The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
סוף סוף
תחילת השבוע הזה היה נחמד - כבר שלושה שבועות שאני לומדת שנה ג', והנה סוף כל סוף חובר לי האינטרנט!
אז כמה עדכונים:
אני שנה ג' עכשיו, בוגרת טו בי של מחזור ד' של עתידים להוראת המדעים והאנגלית, וגאה בזה :). לאחרונה גם הוכתרתי בתואר "חונכת שנה א'" ויש לי סטודנטים ממש ממש מעולים, ששה ביולוגים, מתמטיקאית-פיסיקאית ועוד פיסיקאית אחת. זה לא הולך להיות קל אבל זה מה שכל הזמן רציתי לעשות מהרגע שהבנתי מה זה להיות חונכת (וזה היה בערך בשנה א' כשפגשתי את החונכת שלי שאני ממש אוהבת עד היום).
מהשיחות איתם עולים בי כל כך הרבה זיכרונות ורגשות מהשנה הראשונה שלי באוניברסיטה - עד שלרגע בא לי לעצור ולבכות מרוב נוסטלגיה.
"איך הייתי מתה להיות כבר שנה ג', אחרי כל זה..." אמרה לי אחת מהם היום.
"יוו... את לא יודעת כמה מתחשק לי לבכות עכשיו." עניתי לה והמשכתי בזה שאלה בדיוק המילים שאמרתי לחונכת שלי כשאני הייתי בשנה א'.
הם כל כך אנחנו בשנה הראשונה. דיברתי עם עוד אחד מהם היום והוא סיפר לי שמאז שהוא נכנס ללימודים אין לו חיים או סופי שבוע. אני רואה את עצמי במצב הזה בדיוק, לא יודעת איך להסביר לחברים שלי שתואר בביולוגיה זה לא מה שחשבתי בהתחלה... לא יודעת איך להסביר להם שהעומס קשה מנשוא, שאני רק רוצה הביתה ושחשבתי לפרוש (על החודש הראשון אמרתי שאני בעתודה לא נשארת, והנה אני היום)... איך מסבירים לחברים שקשה ושלחוץ, ושמפחיד ושהכל גדול עליך?
איך מעבירים את ההרגשה שאני מכירה את זה לחניכים שחושבים שהם הראשונים שעוברים את זה?
איך מרגיעים אותם ואומרים להם שאחרי שנה א' הקשיים יתחילו לנשור כמו מסך של מים במפל, ושאחרי זה יתגלה אגם שלם של דברים מעניינים וחדשים, מרחיבי אופקים ועמוקים מכל באר בידע?
איך מתריעים ששנה א' היא שנה מסננת, ושהם חייבים למצוא את המאגרים להתאמץ ולהצליח?
איך מחזקים את ידיהם ומבטיחים להם שהם יכולים להצליח?
איך אני עושה מעצמי חונכת טובה מספיק?
שאלות מטרידות ומפחידות, לצד הקלה מרובה על שהשנה הזו - אם כי היא דורשת הרבה - עדיין רגועה יותר מכל שנה אחרת עד כה?
התרחקתי כל כך מימי התיכון. אני בקושי זוכרת את עצמי כתלמידה. איזה מזל שיש לי את הבלוג הזה מכיתה ט' כדי לראות הכל ולקרוא הכל. זה כמו יומן שבו כל יום יכול להתעורר לחיים ברגע. דברים ששכחתי לעד חקוקים פה והזמן לא יכול לפגוע בהם. הם תמיד יהיו צבעוניים - כל השמחות, כל הריבים, כל העצוב וכל הטוב. הכל פה - החברים שלי, הפחות חברים שלי, ההורים שלי, אח שלי, החבר הקודם, החבר הנוכחי. הכל פה ופה יישאר. טרחתי לתעד פה בפרוטרוט את כל חיי התיכון שלי ואני שמחה שעשיתי את זה כל כך... אי אפשר לסמוך על המוח, זה מה שאני אומרת...
המילה האהובה לפוסט הזה היא: חונכת.
יהיה טוב.
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou