The Silent Gallop

אחרי הרבה התבכיינות ביום ראשון, עכשיו אני יכולה לנשום לרווחה (סוג של, מחר יש מבצע מלביש וזה באסת עולם), כי הקורס נגמר בשבילי. הוא יימשך בשבילן עוד איזה שבועיים-שלושה אבל המקסימום שאני אראה מהן הוא אחת או שתיים - מקסימום שלוש, בשלב הסיפוחים ובשיבוץ הסופי. הייתה שם אחת מבריקה שאני ממש רוצה שתגיע אלינו למחלקה, אבל מעבר לזה אני כבר לא מתעניינת יותר במה שקורה שם איתן.

על לקורס הבא!

הסוסה שנפצעה בשבוע שעבר החלימה בצורה מעוררת פליאה. היא כל כך חזקה וגדולה (ורגועה), שאני פשוט מעריצה אותה! אני חושבת שזו הסוסה שהכי נקשרתי אליה. אולי כי היא כל כך גבוהה... אני פשוט מתה על סוסים גבוהים... אתמול היא ואני עבדנו ממש טוב והיא אפילו נתנה לי רגל נכונה. אמנם לא על ההתחלה אבל כמעט באופן מיידי אחרי שתיקנתי אותה (וכן, אני יודעת שליותר מחצי מהכביכול קוראים שלי לא יודעים על מה אני מדברת...)

השיעור התנהל כמעט כולו בקאנטר והיא הייתה מדהימה. התוצאה לגבי בסופו של דבר הייתה שרירים תפוסים בגב העליון, בזרועות, בירכיים וכן, אפילו בבתי השחי - לא ידעתי שיש שם שרירים שיכולים להיתפס!!! למתוח יד היה מסע לגילוי האני הפנימי כל היום האחרון P:

היום ישנתי ממש הרבה בזמן שאלון לכאורה למד ולמעשה התבכיין על זה שהוא חולה ולא יכול להתרכז. אולי זו הסיבה שאני ערה עכשיו במקום לחלום חלומות רעים על מבצע המלביש מחר... היה אוכל טעים אצל אלון אתמול והיום, חבל שאנחנו לא ישנים ביחד הלילה (כן, אני יודעת שאין קשר בין שני חלקי המשפט - תתלו אותי!)

מחר מתחיל שלב חדש במחקר ואני מקווה שלא נצטרך להישאר בבסיס עד מאוחר מדי כי אין לי כוח לחזור בלילה, בקור, בחושך ולבד. אני לא פולנייה ואני לא רוצה שהצבא יכריח אותי להיות כזו...

אם אני אקבל דו"ח אני אבוא לבכות פה מחר, מבטיחה!

לילה טוב,

לי

אז הלכתי ללמד בקורס אתמול, ומחר אני גם הולכת לבלות שם יום שלם.

הגעתי למסקנה שללמד אוכ' נחשלות זה לא בשבילי...

אני רואה אילו בנות הגיעו אלינו לבסיס וזה כאילו אין קשר ביניהן לבין הבנות בקורס הזה. אני מקווה שזה משהו שהן רוכשות במהלך השירות כי אחרת המצב לא מי יודע מה...

הודיעו לנו קצת לגבי הלו"ז לשנה הקרובה, אולי אנחנו ניסגר בקרוב ואולי לא, אבל את זה ידענו תמיד... השאלה היא מי יהיה בר המזל (NOT), שיישאר במנהלת, ומי ישתחרר בשמחה ובששון.

הכנתי בראוניז לפי מתכון של קרין גורן. זה מתכון לבראוניז ובלונדיז והוא יצא לא רע, אלא שרק שני שליש מתערובת הבלונדיז באמת נחה על הבראוניז, מאחר והכלי נפל לי והתהפך ויכולתי להשתמש רק במה שנשאר בכלי, שזה עצוב. מאוד עצוב. אבל הם יצאו טעימים, חוץ מהארומה של מנטה שהייתה לשוקולד שהשתמשתי בו כי הוא היה באותה מגירה עם מסטיק מנטה של אלון ושל אבא שלו (אני לא מבינה למה הם לא לומדים מנסיון של שנים ופשוט שמים את השוקולד במקום אחר, מדובר על שוקולד מאוד יקר של Cot D'or וזה ממש חבל שהוא נהרס ככה).

לקחתי לעבודה וכולם נהנו :).

אני מאוד אוהבת לקחת מתוקים לעבודה, תמיד יש מי שיהנה מזה וזה עושה לי שם טוב (ובעיקר שובניסטי, בנוסף לכך שאני מוגדרת שם כשמאלנית ויפת נפש צמחונית).

בנימה קצת פחות חייכנית:

ביום שישי האחרון היה לי כהרגלי בקודש שיעור רכיבה. במהלכו רכבתי על הסוסה המדהימה דותי, הסוסה הכי גבוהה בחווה. הגבנון שלה מגיע לי עד מעל לראש וזה פשוט ממש כיף לרכוב עליה. בכל מקרה, היא לא נתנה לי קאנטר ברגל נכונה (מי שרוכב או שהסבירו לו את הנושא פעם יבין על מה אני מדברת), וכדי להביא אותה למצב שהיא כן תיתן הייתי צריכה לעשות איתה תרגיל בו היא רצה במעגלים הולכים וקטנים. המשכתי והמשכתי והתעקשתי וזה לא עבד. בסוף המדריך שלי ביקש ממני להפסיק, אבל לא הייתי מוכנה ורק כשהוא ביקש שאעצור וארד מהסוסה הבנתי שכנראה יש לי פה עסק עם משהו יותר רציני מהאגו שלי (ואת זה קשה למצוא).

ירדתי מהסוסה ומה שמיד משך את תשומת ליבי היה דם שירד לה מהרגל האחורית השמאלית. לא הבנתי מאיפה זה בא ובאותו רגע הייתי יותר מדי היסטרית מכדי להבין שמדובר בשפשוף חיצוני בלבד שאינו נורא יותר מאשר השפשוף שקיבלתי מקולף הירקות שלנו יום קודם לכן. אני ראיתי רק את הדם שזרם מהנימים הקטנים והרבים שיש בשכבות העור הראשונות.

התחלתי לבכות בהיסטריה והמדריך שלי נכנס למגרש וצעק עלי שאני עושה לו בושות. הוא לא ידע ממש איך לאכול את זה שבכיתי כי הוא בחיים שלו לא ראה אותי בוכה. הוא ראה אותי כועסת, הוא ראה אותי שמחה, הוא ראה אותי מלקה את עצמי, אבל לעולם לא בוכה.

הוא לא הבין שבכיתי לא כי כאב לסוסה - כי כמו שאמרתי רוב הסיכויים שזה לא ממש כאב יותר משפשוף או חתך קטן מסכין מטבח - אלא כי הסיבה שהיא נפצעה מלכתחילה הייתה שאני הכרחתי אותה לבצע תרגיל קשה. ולא רציתי להפסיק גם אחרי שראיתי שזה לא הולך. במקום לנסות לעשות משהו אחר, פשוט המשכתי עם משהו שהיה לא טוב, ושראיתי שהוא לא טוב. וזה פגע בה...

באותו רגע התחשק לי להפסיק לרכוב לתמיד. פשוט ללכת למשרדים ולומר שאני לא רוצה לעשות את זה יותר, אם זה אומר שאני עלולה לפגוע בסוס שוב...

אבל אחרי כמה ימים הבנתי שלמרות שזה לא טוב שלא שמתי לב לזה, זה באמת לא כאב לה יותר ממשהו שהיא הייתה עלולה לעשות לעצמה, ושזה שאני אפסיק לרכוב לא יבטל את מה שקרה. אני צריכה ללמוד מהטעויות שלי ולהתקדם לעבר מצב שבו אני אוכל לתקשר יותר טוב עם הסוס עד כדי כך שאני אדע מתי אני לא עושה לו טוב...

היום שלחתי למדריך שלי הודעה ושאלתי אותו מה שלומה. הוא טען שאף אחד בכלל לא זוכר שזה קרה וכשאמרתי לו שאני זוכרת ושזה מציק לי הוא אמר שצריך לטפל בי בחשמל.

שלחתי לו הודעה שביקשתי אישור מהמפקדים שלי לטיפול כזה אבל שהם מפחדים שזה יגרום לידיים שלי לרעוד אז הם לא מאשרים. הוא אמר שהכל בסדר איתה.

אני שמחה שהיא בסדר. אני מקווה שאני עדיין אוכל לרכוב איתה שוב, זו הסוסה שאני הכי אוהבת ואפשר לומר שיש בינינו סוג של "קשר דם" (תרתי משמע). רק חסר שהיא תפיל אותי עכשיו ואנחנו נהיה קשורות :d.

חוץ מזה היה שקט בכמה ימים האחרונים...

נקווה שמחר, היום האחרון של הקורס, יעבור מהר ובלי בעיות מיוחדות כמו בנות שקמות חמד דק' אחרי ההתחלה ומסרבות קורס...

חיות בסרט אלה...

לילה טוב,

לי

אולי לא הייתי קוראת לזה חששות בדיוק, אבל למעשה מחר אני עומדת לתת שיעור חינוך בנושא רצח יצחק רבין וחופש הביטוי לחיילות של המכלול שלנו ואני לא יודעת למה לצפות. מצד אחד הן אמורות להיות בוגרות. אמורות. מצד שני, כל הקצינים כבר מזמן וויתרו והם פשוט מקריאים את המערך ומסיימים עם זה תוך חמש דקות. מצד שלישי, אני מורה - או לפחות הייתי מורה - ואני לא יכולה להרשות דבר כזה. חוץ מזה שאנחנו נהיה בחדר הנצחה ולא במעבדה כמו בדרך כלל כשקצינים מעבירים שיעור חינוך, אז אולי שינוי האווירה יוביל לשינוי בגישה?

מקווה שיילך בסדר.

חוץ מזה שבעוד שבועיים אני מתחילה להרצות בבה"ד 10 וזה קצת מפחיד אותי. ומה אם אני לא אזכור ללמד דברים חשובים? אולגה הס.מ. מחלקה שלנו אמרה לי שאני יכולה ללמד מה שבא לי בתכלס כי כשהבנות מגיעות אלינו הן גם ככה מתודרכות מחדש. אבל אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך! אם הייתי באמת יכולה ללמד מה שאני רוצה, הייתי מלמדת אותן התנהגות בע"ח :). אבל אני לא יכולה. כי זה קורס לבורנטיות וזה באמת לא יעזור להן אם זה מה שאני אעשה שם...

ביומיים האחרונים דודים שלי נסעו לאילת, והכלבה הענקית והמטורפת שלהם נשארה לבד בחצר, בודדה וגלמודה. זה התפקיד שלי לתת לה אוכל ולדאוג שיש לה מים בקערה. אני עושה את זה יחד עם אמא שלי כשהיא מביאה אותי מהרכבת אחרי יום העבודה. מאחר ובזמן האחרון אני צופה הרבה ב"לוחש לכלבים" בנשיונל ג'יאוגרפיק, החלטתי לנסות את השיטות של סיזאר מילאן ולראות האם גם המשוגעת הזו תושפע מזה.

אני לא מבינה למה בכלל פקפקתי. הכלבה לא אהבה את מה שעשיתי לה, אבל היא השתתקה ונהייתה יותר ממושמעת ממה שאי פעם ראיתי אותה. כמו שסיזאר אומר, אני נכנסת לחצר בלי קשר עין, בלי דיבורים ובלי נגיעות. היא מתרחקת ממני וזה טוב. אני דורשת את השטח ולוקחת בעלות עליו והיא בסדר עם זה. בהתחלה היא עוד ניסתה להתגרות בי ולילל תוך כדי קפיצות משחק מסביבי, אבל כשהיא ראתה שאני לא מתייחסת אליה היא הפסיקה והתיישבה.

האתגר הבא: האוכל. כשניגשתי לקערה היא מיד התנפלה עלי וניסתה לקחת את האוכל. אז כמו שסיזאר עושה, "נשכתי" אותה עם היד והיא ייללה וברחה אחורה. עשיתי לה כמה פעמים "ששש!" עם תנועת היד והכלבה התיישבה! היא התיישבה ושתקה. בפעם הראשונה שעשיתי את זה (אתמול), היא עוד ניסתה לקום כמה פעמים והייתי צריכה לעשות את זה שוב ושוב ולהשתמש ברג לדחיפה כמו שסיזאר עושה לפעמים עד שהיא נרגעה לגמריי, אבל היום היא פשוט התיישבה וחיכתה יפה.

היא אפילו לא זזה כשזזתי מהכלים. היא לא התקרבה לאוכל לפני שעשיתי לה תנועה ואמרתי לה "קחי". זה היה פשוט מדהים. אני שמחה שהצלחתי לקחת משהו מהשיטה שלו וליישם אותה. אני ממש מעריכה את העבודה שלו ואת מה שהוא עושה. אני חושבת שהוא צודק בהרבה מהתיאוריות שלו, למרות שקראתי קצת ביקורת של טמפל גרנדין עליו ואני חושבת שיש מקום לשיפור של התיאוריה, אבל אני לא אלאה את הבלוג הזה בפרטים :).

לנסות את זה עשה לי כל כך כיף! זה עשה לי חשק לקחת כלב חדש ולחנך אותו מהיסוד. לעבוד איתו טוב-טוב כדי שהוא יהיה כלב מאוזן וכיפי כמו הכלבים של סיזאר. ממש ממש בא לי גור חדש!

עד כאן אנשים!

לילה טוב,

לי

סוף סוף, הגיע הסופ"ש.

זה כבר היום השלישי שלי ברצף שאני עושה תורנות ש.ג.

זה לא שנמאס לי, אני פשוט עייפה מזה. היום מישהו נכנס בלי אישור והקפצתי עליו כ"כ...

לא עשיתי כלום שקשור למעבדה בשלושה ימים האחרונים. כלומר, עשיתי, אבל רק עבודות בירוקרטיות של לחפש טפסים שנעלמו... וקצת למדתי מאחד הקצינים איך לעשות PCR ללישמנייה (שושנת יריחו).

זה היה סופ"ש מבוזבז.

בקרוב אני הולכת להרצות בבה"ד 10. בקרוב אני הולכת לתת שעת חינוך ללבורנטיות בנושא יצחק רבין ואלימות. בקרוב אני הולכת להתנדב בבית ספר לילדים בעלי פיגור שכלי.

יחסית לקצינת מעבדה אני עושה דיי הרבה דברים החודש שקשורים בהוראה, אתם לא חושבים?

זה מצחיק שכולם חושבים שבגלל שהייתי מורה אני יודעת ללמד טוב. נחיה ונראה בקשר לזה. היחיד שלא חושב שזה בגלל ההוראה (וגם הוא בטח חושב ככה, עמוק עמוק בפנים), זה הקצין שהציע לי לעשות שעת חינוך על רבין. והוא חשב שאני אשמח לעשות את זה כי אני שמאלנית.

כשהייתי חדשה כולם קראו לי "המורה החיילת". אני הייתי "הקצינה המורה החיילת החדשה".

ואז הרס"ר הכריח אותי להוריד את השרוך. זה כל כך מבאס. כמובן שמיד הוא עבר לתיק שלי ועכשיו הוא מבלה את חייו על הכתף השנייה כחלק מהרצועה שלו :P. מדברים על לעקוף את המערכת...

שוב לא הספקתי היום לאכול ארוחת בוקר. חשבתי שאני אספיק ולא הספקתי. פינקתי את עצמי בצהריים באגס ושתי קלמנטינות. היו שם גם פחזניות אבל איך שראיתי אותן עשיתי לעצמי תרפיה של: "לא לגעת, לא להתקרב לזה בכלל!" והלכתי משם.

אני עייפה.

שיהיה לכל שני האנשים וחצי שקוראים פה לילה טוב!

לי