyou