The Silent Gallop

למה אני לא יכולה ללמוד מהטעויות שלי?! למה?!

נחשו מה?

אתמול אחה"צ הסתכלתי ביומן שלי לראות מה יש לי השבוע. פתאום ראיתי שאמורה הייתה להיות אתמול בבוקר פגישה עם מישהו שאחראי על תכנית המצויינות לתלמידי ז'-ח' (שאותה אני אמורה להעביר). תהיתי איך זה שישבתי בחדר המורים במשך כל היום ולא קראו לי לשיחה הזו.

היום כשהמנהלת הייתה בחדר המורים ניגשתי אליה ושאלתי אותה בדבר אותה פגישה.

"כן, הייתה פגישה." היא ענתה לי.

"אז למה לא קראתם לי? הייתי ממש פה בחדר המורים."

"אה, אנחנו ישבנו על זה ושינינו כיוון למקום אחר. הרי את יודעת שהתכנית בכללי אמורה הייתה לכלול פיסיקה ומתמטיקה, אז עשינו התאמות של זה לכיוון הרובוטיקה."

"ומי ילמד את זה?" כבר שאלתי את זה בספק גדול שאני אקבל את התשובות שאני רוצה.

"המורה לביורפואה לקח את זה על עצמו."

"אה. והתכנית של מכללת תל חי ירדה מהפרק?" (זו התכנית שהתאימה לי עם תכני ביולוגיה שחשבנו לקחת).

"כן, אנחנו לא נקיים אותה השנה."

"אה."

ופה זה הסתיים.

אז בואו נעשה סך ביניים בין מה שהובטח לי בתחילת השנה לבין מה שיש לי עכשיו:

הובטח:

1. כיתות מצויינות ז'-ח' (רק תכנית העשרה, לא תכנית הלימודים).

2. כיתות י' ביולוגיה. (תגבורים).

3. כיתות רגילות ז'-ח' (תכנית הלימודים).

גם ככה לא תכנית מרנינה אבל מילא, רציתם שאני אוכיח את עצמי, קיבלתי.

קויים:

1. כיתות רגילות ז'-ח' (תכנית הלימודים).

2. כיתה ט' (תכנית הלימודים בביולוגיה).

אני יוצאת מדעתי מרוב עצבים. מזל שאיל מגיע מחר, יהיה לי הרבה על מה לדבר איתו. שוב אני מרגישה מנוצלת, שוב אני מרגישה מרומה, שוב אני מרגישה שאני לא רוצה להיות פה. אני שוקלת להתקשר לנורית תרזה ממשרד החינוך ולומר לה שאני לא רוצה להיות מורה ושאני רוצה לצאת מהמסלול, למרות שזה יהיה עקיפה לא נורמאלית של שרשרת פיקוד וסמכויות ובטוח לא יראו את זה בעין יפה.

אבל ראבק, אני כבר ממש ממש מעוצבנת על עתידים ועל גופים שלא רואים אף פעם את טובתי, אלא רק את טובתם האישית. מה עם ההתקדמות שלי?! מה איתה? אני לא שווה כלום בכל העסק? אז אם אני לא שווה כלום, תעיפו אותי וזהו! לא רוצה להיות במקום שלא צריך אותי בו. גם ככה לוקחים אותי לפצל כיתות (בכיתה ז' אילנה ואני נכנסות ביחד, בכיתה ח' אנחנו מפצלות את הכיתה, מה שאני מקווה להפסיק בקרוב, ובכיתה ט' יש עוד מורה שאני והיא מפצלות את הכיתה).

אז למה צריך אותי?! אם הייתי רוצה ללמד חצאי כיתות, הייתי פאקינג יכולה לעשות את זה גם בבית שמש, בחרתי בשלומי כי רציתי להיכנס לבגרויות (בי"ס צומח והכל), אבל אין בכלל מספיק תלמידים כדי לפתוח מגמה!

תגידו שאני לא סבלנית, תגידו שאני לא רואה את הנולד, אבל לעזאזל אני אכלתי מספיק זבל. אני לא אשאר גם אם יבטיחו לי משרה בבי"ס תיכון בלבד, לכיתות י'-י"א-י"ב מחוננים באמצע השרון. אם אני אהיה מורה, אני אהיה מורה באזרחות, בתנאים שלי עם הכיתות שאני ארצה ועם הילדים שאני אכניס למגמה שלי.

ראבק עוצבנתי, וזה לא כזה קל לעצבן אותי.

הלכתי הביתה.

שלכם,

לי

ביום שישי האחרון הגעתי הביתה וים סיפר לי שבאג נדרס והוא אצל וטרינר בטיפול. הייתי בטוחה שמדובר במשהו קליל ולא נורא בכלל, כמו שבדרך כלל קורה עם הכלבים שלי (תמיד צחקנו על זה שהם כל כך קטנים עד שהם נכנסים בחריצים של הגלגלים ולכן לא קורה להם כלום).

בין שישי לשבת באג היה בתוך הבית, ורצינו לראות שהוא עובר את הסופ"ש לפני שאנחנו מתחילים טיפול. אז ידעו שיש לו שברים באגן, ברגל ובזנב. ביום ראשון לקחנו אותו לבדיקות נוספות, ואז גילו שצינורית השתן שלו קרועה אבל לא דולפת, מה שהעיד על אופציה לבעיה נוירולוגית.

וזו הייתה הבעייה העיקרית. כי ניתוחי תיקון עלולים להגיע לעלות של 12 אלף ש"ח, מבלי בכלל לדעת אם הכלב יוכל לעמוד בהם או לעבור אותם, ואם יוכל לשלוט בצרכים שלו אח"כ. ייתכן שלאחר הניתוחים היינו צריכים להרדים אותו ואז הכסף היה נזרק. תוסיפו לזה את זה שבאג כבר היה בן 13 - ולמרות שלא נראה שהוא הבין את זה לפי איך שהוא התנהג, זה נחשב גיל מבוגר מאוד אפילו לפינצ'ר. הסיכויים היו קלושים, והווטרינרית אמרה שבמצב הזה כל נסיון לטפל ולגרור אותו עוד יהיה סבל בשבילו.

אז עמדנו שם כל המשפחה מסביב לבאג והחלטנו פה אחד שהכאב שלו לא שווה את הסיכוי שהוא יחיה עם בעיות תמידיות במתן צרכים, ושזו לא איכות חיים שתהיה שווה את הסבל שיעבור. והרדמנו אותו.

אחר כך לקחנו אותו וקברנו אותו ליד הבית שלנו. הייתי בסוג של הלם אני חושבת. בכיתי קצת אבל לא נראה לי שממש תפסתי איזו החלטה לקחתי לגבי חבר יקר שנולד אצלי לפני 13 שנים.

הוא היה הגור הזכר היחיד והיו לו 3 אחיות. הוא היה כלב רגיש - אחרי שמסרנו את כל הגורות מצאנו גם לו בית אצל מישהו מהכיתה שלי שהיה חבר שלי, אבל באג לא יכול היה להיפרד מאמא שלו ולא הפסיק לבכות במשך שבוע שלם. אמא של החבר הזה התייאשה והחזירה את באג אלינו. מאז עברו השנים ובאג גדל והזדקן אצלנו, ובלי לשים לב הוא נהיה בן 13, עם התנהגות של בן 3.

כשהייתי חוזרת הביתה אחרי שבוע באוניברסיטה (ואח"כ בצפת, ואח"כ בשלומי), הוא היה רץ וקופץ עלי ונותן את הקול המוזר שלו - חצי יללה וחצי נביחה - מין קולות קצרים וחדים כאלה, ממש כאילו הוא מספר לי מה עבר עליו בשבוע האחרון (אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל זה מה שהוא היה עושה). כשהיה עובר אוטו גלידה בשכונה הוא היה מיילל עם המוזיקה שלו במקומות קבועים (הוא היה מבין את מבנה המנגינה!).

ועכשיו הוא איננו. צ'יפ עוד אצלנו, היא מחפשת אותו כי היא לא ממש מבינה לאן הבן שלה נעלם. החלטנו שנכניס אותה הביתה כשאנחנו נמצאים כדי שלא תהיה לבד ושלא יהיה לה קר בלילה. בדרך כלל הם היו מחממים אחד את השנייה, אבל עכשיו היא נשארה לבד.

אמא שלי אמרה שאחריה היא לא רוצה יותר כלבים. אני אומרת שקצת מוקדם להחליט, אבל אני בטוח ארצה (גם אם זה כבר יהיה כשיהיה לי בית משלי). בינתיים אנחנו משתדלים לתת לה הרבה הרבה תשומת לב ולהיות איתה כמה שיותר. כשאני אגיע הביתה מן הסתם גם אני אהיה איתה הרבה יותר מבדרך כלל.

ועצוב לי וחבל לי וכעסתי ובכיתי ומה לא. ביום ראשון לקחתי יום ד' מהמפקדת כדי להיות בבית ברגע ההכרעה. ביום שני הגעתי לביה"ס אבל התיישבתי בחדר המורים ולא יכולתי להפסיק לבכות, אז מצאו לי ברגע מחליפים ואחת מהמורות שגרות בשלומי לקחה אותי לדירה. התקלחתי והלכתי לישון בשעה 15:00, והתעוררתי ב-8:00 בבוקר שלמחרת, חזקה יותר אבל עדיין עצובה.

זה כמו לקרוע חתיכה מהלב, זה כמו לקחת זיכרונות ולהחיות אותם במקום המציאות. זה כמו לאבד קרוב משפחה...

וזה קשה מאוד.

הלילה  חלמתי עליו. חלמתי שלמרות שהוא כבר איננו אני רואה אותו משחק עם צ'יפ בחצר, ואני הולכת לומר את זה לאמא שלי ואז שתינו יושבות על המדרגות בבית ומתחילות לבכות, כשאני מלטפת לו את הפרווה, למרות שלמעשה הוא לא כאן יותר.

מעניין מה זה אומר? אולי שאני לא רוצה להרפות?

תמונה של באג

שלכם,

לי