The Silent Gallop

זה יום שאני תמיד קמה אליו ביותר חשק מאשר לשאר הימים. אני מלמדת רק כיתה ז' בשעה שנייה ובחמישית. הכי כיף. והיום ספציפית יש לי עוד צ'ופר - הילדים מתנועת הנוער המקומית החליטו להעביר לתלמידים הפעלות בנושא אלימות (בהקשר לרצח יצחק רבין). ההפעלה נופלת על השעה החמישית עם הכיתה שלי, כלומר שאני הולכת איתם לפעילות וזה באמת יום שיהיה ממש ממש קל.

אבל, כמו תמיד, יש ציפיות ויש אמת. נדבר אחרי היום הזה.

גם היום אני נשארת עד מאוחר בביה"ס, למרות שעדי הבטיחה לי שזה לא יהיה מאוחר של אתמול.

יום טוב,

לי

או אולי, כפראפראזה על "מותו של סוכן" עלי לומר "מותו של יום"?!

אני לא מאמינה איך הצלחתי לעבור את היום הזה. זה כאילו שבתחילת היום הזה הייתי מוכנה לחטוף כדורגל בראש (וזה גם כמעט קרה), ועכשיו סיימתי אותו רק עם כאב הראש, בלי המכה (לפחות).

אין יום עמוס יותר מיום שלישי.

שעה שלישית - כיתה ט'.

שעה חמישית - כיתה ז' (אהוביי, הכיתה היחידה שאני עוד איכשהו מסוגלת ללמד, וגם שם יש פושטקים מגעילים לא קטנים שהעולם לא ברא).

שעה שישית - כיתה ט' שוב.

שעה שביעית - כיתה ח'.

כל הכיתות המפורסמת בביה"ס (כולן הכיתות הקשות, כי למה שייתנו לי מצויינות, למה?) ביום אחד. ממש טריפל של HOT... רק שכאן גם דורשים התחייבות לשנה.

ואחרי זה יורדים על מורים שאין להם עבודה קשה. אין עבודה קשה? בואו תעשו אותה בעצמכם, GOD DAMN YOU. בואו נראה אתכם, חכמים גדולים, באים ללמד את המפלצות הקטנות שלכם במקומי.

עם כל יום שעובר אני מבינה כמה התכנון לקוי, הביצוע עוד יותר, ואין טיפול במערכת החינוך הגוססת שלנו. כשתלמיד יכול לומר לי: "את פה על תנאי, לא אני", אחרי שהסכמתי להכניס אותו לשיעור שלי בתנאי שילמד (והוא כמובן לא לומד), ולא עושים לו כלום, פה עובר הקו האדום. אם לא יטפלו בזה בקרוב אני בהחלט אדע שאנחנו מעבר לנקודת האל חזור, ושהמערכת הזו הולכת להתכנס לנקודה אחת, לחור שחור אחד של כלום.

ואני אישית חושבת שאנחנו יכולים לשכוח מבריחת מוחות - זו לא תהיה בעיה בעתיד הקרוב כי לא יהיו מוחות בדור הבא. פשוט אין מספיק חומר אנושי איכותי כדי לייצר סטודנטים, דוקטורים ופרופסורים בארץ יותר.

אנחנו דואגים מבעיית המים? ישראל מתייבשת לא רק מנוזלים, גם מאנשים איכותיים. בקרוב הכל יהפוך לפריפריה אחת גדולה. הנקודה הטובה האחת שתצא מזה - אז אפילו הפלשתינאים לא ירצו לגור פה.

שלכם,

לי

זה לאט לאט מצטבר... וזה לא שכזה מעניין בטלוויזיה. כלומר, כן, היא דלוקה רוב הזמן שאני בדירה, אבל אני לא באמת צופה בה. לא מאז שגיליתי שיש לי אינטרנט בדירה. מאז אני מורידה מנגות ומסדרת אותן ב-PDF כדי שאפשר יהיה לקרוא נורמאלי. אבל זה לוקח זמן ואם אני רוצה גם לקרוא אותה, יוצא שאני נשארת ערה עד מאוחר...

יצא לי לדבר עם אנשים רבים השבוע (עד עכשיו). נראה לי כאילו זה הופך להיות יותר ויותר כיף. אולי משהו בי משתנה? אני יוזמת שיחות למען השם, מי היה מאמין?! והאמת שאני דיי נהנית מזה.

קראתי את ההתכתבויות שלי עם נועה מאז התיכון אתמול, כי חשבתי לכתוב לה מייל. היא התחילה ללמוד השנה ואני מאמינה שנהייה לה יותר ויותר עמוס, ככה שלדבר בטלפון לא ממש ייצא בזמן הקרוב. אז כתבתי לה מייל שמאוד הושפע מהתיכון, ואני מקווה שיימצא חן בעיניה.

מעבר לזה ככל שאני מדברת עם יותר אנשים אני נעשית יותר ויותר בטוחה בהחלטה שלי. אני יוצאת ואף אחד לא יעצור אותי. הגיע הזמן שאני אעשה מה שטוב לי, כיאה לבחורה מדור ה-N (או ה-Y, מה שיתאים לי יותר באותו רגע).

יהיה טוב.

לי

מנסה מנסה להחזיק, אבל זה קצת קשה. רוב המורים כבר יודעים שעם כל כמה שנוח ונעים לי פה, זה לא מה שאני רוצה לעשות. כולם דיי תומכים. אני מקווה שבאופן כללי זה לא יהיה קשה כל כך לעזוב.

כבר שמעתי מיותר ממקור אחד שלעזוב אמור להיות לי הרבה יותר קל מלהישאר בצבא ורק לצאת מהמסלול עצמו. אני מקווה שזה באמת נכון.

בזמן האחרון יש לי כזאת נפילת מוטיבציה. לא בא לי יותר להשקיע, מרגיש לי כאילו שום דבר שאני עושה לא בא לי אינטואיטיבית, כאילו אני נוסעת למקום אחד כשאני בוודאות מסתכלת למקום אחר, ויודעת שאליו בעצם אני צריכה לנסוע.

אני רוצה ממש ממש ממש לעשות משהו שאני אוהבת, ואני דיי בטוחה שלהיות מורה זה לא זה כרגע. אולי בעתיד זה כן יהיה, אני לא יודעת, אולי אני פשוט צריכה עוד קצת להתבגר. אני אפילו דיי בטוחה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה במטרה לחזור עם זה אחר כך למערכת החינוך.

למה עשיתי עיקוף כזה גדול בדרך ועברתי בתחנת הביניים "תואר בביולוגיה"? אין לי מושג. כנראה הייתי צעירה מדי.

כשאני חושבת מחשבות לא יפות אני חושבת על זה שאם אני גם ככה צריכה להתעסק עם משוגעים, עדיף שתהיה לי תעודה לזה. אבל זה בסופו של דבר לא באמת מה שאני חושבת.

לפעמים אני חושבת שאני כבר לא יודעת מה אני חושבת. אני רוצה משהו אחד, אבל למעשה לא עד כדי כך בטוחה בכך. ואני לא יודעת אם אני רצינית או שאני מעמידה פנים אפילו מול עצמי. ומה אם כן?

אבל כמו שאלון אמר - ואם אני אצא מהצבא ופתאום אגלה שאני כן רוצה להיות מורה? אז מה? אז אני אהיה מורה, מינוס המדים ואולי פלוס קצת יותר כבוד, והפלוס העיקרי שזה יהיה בתנאים שלי. אם אני לא אצא מהצבא עכשיו ורק אמשיך לגלות שזה לא מה שאני רוצה לעשות? יש לי רק מה להפסיד מזה. מלצאת אין לי מה להפסיד.

אז אולי פשוט כדאי לקחת כבר את הצעד הזה ולעשות משהו?

רק שהנסיעה לחו"ל תעבור כבר בשלום, האדיוטים בבסיס איבדו לי את הטפסים, וזה לקח שבוע לשחזר אותם. גאונים של אמא. ממש.

אני מקווה שהכל יסתדר.

בעיקר אני שמחה שאני כותבת פה יותר מבעבר. הפרטיות הזו עובדת: מי שאני רוצה יודע, ומי שלא - לא. רק שאני לא אשכח את החשבון שלי פתוח בביה"ס, כי זה כרגע המקום היחיד שאני יכולה לכתוב בו כי עדיין אין לי אינטרנט בדירה. לא שאני מתלוננת או משהו, זה באמת נראה לי לא הגיוני לומר לעתידים שאני מתכננת לעזוב ובד בבד לומר להם שאני רוצה שיתקינו לי אינטרנט...

הרבה דברים לחשוב עליהם,

שלכם,

לי