The Silent Gallop

אז, היום הזה נראה קצת לבן בשבילי :). קמנו בבוקר וגילינו שירד שלג. באינטרנט כתבו שלא יהיו לימודים, אבל מרצה הקורס שלנו (ביולוגיה מולקולרית 72332), כתב במייל שרק במידה ויהיה שלג וגם לא יהיה לו קהל, השיעור לא יתקיים. בתור מי שלמדו חדו"א בסיסית, הבנו שזה אומר שאנחנו צריכות ללכת ולבדוק אם באמת אין קהל... אז הלכנו לבדוק. יצאנו החוצה וגילינו שלא מדובר בקצת שלג, אלא דווקא בדי הרבה. הוא נכנס לי לנעלים והרטיב לי את המכנסים, אבל היה דווקא דיי נחמד.

כמובן שכשהגענו לאולם ההרצאות (שנמצא - כמה נוח - בקצה השני של האוניברסיטה), גילינו שאין שם נפש חיה. למעשה יכולנו להסיק את זה כבר מהרגע שבו הגענו פחות או יותר ללב הקמפוס וראינו שהוא שומם כמו מדבר שלג גדול, אבל החלטנו בכל זאת להמשיך ולראות את נפלאות השלג הירושלמי.

ולכן, אני אחנון אתכם בכמה תמונות ממקור ראשון (להלן, גלי ומצלמת הפלא שלה). הביטו והתפלאו:

הדרך לקמפוס, מושלגת כולה:

הגענו לאולם קנדה (אנחנו הכובשות, אנחנו הכובשות!), וזה מה שצילמנו שם:

ואני צילמתי את גלי בקנדה (לכבוש, לכבוש!!!), עם כישורי הצילום הלא-משהויים שלי:

בדרך חזרה עלה לי רעיון נחמד וזה מה שיצא ממנו:

עכשיו באמת אפשר לומר שעמדתי בלב השלג (אחח... השנינות...).

בכל מקרה, הגענו למסקנה שקר לנו (מאוד חכם בהתחשב בעובדה שירד שלג), ושאנחנו רטובות, והחלטנו לחזור לחדר החם והטוב (שיש בו חלון לא אטום וכל הקור חודר פנימה...). התחלנו בדרך חזרה, וזה מה שצילמנו אז:

וזהו זה...

אני מקווה שלכולכם היה שלג נחמד, ואם לא היה לכם שלג אז אני מקווה שלא היה לכם קר מדי.

שלכם,

hanyou

ותודה רבה באמת שאני מצליחה גם לכתוב את זה... האינטרנט הדפוק הזה לא רצה לתת לי לשמור כלום וכל הזמן רענן את הדף.

אז כן, החלטתי גם אני לענות לשאלון השבועי, ותודה לאל שגם הצלחתי לעשות את זה. תהנו:

איפה את רואה את עצמך 20 שנה מהיום?

בואו נראה: כרגע אני במרחק של כארבעה חודשים ומחצה מלהיות בת עשרים, מה שאומר שבעוד עשרים שנה אני אהיה במרחק של כארבעה חודשים ומחצה מלהיות בת ארבעים (מדכא משהו, הא?). אני בטח אהיה מורה באיזהשהו בית ספר בפריפריה עם נסיון צבאי נרחב בבתי ספר (באזורי פריפריה). אני חושבת שאני יכולה לראות את עצמי בקלות בודקת מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה...

באיזה מקצוע את רוצה לעבוד בעתיד?

טוב, אז למרות שהעתודה דיי הכתיבה לי את העתיד מראש (מורה בפריפריה שהעונש שלה על הפקרת נשק הוא לבדוק מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה), המטרה האמיתית שלי היא להיות פסיכולוגית.

או זונה, אבל זה רק כי זה מקצוע מאוד מאוד יציב לאורך האנושות וההכנסה מובטחת. תרתי משמע :P.

מה החלום האחרון שחלמת (בלילה)?

אני לא בדיוק זוכרת, אבל אני דיי בטוחה שחלום על בן דוד שלי שעומד לסיים קורס קצינים בקרוב (כבוד אווז לו). שפטו אותו על כך שהוא סייע לאסיר פלסטיני לברוח מהכלא שבן דוד שלי היה אמור לשמור עליו כחלק מן ההשלמה שלו. אבל בתור צופה בחלום אני ידעתי שהוא לא באמת עזר לאסיר לברוח. האסיר דיי פרץ לעצמו את הסורגים, ואיים על בן דוד שלי. אבל השופטים לא האמינו לזה ופסקו לו מאסר והוא לא יכול היה לסיים את ההשלמה ואת קורס הקצינים.

כשקמתי בבוקר מאוד רציתי לראות מה עם בן דוד שלי, אבל אז התחיל היום העמוס (וחוץ מזה אני גם בכלל לא יודעת מה המספר שלו...).

האם את חולמת לעיתים בהקיץ?

אני מריצה לפעמים בראש תסריטים שונים ומשונים שיכלו להתרחש (להלן - תלמיד שפסלתי לו מבחן שאוסף את כל חבריו הג'בארים ורוצח אותי), אבל אני יותר מדי מחוברת למציאות בשביל לתת לזה לתפוס חלק יותר מדי נרחב מהמחשבות שלי. ולכן אני לא בטוחה שזה נקרא לחלום בהקיץ.

אני חושבת שאולי באוטובוס זה קורה לי. אני בטוחה שכשהייתי צעירה יותר הייתי חולמת הרבה יותר בהקיץ, לפני שדאגות גשמיות מילאו את ימי.

זרקת אי פעם מטבע לבאר/מזרקת משאלות?

בוודאי, בהולנד. וגם באיזה קניון במרכז הארץ שהיו בו הרבה מזרקות קטנות.

האם גילית למישהו את החלום הכי חשוב שלך?

אממ... אני דיי כותבת את כל החלומות שלי פה בבלוג (יש תיעוד מאוד עשיר של החלומות שלי משנים עברו, את אלה האחרונים לא כל כך יצא לי לכתוב כי אני בקושי מעדכנת עכשיו ולחלומות יש מין תכונה מעיקה של להתפורר מהזיכרון אחרי זמן מה שהם לא מעובדים בתודעה). אז ככה שאני לא ממש יכולה לומר שיש אחד יותר חשוב מהאחר... כולם חשובים וכולם אומרים משהו...

מהו הסיוט האחרון שהיה לך?

אני חושבת שאולי החלום עם בן דוד שלי יכול להיחשב... למרות שאני דיי מתעקשת שלא לסווג חלומות לפי טוב ורע. הם יכולים להיות מעניינים, מטרידים, מעיקים, משמחים, אבל אף פעם לא רעים או מפחידים אם יודעים איך להתמודד איתם...

מה הדבר הכי נורא שהיית מייחלת לאדם שאת הכי שונאת?

שיראה את הסיבה בו שבגללה אני שונאת אותו. שיראה את כל מה שלא טוב ושרקוב בו. אני חושבת שזה יותר נורא מאשר לאחר לו: "שימות, שידרוך על צואת כלב ברחוב הומה, שיחלה בצרעת, שיידרס וישבור את כל העצמות, שיילך לזונה הלא נכונה ויחטוף איידס" וכו'. הרבה יותר קשה להתעמת עם עצמך...

האם היה לך פעם דג'ה וו?

בוודאי, כל הזמן... למען האמת, אם תיאורית המטריקס הייתה נכונה באמת, הרי שמזמן המטריקס שסביבי היה אמור לעבור over-load וליפול. אבל... זה לא נכון, אז כמו שאומרים התימנים - חבל...

זהו זה להפעם,

שלכם,

hanyou

אז הלימודים התחילו כבר לפני שבוע. הלימודים פרופר זאת אומרת. עד עכשיו למדתי תרגול אחד ומעבדה אחת, וזה בלי להחשיב את הקורסים בחינוך. אז התרגולים והמעבדה כבר הסתיימו (תודה לאל כי זה ממש ממש מוריד לי מהלחץ), ונראה שבכללי אני אפילו אצליח לעבור את השנה הזו לא רע (כשהמדד ללא רע זה רצון/חוסר רצון להתאבד/ לפרוש מעתודה). זה נשמע עתודאי משהו ("אוי לא! שכחתי לשים נקודה בסוף התרגיל וכבר הגשתי אותו!!!"), אבל ככה זה. זה חשוב, מה לעשות... זה כל כך חשוב שזה עניין של חיים או מוות (NOT).

ולצד כל זה אני ממש ממש מתגעגעת לרכיבה. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מחפשת איך בכל זאת לדחוף את זה לסדר היום (ושוב ושוב אני מגלה ש... אממ... אין ממש דרך נורמאלית). אבל אני יודעת, כל כך כל כך יודעת, שמתישהו זה יגיע. הזמן הזה בשבילי לעשות מה שאני רוצה, לרכוב אפילו כל היום אם יבוא לי... בינתיים מצאתי רק בחור אחד שמוכן שאני ארכב לו על הסוסה (אם אני אצליח להרגיע אותה כי היא סייחה בת שלוש שאולפה בגיל שנתיים אבל לא רכבו עליה כבר שנה וטוב, אני כבר דיי חלודה אם לומר את האמת). הבעיה היא שהלימודים שוב התחילו, מה שכובל אותי לאוניברסיטה ולירושלים מיום ראשון עד שישי...

כן, זה מרגיש קצת חנוק ולא משוחרר במיוחד, אבל אלה החיים... אני רק מקווה שהצוציקים הקטנים שאני מלמדת אותם לא יעשו לי יותר מדי בעיות ולא יעלו לי יותר מדי על העצבים, כי אין לי הרבה כוח אליהם... אני אפילו לא יודעת כמה שיעורים עוד יש לי לסבול אותם, אבל הם באמת קצת עולים על העצבים (כמו שגלי אומרת: "את לא יודעת איפה הם כבר עומדים לי!!!"). אז אצלי זה עוד לא הגיע לרמה כזו, אבל אני קרובה לסף. ולחשוב שבשירות שלי אני אתקל בילדים כל כך הרבה יותר קשים... הוא אלי אלי!

אני מרגישה ירידה בכישורי הכתיבה שלי. מזל שסיימתי לעבוד על הספר שלי לפני כל הטירוף הזה כי אחרת זה לא היה מסתיים בטוב... אני פשוט מתוסכלת מזה שהכתיבה היצירתית שלי מסתכמת בלמצוא הסברים שונים ומשונים לתוצאות של ניוסיים אקולוגיים שונים שמדברים על עושר של צמחיה (שזה גם מגוון וגם כמה יש מכל סוג, אגב), כגורם המשפיע על חוזק של מערכות אקולוגיות...

ואוף! אני כל כך יודעת שהאנשים היחידים שאני יכולה לדבר איתם על זה הם אלון, ניר או עמרי... אלון כי הוא חבר שלי ואין לו ברירה (וגם כי זה קצת מעניין אותו כי הוא בכל זאת עשה בזה בגרות), ניר כי הוא גם סטודנט ולכן נושאים מסוימים כן יעניינו אותו (וחוץ מזה הוא סטודנט לפיזיקה משמע הוא משועמם), ועמרי פשוט כי הוא אף פעם לא אומר כשלא מעניין אותו (אלא אם כן זה כן מעניין אותו, מה שאני מקווה שקורה כי אני לא מתה על לשעמם אנשים...).

וזהו! כל השאר כל כך עסוקים בעצמם ובצבא שלהם שגם אם אני אגיד איזה משהו בנושא הדבר היחיד שאני אקבל בתגובה יהיה "אוקיי..." אני נשבעת לכם, הצבא הזה פשוט מוחק לאנשים את הזיכרון. זה כאילו שהם בחיים לא למדו משהו יותר חשוב ממורשת ישראל או מנהלי חירום... האמת שזו גם אחת הסיבות לכך שאני לא מדברת על העתודה שלי. זה פשוט לא מעניין אנשים שלא נמצאים בזה. זה כמו מין חברה אקסקלוסיבית כזו שמי שלא נמצא בה לא מבין אותה... ולפעמים זה מרגיש דיי רע אם לומר את האמת. כי אותי הדברים האלה כן מעניינים. ולא אכפת לי לשמוע על איך עובר על מישהו השירות שלו (מה לעשות שזה הדבר שכולם עושים, משעמם ככל שזה יהיה למישהו שלא נמצא שם ולא מבין את השמחות הקטנות שבלהוציא גימלים כדי להיפטר משמירות...). אבל אני פשוט נסתמת כי אני לא יכולה לדבר על הדברים שכן מעניינים אותי. כי יש את כל הקטע הזה של אנשים שקצת קשה להם לחשוב וזה קצת מאתגר אז לא אכפת להם והם מנערים את זה וחוזרים לדבר על מה שחשוב להם... וזה בהנחה שבכלל יוצא לי לראות אותם... כי גם זה הולך ופוחת בזמן האחרון.

זה מרגיש לי קצת כאילו קרה פה איזה תהליך אבולוציוני: תנאים גיאוגרפיים/אקלימיים הפרידו ביני לבין קבוצת פרטים אחרת ברמה כזו שתנאי המחיה/תחומי העניין שונו לגמרי על למצב של הפרדת מינים שלמה. אני כבר לא מאותו מין כמוהם, רק בגלל שהמסלול שלי טיפה שונה משלהם. ויש לי גם הרגשה שלא מכבדים אותי... לוקחים אותי כמובן מאליו כאילו זה ברור שאני אמורה להיות שם ואם אני לא שם אז אני לא בסדר. אין לי הרבה ברירות. כמו שאנשים צריכים להיות בצבא בזמנים מסוימים, גם אני צריכה להיות באוניברסיטה בזמנים מסוימים. ואין כאן שום שוני ביני לבין חיילים. אם כבר, אזי האחריות שלי רבה יותר: חיילים חייבים לעשות את מה שהם עושים. אני חייבת לעמוד בסטנדרטים של עצמי ולהכריח את עצמי להגיע לשם. זה קונפליקט הרבה יותר גדול מאשר שאיזה דפ"ר שהיה נכשל ב"האם אתה חכם מתלמיד כיתה א'" יפקד עליך ויאמר לך מה לעשות... זה שאני בתור אדם עצמאי ומשכיל אשכנע את עצמי שאני צריכה להיות שם לטובתי שלי. הרבה יותר קשה אני חושבת.

אבל זו רק אני. אנשים אחרים זה אולי משעמם.

ואיך זה שאני יכולה להיות מעודכנת במה שקורה לאחרים, ומספיק שהם יאמרו לי את זה פעם אחת או פעמיים, אבל אני צריכה לחזור על מה שקורה אצלי בחיים (כשכבר שואלים ומתעניינים), איזה עשר פעמים עד שזה נקלט?

כן, זה מעצבן אותי ומעיק עלי. ולכן החלטתי כבר מזמן שאולי זה לא שווה את המאמץ. אני נמצאת בבית בזמנים שאני נמצאת. אם לאנשים יש כוח להיפגש אני אבוא כל עוד מדובר בזמן שאני יכולה אשכרה לדבר איתם ולא לשתות את עצמי לעילפון ולרקוד עד חולי. אם חשוב להם לעשות דברים אחרים בגלל המנהג המפגר הזה של להתפרק מעול הצבא, שיעשו את החשבון בעצמם.

ואני באמת לא מבינה את המנהג הטיפשי הזה. מה יכול להיות יותר טוב מלפגוש אנשים שלא ראית המון זמן ולהיות מסוגל לנהל איתם שיחה נורמאלית והגיונית? גם ככה אין לך הרבה זמן להיפגש איתם, יותר טוב שתהיה בהכרה מלאה ועם יכולת קליטה ברמה מסוימת כדי גם ממש להבין מה קורה בחיים שלהם...

עלק צבא מבגר... זו התפתחות לאחור, זה מה שזה.

החיים האמיתיים מתחילים עם השחרור. וזהו זה.

טוב, אני חושבת ששפכתי מספיק ארס להפעם. עכשיו אני יכולה לקבל את המחזור שלי בשקט :).

אה כן, וטוב לקחת את הקורס "התנהגות בעלי חיים". זה אחד הקורסים היותר מעניינים בתואר השנה!

שלכם,

hanyou

אלון לקח אותי אתמול למסעדה ולא היה מוכן לומר לי איזו ואיפה. היו לי שלושה ניחושים:

1. גרניטה - כי דיברנו לפני כמה זמן על זה שהייתי שם ואהבתי את המקום.

2. מקס ברנר - כי גם על זה דיברנו כבר כמה זמן (האמת שבאמת אני רוצה ללכת לשם מתישהו, מה שכבר אומר לכם שזה לא היה ניחוש נכון).

3. השדרה 34 - כי הוא אמר שזה באזור המרכז (אבל הוא לא אמר עד כמה מרכז). האמת שזה לא היה ניחוש טוב בכלל כי הוא אמר שהוא הזמין מקומות מראש ולא היה בכך צורך אף פעם בשדרה...

בסופו של דבר הגענו קרוב לניחוש השני שלי - הרצליה פיתוח - אבל שונה לגמרי... הלכנו למסעדה בשם קולומבוס, שיש בה את אחד הדברים הכי גאוניים בעולם - מסכי מחשב לכל שולחן!

שיחקנו במלא משחקים, אכלנו אוכל טעים במנות גדולות מספיק להשביע ולא גדולות מדי לחנוק. אני הזמנתי למנה ראשונה סלט בלקני (עגבניות בצד, ובלי נענע בבקשה!), למנה שנייה פסטה פנה עם רוטב רוזה (שמנת ועגבניות, טעים!), ועוגת מוות מתוק (שוקולד עם מוס שוקולד טעימה!), למנה אחרונה. ושתיתי מנגו.

אלון הזמין את אחד הדברים הכי טעימים שטעמתי לאחרונה: חלת בצל. זה פשוט בלילת בצל עם פירורי לחם שאופים בתנור וזה כל כך טעים... הוא הזמין את זה למנה ראשונה, מדליוני בקר ופירה למנה שנייה ומוס שוקולד ברנדי למנה אחרונה. והוא שתה לימונדה. המנות היו כל כך טעימות ומשביעות... וחגגו לנו עשרה חודשים ביחד עם זיקוק על המוס ושיר חמוד.

ושיחקנו במלא משחקים שיש שם במחשב השולחני שלהם... זה כזה גימיק גאוני.

אני חייבת לאלון המון המון תודה... הוא לקח אותי קצת מכל הבלאגן, נתן לי להנות קצת ואפילו שילם עלי את החשבון (עד כדי כך שכשהוא גילה שאין לו כסף קטן הוא יצא להוציא כסף מהכספומט בקצה הרחוב...).

אני אוהבת אותו... באמת באמת אוהבת אותו. אני לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי, עם המצב, בלעדיו...

אוף, ושוב נסעתי לשווא לירושלים, כי בוטלו לי השיעורים להיום והודיעו לי על זה רק אחרי שכבר הגעתי לפה... מעצבן כל כך... אוף!

אבל בכל מקרה הייתי חייבת לסיים דו"ח מעבדה (אחרון! אחרון אחרון אחרון!!!) ולהגיש היום, אז זה לא היה לריק שבאתי לפה... פשוט כל כך הולך לי לשעמם פה ביומיים הקרובים...

שלכם,

hanyou