במשך כל השבוע האחרון נועה ואני תכננו איך להגיע לזכרון יעקוב, להדר. היא הזמינה את נועה, את אופק, את עדן ואותי אליה ביום שישי (כלומר, אתמול). נועה כמובן התחילה לעבוד על אופק ועדן, וטענה לעדן שהוא יילך לגהינום אם יבחר בדרך הרשעים (שהיא לא להופיע ^^). הוא מצידו השאיר את הדברים באוויר עד ליום האחרון.
צלצול.
"היי עדן."
"היי, אני מפריע?"
"אממ... אני קצת במקלחת, אבל אני עוד שנייה יוצאת. דבר :)" הוא קצת איבד את הריכוז שלו, אבל אפשר היה להבין מה הוא ניסה לומר - אחרי שהקשבתי ממש ממש טוב מבעד למלמולים שונים :). המסר העיקר היה:
"וואו... את... את יודעת מה... את... וואו... מה עושים היום?"
"אממ... הולכים להדר?"
"כן, אבל את יודעת איך? ממה שהבנתי, נועה לוקחת ומחזירה את עצמה, וההורים של אופק לוקחים ומחזירים אותו. אני כנראה חוזר מוקדם יותר, ואני לא יכול להריץ את ההורים שלי בשני כיוונים."
"מתי אתה חוזר?"
"בסביבות עשר וחצי."
"אז אני אחזור איתך נראה לי, ואסע עם אופק. זה בסדר?"
"כן, בטח :)"
"יופי, נהדר :)"
"רק אל תדאגי."
"בסדר ^^"
"עכשיו, אין לי כל כך כפתור ניתוק בפלא, אז אם תואילי בטובך לנתק לי בפרצוף זה יהיה מאוד נחמד מצידך."
"מה? טוב, אבל תגיד לי קודם ביי."
"אוקיי. ביי ביי."
ניתוק.
אבל הסתבר שאופק רק מחזיר, ושהוא לא לוקח. וכך הסתבר לנו שאין לאופק, לעדן ולי ממש איך לצאת מפרדס חנה. ואז אני התחלתי לדאוג.
צלצול.
"הלו."
"היי."
"היי."
"אני לא יודעת מה לעשות."
"מה קרה?"
"אין לנו ממש איך לצאת, ועכשיו רבע לשמונה, ואנחנו צריכים לצאת גג בשמונה וחצי. עכשיו זה זמן טוב להתחיל לדאוג?"
"אממ... אולי. כלומר, לא! תראי, אם זה לא יוצא אז זה לא כזה קריטי..."
"כן, אני יודעת, אבל אני דואגת, ובינתיים אני הולכת בסיבובים בחדר."
"בסיבובים?"
"הלוך ושוב..."
"אוי..."
"כן, ואין לי הרבה הלוך ושוב אז ככה ש..."
"כן... טוב, תראי, אמרתי לאופק שלא ייתקשר אלייך מיד כי התקלחת, אבל הוא בטח ייתקשר עוד מעט. כבר נראה מה נעשה."
"טוב..." שנייה אחרי זה אופק צלצל.
"היי אופק." אמרתי כשהשיחה עם עדן עוד נמצאת אצלי בסלולרי (אוק התקשר הביתה).
"היי."
"לי, לי תראי מה תעשי." קרא עדן מהקו השני.
"אה, שנייה אופק. מה אמרת עדן?"
"תראי, דברי עם אופק, ואז תתקשר אלי לומר מה קורה."
"טוב." אמרתי בלחץ אטומי.
"אל תדאגי."
"טוב... רגע, אני אמורה לנתק לך בפרצוף עכשיו לא?"
"כן."
"טוב, אז תגיד לי קודם ביי."
"אוקיי. אני אוהב אותך, ביי."
"מה? גם אני... ביי..."
ניתוק.
ואז המשכתי לדבר עם אופק. אבל אז הייתי כבר הרבה יותר רגועה. שלוש מילים קטנות - כל כך הרבה השפעה... 'אני אוהב אותך'... הוא אמר את זה בדיוק ברגע שהכי הייתי צריכה את זה! 'אני אוהב אותך', בדיוק בשנייה המתאימה כדי להרגיע אותי...
'אני
אוהב
אותך'...
בסופו של דבר, אבא שלי הסיע את אופק, שיר, עדן ואותי לזיכרון, ושיר ואני חזרנו עם עדן. ראינו את "אמלי" - סרט צרפתי נהדר! הוא כל כך גאוני ואני מאוד אהבתי אותו :). ולראות אותו כשבמשך כל הסרט מישהו מחזיק לי את היד באמת היה במקום. אבל זה לא מה שעשה לי את היום ההוא. לי עשו את היום ההוא שלוש המילים ההן שהגיעו בדיוק בזמן. 'אני אוהב אותך'...
היום ההורים שלי נסעו להופעה איפהשהו. אח שלי חולה, ולכן הייתי צריכ להישאר ולשמור עליו. אז הזמנתי את עדן שיבוא 'לארח לי חברה'.
צלצול.
"היי."
"היי, אני מפריעה?"
"ממש לא."
"ההורים שלי יוצאים היום בשמונה וחצי, ואני צריכה לשמור על ים, אז חשבתי שאולי אם אתה רוצה, תבוא לפה להיות איתי קצת."
"אממ... מה השעה?"
"עכשיו? בערך שש..."
"אוקיי, נראה לי שכן, אני אדבר איתך יותר לקראת השעה."
"אוקיי, בסדר :)"
"אז נדבר?"
"בטח. אה, רגע, אני צריכה לנתק לך שוב בפרצוף?"
":) כן."
"טוב, אז תגיד קודם ביי."
"ביי ביי."
ניתוק.
בערך בתשע וחצי קיבלתי ממנו טלפון.
"את בסדר?"
"בטח :)."
"רוצה שאני אבוא?"
"אם אתה לא עסוק, אם אתה רוצה, אם אתה יכול... כן, אני רוצה שתבוא :)."
"טוב, אז אני אהיה אצלך עוד מעט."
"אוקיי. הא! עכשיו אני לא צריכה לנתק לך בפרצוף, אתה מתקשר מהבית שלך!"
"נכון."
"אז עכשיו תנתק לי אתה בפרצוף :)."
"קודם תגידי ביי."
"טוב. ביי ביי :)"
ניתוק.
אני חושבת שהוא בכל זאת חיכה עד שאני אנתק... נו מילא :).
רבע שעה אחרי זה הוא כבר היה פה.
כמעט לקחתי לו חולצת שיוט, ועמדתי לתת לו במקומה חולצה אחרת. אבל ברגע האחרון החלפתי איתו שוב. המצפון שלי אמר לי שזה לא יהיה הוגן מצידי לעשות לו את זה.
אמרתי לו שאני אגנוב לו את החולצה של הנסיך הפרסי במקום, והוא אמר שהוא ייתן לי כל חולצה אחרת חוץ מהנסיך הפרסי - הוא הרוויח אותה ביושר! (המבין יבין - זו חולצה מאוד מפורסמת אצלנו בפרדס חנה-כרכור... ^^).
בסופו של דבר הוא אמר שהוא כן ייתן לי את החולצה של השיוט, אבל בהזדמנות אחרת, כשהוא ילבש משהו אחר. אני אמרתי בכיף :).
ואז החלפנו שוב חולצות (הוא לבש את הסוודר שלי ^^), ונפרדנו. סוודר כל כך לא מתאי לו... הוא נראה בזה אפילו יותר שלוך ממני עם סוודר... :). כלומר, כשסוודר גלוד עלי, אז זה נראה חמוד. אבל כשהסוודר הזה גדול עליו, זה כבר לא אנושי :). הוא היה נראה כמו מין יצור גדול, לבן ושעיר (מין יאטי שכזה, רק בלי הפנים המפחידות - לעדן יש פנים יפות! ^^).
