גיליתי את זה היום. אין לי דעה משלי. בכל שיחה תמיד אקח את הצד השני ואהפוך אותה לוויכוח. אני אוהבת להתווכח, אבל אין לי כוח לוויכוחים. אני אוהבת להיות דעתנית, אבל אין לי דעה משלי. כמו זיקית אני מתאימה את עצמי לשטח, ובמקום אחר אהיה אחרת.
זו לא התנהגות של בת מזל תאומים קלאסית?
אני לא מאמינה בגלגל המזלות, אני לא מאמינה במזל או גורל, אבל אני מודה שאני מאוד מתאימה לסטריאוטיפ שלי, ולא מרצון. הייתי רוצה שתהיה לי דעה משלי בנושא מסוים, מבלי שאצטרך להגמיש עד כדי לשנות אותה בכל שיחה...
ואני רוצה להיות בבית. הרגילה שלי הייתה כל כך טובה ובא לי לטעום עוד ממנה...
היום היה יום האזכרה לסבא שלי. בזמן האחרון שומעים עוד ועוד על מקרים קרובים... דקירות קטנות של עצב שמגיעות ברגעים שלא מצפים להן, ומצד שני הקבלה וההשלמה.
בכל פעם שאני מתקשרת לסבתא שלי הביתה והיא לא עונה אני מחכה עד שהתא הקולי יענה, כי לפני שחלה ונפטר, סבא שלי הקליט שם את ההודעה.
"שלום, הגעתם לבית דננברג, הנכם מוזמנים להשאיר הודעה, ונענה בהקדם." כל כך old fashion, כל כך סבא שלי...
רק לפני כמה ימים האזנתי לה שוב. מצחיק שהקול שלו יכול להישמר, זה כאילו חלק ממנו עוד נשאר בחיים. זה כמו תמונה, רק הרבה הרבה יותר חי. לראות תמיד אפשר, אבל לשמוע?
אני חושבת שזה כי תמונה היא משהו רגעי, היא משהו שתפסתי בעדשה או במכחול ולעולם לא יחזור על עצמו. זה תהליך שבולעים אותו שלם, כמו שהוא, בדקה, גם אם אפשר להישאר ולהתבונן בו שעות.
אבל קול... קול זה תהליך שכדי לעכל אותו לוקח לפחות מהרגע שהוא מתחיל ועד לרגע שהוא מסתיים. זה נייד בזמן. וזה יחזור על עצמו כמה שנרצה. תמיד אוכל לשמוע את אותה הודעה (אלא אם כן סבתא שלי תתחיל לענות בבית). כששומעים מישהו מדבר, חושבים עליו כבנאדם גם אם הוא לא עוד. הלוואי שהיו לי יותר הקלטות שלו מדבר, או סרטי וידאו.
תנועה וקול, דברים שלוקח זמן לעבד אותם, אין כמוהם כדי לזכור בן-אדם.
אני רוצה לצייר, לקרוא ולכתוב, אבל אי אפשר לעשות את כולם באותו זמן, וחבל. אבל צריך להתחיל ממשהו...
שלכם,
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou