היא הביטה במחברת האדומה בעניין, כמעט לא מוכנה להאמין שעד לפני כמה ימים הוא עוד היה בחיים. נראה היה לה כאילו עברו חודשים, אם לא שנים, לפני שעזב אותה. עזב אותה והשאיר אותה לבדה - בודדה.
אבל הזמן עוד לא חלף - לא כל כך הרבה זמן בכל מקרה - והיא עדיין ישבה מול המחברת והביטה בה במבט מוזר. היא לא הרגישה דבר. לא עצב, לא שמחה. הדמעות שזלגו לה מהעיניים כאילו לא היו קשורות אליה - היא לא הרגישה דבר.
דמעה ראשונה נטפה על המחברת האדומה. היא ניגבה אותה מיד כאילו הייתה זו טיפת חומצה שיכלה לאכל את הכריכה, וקירבה את המחברת האדומה אליה, אימצה אותה לחיקה כדי שלא תיפגע. היא עשתה זאת כאילו היה בעצם הפעולה הזו מעין הגנה - עליה, עליו, על מה שהיה... המחברת הזו הייתה מה שנשאר לה ממנו. לא הכל, אבל הדבר הכי חשוב.
הדמעות המשיכו ליפול, אבל היא פקחה את עיניה והביטה על החדר. שקט, שקט כמו שהיה כשהוא עזב. רק לפני יומיים לקחו אותו...
והיא נשארה לבדה. הבעיה היחידה שלה הייתה שהוא לא יחזור.
היא הפסיקה לבכות עכשיו, והתפנתה לפתוח את המחברת. בפעם הראשונה מאז שהלך. בתוך המחברת הזו היה רשום הכל. כל מה שהיא והוא אי פעם עשו ביחד. הכל - מההתחלה. והיא התחילה לקרוא.
היו רגעים שבהם היא בכתה - הפעם כן היה מעורב פה כאב. היא הרגישה כאילו דקרו אותה באלפי פגיונות - והיו פעמים שהצחוק שלה הפחיד אפילו אותה - כל כך הרבה דברים מטופשים הם היו עושים!
במשך לילה שלם היא ישבה וקראה את המחברת האדומה. לקראת הבוקר שאחרי זה היו עיניה מוקפות בכתמים שחורים שהעידו על חוסר שינה, והבעה מעט חולמנית הופיעה על פניה.
השעה הייתה בערך חמש וחצי - בדיוק כשעלתה השמש - כשהיא התחילה להסתכל סביבה, ולא רק במחברת האדומה.
"מה את עושה?" היא הרימה את עיניה במהירות. הוא ישב על הכורסא שליד המיטה, והביט בה במבט דרוך.
"קוראת."
"מה זה?" הוא מתח את ראשו, מביט כמתעניין.
"המחברת האדומה שלנו, כמובן." היא ענתה, וסובבה אותה כדי שיוכל לראות מה כתוב בה.
"אה... זו המחברת הזו." מבטו הפך חמים יותר, כאילו הכיר במחברת האדומה משהו טוב.
"כן." גם היא חייכה. "זו המחברת הזו."
הם הביטו אחד בשנייה בעיניים אוהבות.
"זו הייתה המחברת שלנו."
"כן, המחברת האדומה שלנו."
"הקריאי לי משהו ממנה."
היא התחילה להקריא. כשסיימה לקרוא את אחד הקטעים, הרימה שוב את ראשה. הוא לא ישב שם עוד. עיניה נמלאו שוב דמעות, והיא חזרה לקרוא במחברת האדומה עוד קצת, מקווה שכאשר תרים שוב את ראשה, תראה אותו יושב על הכורסא שליד המיטה שוב.
"למה הפסקת להקריא?" היא שמעה את קולו שוב, והרימה את ראשה בחיפוש אחר בקול.
"חשבתי שהלכת." אמרה. הוא עמד עכשיו ליד הארון, ויישר את העניבה האדומה שענד סביב חולצת הכפתורים הלבנה והמחוייטת שלו.
"אני עוד כאן, המשיכי לקרוא."
היא המשיכה. אך כשסיימה עוד קטע, הוא כבר לא עמד ליד הארון.
"לאן נעלמת?" שאלה הפעם.
"אני כאן." הוא אמר, וכשהביטה לכיוון ממנו הגיע הקול, ראתה אותו עומד ליד הכיור שבמקלחת הצמודה לחדר, מעביר סכין גילוח על לחיו. "המשיכי לקרוא."
"למה הלכת?" שאלה.
"הייתי צריך ללכת." הוא אמר. "המשיכי לקרוא."
"אני רוצה לדעת למה הלכת. למה עזבת אותי?"
"אני הייתי חייב. למה את לא קוראת?"
"אני רוצה שתתן לי סיבה. למה הלכת?"
הוא יצא עכשיו מהמקלחת, ולבש את המקטורן שלו. זה היה מקטורן שחור שתאם את המכנסיים - גם הם שחורים - ואת החולצה והעניבה. היא תמיד אהבה כשהוא התלבש כך.
"אני... הייתי מוכרח. לא יכולתי להישאר. הזמן שלי הגיע."
"למה לא ביקשת עוד זמן? למה לא לקחת אותי איתך?"
"שנינו יודעים שזה לא הגיע לך. מגיע לך להישאר פה, איפה שאת עוד יכולה לשנות דברים."
"אבל רציתי ללכת איתך! לא רציתי שתעזוב אותי כאן לבד!"