אז אני חזרתי לסוודר שלי, והוא לחולצת השיוט שלו, ושנינו נפרדנו והוא נסע הביתה על האופניים החדשות והמגניבות שלו. זה מין כאלה אופניים שיש להן נעליים מיוחדות שננעלות על הפדאלים, והן אופניים מגניבות וזוהרות בכלל, והוא אמר שפעם אני ארכב עליהן (כן בטח! ואפול מיד, אבל מילא ^^).
בקיצור, לפני איזה 45 דקות הוא הלך, רצה לשוב שיא ולחזור הביתה ממני לפני חצות. אני לא בטוחה שהוא הצליח, בהתחשב בעובדה שהוא יצא עשר דקות לפני חצות...
"מה אני אעשה איתך?"
"מה?"
"את כל ה זמן מעכבת אותי."
"מה לעשות? כזאת אני."
"אני אוהב אותך כשכזאת את :)."
הוא הלך... אבל הוא ישוב :). ואני? אני לא דואגת. הוא לימד אותי להפסיק לדאוג. והגעתי למסקנה שכשלא דואגים, החיים נראים הרבה הרבה יותר טובים. הנה לדוגמא, כשלחצתי עליו לבוא כבר, לקח לו שבוע שלם להגיע. אבל רק השבוע הזה ראיתי אותו שלושה ימים ברציפות (חמישי, שישי והיום - שבת). כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להפסיק לדאוג :).
אני שמחה :]. מאוד מאוד שמחה :].
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אדי. יש לי כרית חדשה. היא נראית כמו קוקר ספאנייל. יש לה ראש וזנב וכתב על הדב וסקוץ' בצדדים שאם מחברים אותו אז זה נראה כאילו לראש ולזנב ולכתם על הגב יש רגליים :). לא היה לי שם בשבילה עד הערב. אבל אז עדן ראה אותה. אמרתי לו שב-H&O קראו לזה כרית חתול ואני לא הבנתי למה, אז הוא התחיל לומר שזה חתול ואני אמרתי לו שזה לא חתול. בסוף סיכמנו שזה קוקר ספאנייל שאינו בטוח בקשר לזהותו. אמרתי לו שאם זה קוקר ספאנייל, אז קוראים לו אדוארד - אדי.
"כן, זה יהיה אדי החתול."
"הוא לא חתול!"
"הוא כן חתול, הוא נראה כמו חתול! יש לו ראש, ארבע רגליים וזנב - ברור שזה חתול!"
"אדי לא חתול!" קראתי.
"הוא כן חתול, את לא רואה?"
"הוא לא, הוא לא, הוא לא!!!"
"הוא חתול, על מה את מדברת?" סתמתי לו את הפה בדרך שהוא לא יכול היה (וגם לא רצה, אני מניחה), להתנגד לה. יותר הוא לא אמר שזה חתול :].
אז זו הייתה המילה שלי לפוסט, וזה היה ההסבר למה, ועכשיו אני אומרת לכולכם לילה טוב, כי מחר אני צריכה לקום מוקדם ליום העבודה. יש לי חווה חדשה בביה"ס!!! אני לא מאמינה כמעט, אבל ראיתי את זה במו עיני! שיקמו שם את הכל מחדש, והביאו סוסים חדשים, ומחר אני אעבוד שם!!! תחי חוות הסוסים בחקלאי לעד!!! הידד, הידד, הידד!!! ^^.
אני כל כך שמחה!!! שמישהו יעצור אותי לפני שאני אעבור את המהירות המותרת בלהיות שמחה! אני מרגישה שאני יכולה לעוף, שהלב שלי לא מספיק גדול כדי להכיל את כל השמחה והאהבה שיש לי! אני כל כך... כל כך מאושרת!!! אני כל כך צריכה ללכת לישון עכשיו ^^.
אז לילה טוב לכולכם!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou