The Silent Gallop

יש רגעים בהם אתה מוצא עצמך נדהם נוכח קטנותך הרבה בעולם (וגם קטנוניותך, כשחושבים על זה). אתה יכול ממש לראות עד כמה הגוף האנושי חלש לעומת כל הדברים שיכולים לפגוע בו, וכשזה מתבטא בגוש קטן של דם שלא נקרש טוב - שעושה דרכו בצינורות שלך מי יודע כמה זמן - שבסופו של עניין מחליט לתפוס מקום של קבע ממש בתוך אחת מאונות המוח שלך, רק אז אתה קולט שאתה פגיע, ושחיים זה מושג יחסי, ושמוות זה מושג מופשט, ושאהבה זה מושג שקשה להתמודד איתו - אבל למעשה גם הריכוז בכל אחת מהמחשבות האלה קשה עליך ואתה מעדיף פשוט לא להתעסק בנושא ולנסות להירגע ולנוח הרבה כמו שאומרים לך הרופאים בזמן שהם מזריקים לך תרופות מדללות לדם...

ומי שסביבך? אתה מקרין את זה גם עליו. כולם מתחילים להיחרד מתהייה על גודל האסון, והאם ניתן או לא ניתן לשקם את זה. בעוד שאתה באמצע האנדרלמוסיה לא כל כך מבין מה עובר עליך ורק רוצה לחזור הביתה. אבל באיזהשהו מקום אתה כן מבין - לא? הרי זו הסיבה שאתה לא מוכן שנבוא לבקר, לא רוצה שנראה את גופך בקלקלתו, לא מוכן שנהיה עדים לכל זה. ולכן, אין ביקורים שאינם נחוצים, אין להתראות איתך אלא אם כן תבקש זאת.

ואני שמביטה מהצד, מתגעגעת וחושבת כל הזמן מה קורה איתך... תוהה אם זה גרוע ועד כמה... בכל פעם שמתקשרים לאמא מאזינה בסתר כדי לקלוט עוד פיסת מידע על מצבך כי כשאני שואלת אומרים לי שפשוט "אותו דבר, זה עניין שלוקח זמן"...

כל כך הרבה שטויות! שום רגע איננו כמו הרגע שחלף, הרי אם כך זה היה הזמן לא היה עובר. ונכון, הזמן לא שווה דבר אלא אם כן אנו נותנים לו משמעות - אבל אני כן נותנת, ובשבילי פירוש הדבר הוא שרגעים חולפים ואני לא יודעת מה קורה איתך בדיוק.

וזה מה שמטריד אותי סבא, אי הוודאות...

ואני מתגעגעת... כל כך מתגעגעת ומפחדת ש... שמשהו...

אוהבת,

לי

אז הנה אני פה, שורפת את זמני לשווא. הגעתי ביום ראשון להכשרה באור ירוק - אותה מסתבר שאני בכלל לא צריכה לעשות עכשיו כי עתידים נזכרו להודיע לנו שההתנדבות שלנו נדחתה לקיץ (מה שכמובן לי שכחו להודיע והייתי צריכה לשמוע את זה מבנות אחרות שכן יודעו). ומכיוון שכך, במקום להגיע היום בערב, או מחר בבוקר, אני מכלה את ימי פה בחוסר מעש מוחלט (עדות לכך היא העדכון הזה...) יכולתי להיות בבית בשעה זו ולאכול אוכל של בית ולראות את אלון לעוד מעט זמן... אבל היי, מה אני מתבכיינת - יש הרבה אנשים שאפילו את הימים הרגילים הללו אין להם... אז בשבוע הבא אני אבוא ביום שלישי ואשאר עד יום שישי - אלה תנאים הרבה יותר טובים ממה שיש לרוב אנשי הצבא בימינו... אני פשוט לא מסוגלת להבין את הסיבה לבזבוז הזה של זמן... במקום לעשות את סדנת החינוך שלי ביום שישי במבשרת, למה לא לעשות אותה ביום שאני כן נמצאת בגבעת רם, איפה שאני לומדת ונמצאת גם כך, ובכך לחסוך לי עוד יום של להיות רחוקה מכל מה שחשוב לי... הרי שביתת המורים לא תסתיים במפתיע, היא לא תיגמר בלי שנדע מכך לפחות ערב לפני, וזה באמת לא כל כך קשה להריץ טלפונים בין 17 סטודנטים אחראיים...

כל כך טיפשי הבזבוז הזה... מרוב שכבר אין מה לעשות איתנו (כי הסדנה שלנו היא בלימוד הילדים השובתים), לקחו אותנו למוזיאון לראות תערוכה על מים. לא הגעתי כי לא הרגשתי טוב, אבל אמרו לי שהתערוכה לא הייתה איזה משהו מיוחד... מה יהיה הדבר הבא - לקחת אותנו לבריכה מקורה? (הרי כבר התחיל החורף בירושלים).

אני מרגישה שאני שורפת את הזמן ואת הכסף שלי... 80 ש"ח הלוך חזור וכפול מזה אם אני נוסעת פעמיים במהלך השבוע. עדיף היה כבר להתחיל ללמוד.

די להתלונן...

זזתי.

שלכם,

hanyou