"את חושבת שאני לא רציתי להיות איתך? את חושבת שבחרתי ללכת מכאן?"
"אם היית רוצה, היית בהחלט יכול להישאר, במקום להסכים לעזוב! אבל אתה החלטת לוותר!"
"לא ידעתי שזה מה שייקרה לי בדרך לפגישה ההיא!" הוא קרא בחוסר אונים. "זו הייתה שעה מוקדמת, ואני איחרתי ולא חשבתי שבשעה כזאת ילדים כבר הולכים לבית הספר. אם הייתי יודע שהכביש יהיה כל כך חלק, ושהילדה ההיא תקפוץ אליו באמצע הדרך, את חושבת שהייתי נוסע משם?! את חושבת שאני רציתי לעזוב אותך?!"
"יכולת להישאר בבית לעוד כמה דקות!" היא צעקה.
"הייתי עושה זאת לו ידעתי שזה מה שיקרה!" הוא בכה עכשיו. "לא רציתי לעזוב אותך, אהבתי אותך! אני עדיין אוהב."
"אז למה הלכת?"
"אני... הכביש, והילדה, והמכונית, והמשאית ההיא... לא יכולתי אחרת..."
"לעזאזל איתך, למה הלכת?! עוד יכולת להישאר אחרי זה! אם רק היית מנסה!"
"זה לא היה תלוי בי!" הוא שאג. "זה לא היה תלוי בי... הייתי עושה הכל - הכל - אם הייתי יודע שזה יגרום לי לחזור."
"אולי פשוט עדיף שתלך." היא אמרה בקול ארסי.
"אולי באמת עדיף..." הוא מלמל. הוא יישר את המקטורן שלו בפעם האחרונה, הביט במראה - שהשתקפותו לא ניבטה בה בחזרה - ויצא מהחדר. "אני אוהב אותך." היא שמעה. הקול נשמע כאילו היה זה אך משב רוח קל שבקלים, מעין לחישה שדיברה חזק יותר מכל צעקה שהיא שמעה בחייה. לחישה שליטפה האת לחייה כפי שהוא היה עושה אז, לפני שעזב אותה. לרגע חשבה שהוא עוד בחדר, אבל אז הבינה שהוא איננו, והיא החזירה את מבטה אל המחברת האדומה, מעט מופתעת מכך שהדמעות שזולגות על פניה לא גורמות לה לחוש דבר מבפנים שוב.
בערך בשש בבוקר היא נשכבה במיטתה ועצמה עיניים.
השעון המעורר צלצל, והרדיו המובנה בו בחל לפעול. היא התעוררה ופקחה את עיניה. המחברת האדומה שכבה לה בנוחות על השידה שליד צידה במיטה, מחכה שתעשה בה שימוש. היא פתחה אותה, והביטה במה שהיה כתוב בה.
בחוץ ירד גשם, ולפי התחזית שנשמעה מהרדיו, מזג האוויר לא עמד להשתפר. קולו של החזאי דיבר בדאגה על סופות שלגים וברד בצפון. היכן שהם גרו, בינתיים, אמר החזאי, יהיה זה רק גשם זלעפות. זה בהחלט לא היה יום טוב לצאת החוצה.
היא הסתובבה על משכבה, ועיינה במחברת האדומה.
'פגישה במשרד בשעה 8:00 עם מנהלי ההשקעות.' היה כתוב.
"מה יש לנו היום?" היא שמעה אותו. כשהביטה לכיוון המקלחת, ראתה אותו מגלח את פניו.
"פגישה - מנהלי השקעות." אמרה בשוויון נפש. היא לא זכרה דבר.
"מתי?"
"בשמונה."
"שמונה?" הוא הפסיק להתגלח והביט בשעונו. "לעזאזל, אני מוכרח למהר!" גם היא הביטה בשעון - השעה הייתה שבע וחצי.
"היי!" קראה. הוא עצר באמצע יישור המקטורן, והביט בה. היא התיישבה במיטה.
"מה קרה?" הוא שאל. "הכל בסדר?"
"אל... אל תלך לפגישה הזו." היא אמרה.
"למה?"
"פשוט אל תעשה את זה."
"אני חייב, זו לא פגישה שאפשר פשוט לדחות."
"אתה מוכרח לדחות אותה, סמוך עלי."
"למה?"
"אני לא רוצה שתעזוב אותי."
אל תשאלו אותי למה כתבתי את זה. אין לי מושג בעצמי - אני מניחה שאלו הייתרונות של כתיבה רגעית: כותבים את מה שמרגישים באותו רגע. ההשראה שלי? סתם, הפוסט ההוא שמחקתי וקיבלתי עליו תגובות. כשרציתי להיכנס אל התגובות, גיליתי שהפוסט לא נמצא, אבל התגובות כן. זה עשה לי מין הרגשה של ספוקי, כאילו משהו שמת חזר לחיים... בעע... בכל מקרה, זו הייתה ההשראה.
מחר מבחן במתמטיקה, ונחשו מי לא למדה בכלל? אני דבר כלי... אני אמות, אני אכשל... בעע...
אני אטייל עם הכלבים ואחזור ללמוד (כן בטח...)
אוף, לא רוצה מבחן במתמטיקה...
אני פורשת מהלימודים (כן בטח...)
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: כלבה. מסכנה שלי, עדיין יש לה כדור טניס בצלעות, או לפחות שטף דם בגודל של כדור טניס... 0ס...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou