טוב, נתחיל מזה שהתגייסתי. היה נחמד NOT...
זה התחיל מזה שקמתי מוקדם בבוקר. לקום מוקדם בבוקר כבר יכול להרוס לבנאדם את כל היום... אחרי זה נסעתי עד חיפה, לתחנה המרכזית, רק כדי שאני אוכל לחשור את כל הדרך ואף מעבר - לתל השומר. הביוב המרכזי, אליו מרכזים את כל דרכי הניקוז הקטנות :).
עליתי לאוטובוס הראשון ונועה לשלישי, עוד נקודה מעצבנת (שכמו חצ'קון, התפתחה למימדים לא סימפטיים מאוחר יותר).
כשכבר הגעתי, הכניסו אותנו (נקודת האור היחידה באוטו יום), וקשיש מהאגודה למען החיל דיבר איתנו ובירך אותנו בבריאות ושלום. הוא היה כל כך נחמד ומצחיק, זה עושה טוב לדעת שיש אנשים כמוהו שדואגים לחיילים. היו גם עוד נשים מבוגרות שהכינו לנו טוסטים ושתייה קלה לפני שנכנסנו.
בכל מקרה, אחרי שהוא דיבר איתנו והראו לנו סרט, התחילה שרשרת החיול שלנו... וזה לא היה נחמד כל כלל ועיקר... נכנסנו, ומיד ניגשנו להצטלם. פספורט, צילומי שיניים ורנטגן. יאי... בחדר של צילומי שיניים היה הכי מגניב. דחפו לי ברזלים לפה וצילמו... בעצם, גם ברנטגן יצא מגניב - מכשיר מיינן שמקרין לי ישר למוח D: איזה כיף...
רק בפספורט היה מגניב, כי בניגוד לכולם - ובניגוד חד לשאר הפספורטים שלי - יצאה לי תמונה ממש יפה. אני שוקלת לעבור לעדשות... אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה כי אני אוהבת את עצמי עם משקפיים יותר ואין לי זין להחליף אותן כל פעם... לא שיש לי בשביל משהו אחר, אבל מילא...
מה הלאה? אימות נתונים היה אמור להיות לי... לא נכנסתי למאגר של המח עצם בסוף כי לא יכולתי לסבול את המחשבה על עוד מחט שתיתקע לי בגוף מרצוני החופשי... אני אעשה את זה בהזדמנות אחרת... אולי בפעם הבאה שאני אתרום דם, או בפעם שבה לא ייתקעו בי עוד מחטים בטווח זמן קצר כל כך... אז דילגתי על השלב הזה ועברתי הלאה. מה הלאה? זריקות ובדיקת DNA...
עוד לפני שתקעו בי מחט דמעתי כמו תנין ליד בצל.... אני רצינית. אנשים התחילו להסתכל עלי מוזר, מרגע שהם שמו לב. פשוט ירדו לי דמעות בלי קשר לבכי. רק כשנכנסתי לעמדה של דנ"א התחלתי לבכות באמת עם יפחות וסניפים באף והכל... הדוקר שלח מישהו להביא לי מים, ומרחמים הוא נתן דקירה קטנה. לרוע המזל אנוכי אנמית, אז הרבה דם לא יצא משם... הוא דקר שוב. אני בכיתי. דם לא יצא. הוא קרא למישהי אחרת.
"היא בוכה ואני לא יודע מה לעשות איתה." הוא אמר.
"בוא, אני אחליף אותך." היא התיישבה במקומו. "אל תדאגי, זה לא כואב בכלל."
מחשבה שעברה במוחי: 'הו כן?' המשכתי לבכות לתוך הכוס. ואז היא דקרה אותי. וזה כאב כי היא לא ריחמה עלי. אבל העדפתי שיכאב לי מאשר שיצטרכו לדקור אותי שוב... ירד המון דם, די והותר. ואז שלחו אותי הלאה.
המשכתי לבכות יותר ויותר ככל שהתקרבתי לעמדה של המזריקה. שתי זריקות! שתיים נכנסו לתוכי!
"אל תדאגי, זה לא כואב בכלל." היא אמרה והושיבה אותי. "רק תורידי את הג'קט."
"אפשר שמישהו יחזיק לי את היד?" שאלתי.
"בטח. היי אתה! בוא תחזיק לה את היד." היא קראה לזה שמאחורי.
"אני?" הוא שאל ובא. אין לי מושג אפילו מי זה היה כי פשוט החזקתי את היד חזק חזק, הרכנתי את הראש ובכיתי.
עם כל דקירה קפצתי כי זה כן כואב... עד עכשיו כואב לי מזה. וזה לא שהם לא עדינים שם, זה לא אמור לכאוב אבל הרגשתי את זה וזה שיגע אותי. ככה זה כשיש פוביה ממחטים... אז זה נגמר ויצאתי משם בחזרה לאימות נתונים.
אימתו לי את הנתונים, חתמתי על זה שאני לא מתכוונת לצרוך סמים, והלכתי לקבל את החוגר שלי. יאי!
שלחו אותי אחרי זה לחתום על מסמכים של קבע, ואחרי זה יצאתי החוצה. חיכיתי עם הקבוצה שלי הרבה זמן, עד שהסבירו לנו על העתודה וכל הדברים. קיבלנו סיסמה שתשודר בתקשורת במקרה של מלחמה - כזו שדורשת מאיתנו להתייצב. זה כמו 'נכס לאומי' רק של עתודאים חנונים :). החליפו לנו את החוגר בדח"ש (דחיית שירות = אין נסיעות חינם, אין הטבות, אין כלום!), ושוחררנו הביתה באחת.
כמעט.
רציתי לחכות לנועה אז נשארתי קצת בתחנת אוטובוס. הזמן עבר והיא עוכבה. אני לא מאמינה שעשו לה את זה... זה היה כזה יום מרפי בשבילה... לא היה לה כיף בכלל... יצאנו משם בערך בשש, שש וחצי, והגענו הביתה בשבע וחצי.
מזג האוויר היה משוגע. כשהגענו התחיל לרדת גשם נוראי שהפך במהרה לגושי ברד עצומים, וכששוחררנו היה חם מהרגיל... אשכרה סתיו.
מה עוד היה? אה כן!
לא קיבלנו מדים!
זין עליהם, לא קיבלנו מדים! הם אמרו שאנחנו מחזור פיילוט שמנסים לא לתת לו מדים כי סטודנטים נוטים לשנות את ממדי גופם (לרזות או להשמין), במהלך הלימודים. כשנהייה בטירונות - נקבל מדים.
FUCK THEM!!! זה כמו לשלול מתינוק את הסוכריה שלו אחרי שמשאירים אותו יום שלם באוטו ומבטיחים לו שאם הוא ישתוק הוא יקבל סוכריה... אפילו שלחו לי בדואר מכתב שהסביר לי שאסור לי להסתובב עם המדים אלא אם כן מזמנים אותי בצו עם מדים! ועכשיו הם אומרים שאני אקבל אותם רק עוד משונה חודשים. אוף! איזה מעפאנים...
אז לא קיבלנו מדים אחרי כל הבלאגן שהיה, וחזרנו עייפים וכלל לא מרוצים משם...
הייתי כל כך עייפה שפספסתי מרתון היצ'קוק עם החברים, לטובת שנת לילה מתשע וחצי עד תשע. שהייתה טובה, אגב :).
מחרתיים אני מתחילה ללמוד. זה נשמע טריוויאלי אבל זה מפחיד בטירוף... אני הולכת לעשות תואר! פאק זה מפחיד אותי לומר את זה...
מחר אני אגרור את אח שלי לרכב איתי על סוסים (הוא לא רוצה, הוא אומר שזה מסריח, אבל מי בכלל מקשיב לו? ^^), אני אארוז את הדברים האחרונים שלי ואלך מפה לירושלים, למעונות.
היום הייתי בקסטרא בחיפה, ושוב זכיתי לתענוג הכי מענג שיש לגרג קפה להציע לי: שוקולטה הכי הכי סמיכה שקיימת... זה כמו לאכול מעדן שוקולד סמיך מאוד וחם מאוד... תענוג לשמו...
מצאתי גם סוף כל סוף את כרכים מספר 21 ו-22 שיצאו לכישור הזמן, שאני אקנה כמובן מחר :). זה היה כל כך משמח לראות שסוף סוף תרגמו את זה! עכשיו נשאר לרוברט ג'ורדן לכתוב רק עוד ספר אחד, 12 במספר (כל ספר באנגלית מתורגם לשניים בעברית), ואני אהיה שלמה עם עצמי. רק שלא ימות באמצע, הוא סופר דיי מבוגר כבר...
אני עומדת לסיים את שר הטבעות. זה ספר נחמד ואני מבינה למה רבים מעריכים אותו. אבל לא הצלחתי להתחבר אליו כמו שהתחברתי לכישור הזמן. הגיבורים בנויים היטב, אבל הם לא מתפתחים כמעט, חוץ מגאנדלף שהופך מאפור ללבן. והוא פאקינג מת וחוזר לחיים, אז ככה שאי אפשר לומר שהוא לא מתפתח לאורך העלילה... זה פשוט שבכישור הזמן רואים ממש התפתחות בדמויות, וזה כתוב בשפה מספיק גבוהה כדי לא להעליב את הקורא, ובו בזמן בשפה שאפשר להתחבר אליה, ודרכה אל הדמויות...
אני מסכימה שטולקין היה חלוץ, אבל מאז הייתה קצת התפתחות בתחום... זו דעתי...
טוב, אני מסיימת.
הפוסט הבא יהיה כנראה רק בעוד שבוע...
המילה האהובה עלי לפוסט זה: כישור הזמן. אז מה אם זה שתי מילים?
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou