The Silent Gallop

שבהן אתה מרגיש כאילו מצאת את עצמך. לפעמים זה המקום, האווירה, האנשים או המקרה בכלליותו.

הפעם אלה היו האנשים.

לא הרבה אנשים יכולים לומר בוודאות: "אני עם מי שאני רוצה להיות. אני בחברה שאוהבת אותי ותומכת בי ואכפת לה ממני, וכנ"ל ממני לגביהם." לא הרבה אנשים זוכים לומר את זה בחיים.

אני גאה להיות אחת מאלה שכן יכולה לומר את זה.

יש לי שתי חברות ממש ממש טובות, שאני יודעת בוודאות מוחלטת וברורה לגמרי שהן חברות אמת. אני יודעת שהן יתמכו בי בהחלטות הנכונות, יעירו לי בהחלטות השגויות, וימנעו ממני לבצע טעויות מצערות. אני יודעת שהן נותנות לי ביקורת שבאה מתוכן, מהמקום בלב שמעורר את רגש האכפתיות כלפי אחרים, ואני יודעת שגם אם לפעמים לא כיף לשמוע את הביקורת הזו, היא נכונה. וכמו שקרה היום, אני יודעת שלפעמים אני אבקש בפירוש שייתנו לי את הביקורת הזו בפנים.

יש משהו בבני אדם שגורם להם לפתח יחסים אחד עם השני. אהבה, חיבה, ידידות, שנאה, קנאה, פחד - רק חלק מהסיווגים של מערכות יחסים שלמות המורכבות מהרבה יותר חלקים ממה שכל אחד יכול לדמיין לעצמו שהוא מכיל. מה גרם לנו להתחבר ככה? אז נכון, לכל אחד יש את הקטעים שלו, וכן, כל אחד מפונק קצת אחרת, וחושב קצת אחרת ובכלל קצת אחרת (כי הרי אם לא היינו קצת אחרת מאחרים, היינו בעצם אותו דבר אני חושבת...), אבל ביחד זה מתגמד. לפחות מבחינתי.

אני מרגישה היום מאוד ברת מזל על שנפלו עלי נועה ושיר. ולא כי יכולתי להיתקע עם גרוע מזה. בכלל בכלל לא. כי אני מרגישה שיותר טוב מזה פשוט לא קיים. זה כאילו שיש להן אנטנות שקולטות את השדר שלי בדיוק. ואני לא יודעת עד כמה אני מוסמכת להעיד על עצמי, אבל לדעתי אני לא אדם שקל 'לקרוא'. אבל הן המעטות (ואולי אף היחידות), שבאמת מבינות אותי. וזה מין סוג קשר כזה של בנות שלא מוצאים בהרבה מקומות.

אני לא מדברת על משהו כמו מה שיש לי עם ניר ומטיאס. זה שונה לגמרי, למרות שההבנה שלהם שלי היא גם כמעט מוחלטת. מה שאני מדברת עליו בחיים לא יוכל להתקיים עם גבר משום שגבר הוא גבר (וטוב שכך, אני אומרת, ככה יש ממה להנות!), אבל אישה זה משהו אחר בכל זאת. וסוג הקשר שעליו אני מדברת הוא כזה שיכול להתקיים רק עם בנות. אם הייתי צריכה לצייר את זה במילים פשוטות - זה כמו חבל ספינות מוזהב (תחי הכווכזיות!), שמורכב מהרבה חבלונים דקיקים יותר שמורכבים מסיבים דקים עוד יותר... קשר מורכב אבל איתן וחזק, ופועם. ככה אני רואה את זה.

אין לכם מושג כמה אני מאושרת שאני יכולה לדבר איתן, עם שיר ונועה. אני לא חושבת שמישהו יכול להעריך את מספר הפעמים שהן כבר שמרו עלי שפויה.

אני זוכרת שפעם רשמתי על נועה ואביב שהם מפוצצים לי את הבועות הוורודות. זו הייתה אשליה. עכשיו, כשסוף סוף יצאתי מהקשר המורעל ההוא, אני יודעת שאלה לא היו קולות פיצוץ, כי אם דפיקות על זגוגית המוח האטומה שלי דאז, בניסיון להוריד אותי למציאות. והם אמרו את זה ולא הקשבתי.

אבל אם יש משהו שלמדתי לעשות, זה כמובן לא להתחרט על שום דבר. יהא זה לקח לעתיד לקחת את הכל בעירבון מוגבל - גם את האהבה של מישהו אלי.

וזו הסיבה שאני גם לא מתאהבת שוב, אבל זה כבר עניין אחר, שנוגע לדבר אחר, ואני לא רוצה להרעיל גם את הפוסט הזה בעניינים מפגרים כמו אהבה חסרה.

אז עוד מילה בנושא לא תישמע כאן.

אני אוהבת אותן, את נועה ושיר. וזו אהבה עמוקה מאוד. ותודה להן שהן פה בשבילי. ורק רציתי להזכיר, ככה, במאמר מוסגר, שגם אני כאן בשבילן ^^.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: חברות. תודה לאל שהן כאן!

שלכן,

hanyou

טוב, אז פספסתי היום שוב שיעור אנגלית. אני באמת חייבת לקנות חוברת כדי להשלים את כל המודולות G שהם כבר הספיקו לעשות (משהו כמו שתיים-שלוש מודולות בינתיים, אבל זה בלי החיבור אז זה בטח ייקח לי מקסימום שעה להשלים).

ובכלל היה לי יום משוגע לגמרי. גיליתי שאני גרועה בגנטיקה (כאילו שלא ידעתי קודם... אבל זה מוזר כי דווקא הלך לי לא רע במבחן עצמו, זה רק שאני קצת מטומטמת מדי...). על כל פנים, הציון היה לא משהו - 86. לפחות עליתי מ-81 שהיה לי בשני המבחנים הראשונים השנה...

אחרי שעתיים של בדיקת מבחן בגנטיקה, היה לי שיעור אזרחות (שינוי במערכת משעה חופשית...), ושם גיליתי שלא נכשלתי כמו שהייתי בטוחה שיקרה - כי אם קיבלתי 90 במבחן :). יאי לי ^^. ואז שעתיים ספורט (בגרות בשבוע הבא מהיום). אוף... התרגיל שלי (ארגז-ספסל-סולם), הולך לי ממש טוב, אבל אני מפחדת שמרוב התרגשות אני אפקשש אותו בבחינה עצמה... בעע, לא רוצה בגרות בספורט - זה תמיד גורם לי להרגיש כל כך לא גמישה ולא חלקה ולא... לא נשית... כאילו אני איזה גוש מגושם שאין לו נשיות מספקת כדי לעשות תרגיל סיסי טוב...

תגידו לי שאני מספיק נשית!!!

על כל פנים, אחרי זה סטסיק ואני נסענו לנו לתל אביב לכנס עתודה, הספקנו ללכת חצי שעה בדרך ההפוכה מאיפה שרצינו בחזור (רצינו להגיע לרכבת ובמקום זה כמעט הגענו לים...), ובסופו של דבר חזרנו הביתה.

היה קטע שנורא הצחיק אותי כשהיינו בכנס עצמו ורק התיישבנו לפני ההרצאה, כשראיתי מישהי קוראת בעיתון את הכתבה על בני הזוג ששכבו עם הבייבי-סיטר, ואז סטס אמר איזה משהו, ואני עניתי לו: "מה, אתה לא זוכר את הכתבה על הפינגווין הירוק שברח בגן החיות התנכ"י בחיפה?"

והוא אמר שהוא קרא אותה. עכשיו, זו הייתה אמורה להיות שאלה רטורית שהוא היה אמור לצחוק ממנה כי זה בדיוק מה ששאלתי אותו באייסיקיו לא מזמן, בתור בדיחה. הוא, כמסתבר, חלם על זה שהוא קרא את הכתבה בעיתון שתלוי בביה"ס, והיה בטוח שזה אמיתי (למרות שהיה לו מוזר לדעת שיש גן חיות תנכ"י בחיפה). לכן הוא לא היה מופתע כששאלתי אותו את זה.

אחרי רגע הבנתי שהוא לא עובד עלי ושהוא באמת היה בטוח שהוא קרא את זה איפהשהו, והתחלתי להתפוצץ מצחוק. כשהוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, אמרתי לו בסוף שזה אני אמרתי לו את זה באייסיקיו, ואז הוא הגיע למסקנה שהוא חלם על זה.

אבל בסך הכל זה היה נורא נורא מצחיק. לחשוב שהוא חלם על כזאת שטות ^^.

אגב, כיכר המדינה זה פשוט כיכר ענקית! לא  ידעתי שעושים אותן כאלה גדולות... סעמק, זה ממש ממש גדול! (אני הכפרייה מתלהבת מהעיר הגדולה. אני אשכרה מרגישה כמו אליזבת מהספר שלי...).

ובכן חברים, זהו להיום. אני נהניתי בכנס העתודה, היה נחמד לחזור הבייתה עם שוקולטה בבטן (וכמה גושי שומן נוספים בירכיים ובתחת כתוצאה מזה, אבל מי סופר?!).

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: שוקולטה. יאמ... :P

שלכם,

hanyou

חשיפה לאור ירח מלא.

(ואולי לא).

אגב, לכל התוהים. לא, זו לא אני - לי בוודאי אין רגליים כל כך ארוכות וחטובות, תחת כל כך מעוגל וחטוב, גב כל כך גמיש וחטוב, וחזה אממ... כל כך... אממ... וחטוב... כן...

אבל הייתי רוצה שזו תהיה אני! כלומר, תראו אותה! ררראו!!! *שולפת ציפורניים*

הממ... :\ הלוואי והייתי נראית כמוה...

חה.

אם הייתי נראית כמוה - נראה לכם שהייתי לבד היום?!

:\.

תמיד אפשר לחלום :).

הרי לכם:

איזה יום... שלוש שעות עבודה מפרכת באורווה ובסוף גיליתי גם שאין לימודים... באסה בריבוע :\. אבל חפיף, היה נחמד במקום. ישנתי קצת.

אגב, משפט שהמצאתי היום: לפעמים צריך להניח את הדג מתחת לאף של החתול, אחרת הוא לא יידע לאיזה כיוון לרחרח. זה משפט שמדבר על אנשים שלא מבינים רמזים (אם לא הבנתם את הרמז, הרגע הנחתי את הדג מתחת לאף שלכם, חתולים מסריחים מטונה!).

המילה האהובה עלי לפוסט הזה: החשיפה.

שלכם,

hanyou

למה שהיה ואיננו, למה שאולי מעולם לא היה. אבל הזכרונות שמציפים אותי עושים לי רע כשאני רואה מה נהיה מזה היום. זה לא ריחוק, כי עוד שומרים על קשר; זה לא אבוד, כי עוד מדברים; זה לא נשכח, כי עוד יש את המבט הזה בעיניים; זה לא יחזור, כי התרחקנו מדי.

ואם אתם תוהים לעצמכם אם אולי אני מדברת על עדן ועלי - אז טעיתם. ממנו אני כבר לא רוצה יותר כלום. אין טעם לאהוב אדם שלא מחזיר אהבה. זה כמו לנסות בכוח ללבות להבה שהוא ברוב טובו טורח לשפוך עליה מים. לא, לא עליו אני מדברת.

אני מדברת עליהם, מה שבעבר כונה 'החמישיה שלי'.

מטיאס, ניר, אופק, וייס ואירית. האנשים שהיו לי הכי חשובים.

כיתה ט'. היה כיף. היה טיול שנתי מצוין (היחיד שהיה בשש השנים האחרונות לצפון), ישנו בצימרים ואפילו התגנבנו לצימר של הבנים בלילה ונשארנו שם עד הבוקר (אני זוכרת שהשתלטנו על המיטה שלהם, והם היו חייבים לישון בסלון על ספות בגודל של חצי בנאדם).

אני זוכרת את כיתה ז', כשאירית ואני רק הכרנו. ואז הכרנו גם את אופק ואת וייס (למרות שאירית הכירה אותו עוד קודם בבית הספר היסודי שהיא למדה בו). ואני זוכרת שאת ניר הכרתי עוד בכיתה ד', ופשוט היה לנו כיף ביחד. ואז בכיתה ח' מטיאס הצטרף אלינו, ושם הוא זכה לכינוי פליפה. בכיתה ט' כבר היינו ממש שישיה שכזאת (ואולי זו רק אני שחושבת ככה?!). אני זוכרת איך התאהבתי בוייס, איך מעולם לא סיפרתי לו על זה (ואני חושבת שאפילו היום הוא לא יודע מזה שום דבר). אני זוכרת איך בטעות פגעתי בו כל כך בכיתה י' עד שהוא לא דיבר איתי יותר וגם כשכבר כן השלמנו הדברים מעולם לא חזרו להיות כשהיו, כי כל הזמן חשבתי שהוא שונא אותי (ככה זה כשעוורים מאהבה). ולמרות זאת שכחתי מזה כשנהייתי חברה של עדן. אני אפילו זוכרת שבאותו יום שנהיינו חברים וייס היה אצלי יחד עם נועה ואופק לפני שעדן הגיע, והוא אמר לי ככה: "לי, אני לא רוצה לשמוע על זה שפיספסת שוב את ההזדמנות" (והוא התכוון ללנשק את עדן, דבר שנורא התקשיתי לעשות באותם ימים). ואז כבר ידעתי שוייס סלח לי, אבל משום מה אני חושבת שמאז לא ממש הרבינו לדבר. ואם לומר את האמת, נראה היה שעם המעבר לאורט - שהוא בית ספר הרבה יותר גדול והרבה יותר מתוסבך מחקלאי - הקשרים התרופפו עוד ועוד.

ואז אירית עזבה, ונשארתי לבד בחקלאי. והתחברתי עם אנשים אחרים (נועה, שיר, גפן, כל חבורת הבנים המצחיקים שלי ונספחים), ולאט לאט הדברים הלכו והתבהרו. ובעצם הבנתי שחוץ מניר ומטיאס, אני כבר לא כל כך קרובה לכולם כמו פעם. עם אופק בקושי יוצא לי לדבר, את וויס אני בכלל כבר לא רואה (הו האירוניה - הוא גר מרחק של סמטה בודדת ממני!). את אירית אני פוגשת בפוסטים אצלה בבלוג (שעדיין שמרתי על המנוי עליו), וזהו האמת.

לאן הכל נעלם לי?!

ולמה אני נזכרת בכל זה? טוב, כי לאחרונה קראתי בבלוג של אופק, והוא - איך לומר - לא שמח במיוחד. ואני חושבת שהוא גם קצת אובד עצות ולא יודע מה לעשות. ופתאום הרגשתי מין צביטה ענקית בלב (יותר כמו בעיטה מסובבת, אבל מי סופר?), כי נזכרתי באיך שזה היה פעם. והבנתי כמה אכפת לי מהבנאדם הזה. לא במובן של 'קוצ'י-פו'צי-מתוקי-שלי-בוא-נתנשק'. במובן של בנאדם שהיה אחד החברים הכי טובים שלי, שלפחות מהצד שלי אני בוטחת בו יותר מבהרבה אנשים אחרים, ולו רק מכיוון שאני זוכרת את התקופה ההיא שהיינו חברים קרובים הרבה יותר מאשר היום. וכואב לי לחשוב על זה שרע לו. כמובן שבעבר היינו יותר צעירים והדברים היו הרבה יותר פשוטים אז ככה שמה שהגדרנו אז כבעיות אמיתיות הוא כעין וכאפס למה שיש היום, אבל החשיבות של האשם היא אותה חשיבות.

ואני מתגעגעת לקרבה ההיא, להרגשת הקומונה ששררה - לפחות כמו שאני ראיתי את זה - בין ששתנו. ואני דואגת לאופק כי עכשיו כשקראתי על זה שלא טוב לו, הרגשתי מין כאב כזה בעצמי כי בגלל (או יותר נכון בזכות), מה שהיה פעם, הקרבה שהייתה פעם, הוא הפך להיות מישהו ממש חשוב בשבילי, ששמחתו חשובה לי. ואם לא שמתי לב לזה עד עכשיו - ואני מודה שאולי לא ראיתי את זה - אז הייתי ממש מטומטמת. אבל כמו הרבה דברים בחיים, לא שמים לב לזה עד שקורה משהו שגורם לאדם להבחין שמשהו לא בסדר. ולקרוא על זה הביא לידיעתי שלמרות הצחוק ולמרות החיוך, אולי הוא לא כל כך שמח.

והדבר הכי דפוק שיכולתי לעשות בעולם הוא מה שעשיתי ביום שישי (או שבת, כי כבר היה אחרי חצות), כשירדתי עליו במקום לנסות לתת לו עצה מועילה. נתתי לו ביקורת הרבה יותר חריפה ממה שהתכוונתי, ואולי בעצם 'עזרתי' להרגשה הרעה הזו לפקוד אותו בצורה רבה יותר. ואני מתחרטת על זה. לא התכוונתי לעשות רע, רציתי לעזור. ושמתי לב לזה רק אחרי שהגעתי הביתה, ואז כבר היה מאוחר. והבטחתי לי הבטחה שאני חוזרת עליה עכשיו: ברגע שאני אסיים עם השבוע הזה - עם הזימון הזה, והמבחן ביום רביעי, והזימון הבא (אם הוא בשבוע הזה), אני אדבר איתו על זה. אני אגיד לו שזו לא הייתה הכוונה שלי. שמה שרציתי היה רק לעזור, לא להרע לו. ושאני מצטערת. כל כך כל כך מצטערת.

ואני לא מאמינה שעשיתי את זה. לאופק, שהיה אחד מששת החברים הכי טובים שלי שעזרו לעיצוב של מי שאני היום; לאופק שאמר לי שאני יכולה לפנות אליו מתי שאני רוצה באותו יום שהתפרקתי בבית של נועה בפרץ בכי איום ונורא רק משום שעדן נפרד ממני; לאופק שלימד אותי צעדים ראשונים ובסיסיים בגיטרה, שתמיד מסוגל להצחיק אותי, שגורם לי להרגיש סוג של הערצה על התעוזה שלו, על ההצלחה שלו (אפילו אם הוא לא רואה אותה בעיניו - 'אין הגמל רואה דבשתו', תרתי משמע), אופק שפשוט שם כשצריך אותו. ואני ברוב טמטומי לא שמרתי על הפה שלי וסתמתי לרבע שעה מסכנה...

אני יודעת שאמרתי שלא יהיה לי זמן לשבת ולכתוב פה, אבל היה חשוב לי לומר את זה...

נתראה אחרי הזימון שלי.

שלכם,

hanyou