כן כן, אני במצב רוח רצחני היום. כשאנשים אומרים שטויות, אני במצב רוח רצחני.
בתור התחלה, נתחיל ונאמר שאני ממש לא אוהבת לעשות את זה - לכתוב על כל הדברים שאני לא אוהבת. כי אז אנשים באים אלי בטענות, ואומרים לי: "אם זה לא מצא חן בעיניך, למה לא אמרת קודם?" ואז אני פתאום יוצאת אשמה בזה שאני צבועה, ושאני לא מספרת כלום לאף אחד. מה שמוביל אותי לסיבה שבגינה כתבתי את הפוסט הזה: אנשים אומרים שאני לא משתפת אותם מספיק במה שאני חושבת. אז הנה לכם, כולכם - אני משתפת.
אז מה אני לא אוהבת:
להיות צבועה - זה הורג אותי. במיוחד כשאנשים שמים אותי במצב שאני לא יכולה שלא להיות צבועה וגם לא לפגוע באחרים, מה שמגלגל אותנו הלאה ל-
לפגוע באחרים - אם יש משהו שאני באמת שונאת בעולם הזה, זה לפגוע באחרים. למה לעשות את זה, אם אפשר להימנע? הבעיה היא שאנשים לפעמים שמים אותי במצב שזה או זה או להיות צבועה - וזה לא נעים...
מה עוד?
קללות - אני פשוט מתעבת את זה. זה נשמע כל כך נוראי בלשון אנושית, אני בספק אם זה נשמע טוב בכל לשון שהיא. אני לא אגיד שאני לא מקללת פה ושם דברים קטנים, אבל את הקללות הכבדות אני משאירה מחוץ לפה שלי.
שאנשים אומרים לי בפרצוף את מה שהם חושבים בצורה מגעילה - אנשים, יש דרך לומר דברים! אם משהו לא מוצא חן בעיניכם, תלמדו לרכך את האמת כדי שהצד השני לא ייפגע, בשם הכוחות!
שאנשים לא מוכנים לומר את האמת כשאני מבקשת אותה - אוקיי, אז אני כבר רוצה לשמוע מה לא בסדר איתי, אז תגידו, אל תלכו ותסתגרו לכם ותגידו "לא משנה..." כי זה כן!
שאנשים מתפוצצים עלי אחרי שהם מסתירים ממני דברים - אם רציתם לומר משהו, תאמרו אותו באותו רגע. אל תחכו שדברים יצטברו, ואז תגידו הכל. אני לא חשבון חיסכון, וגם לא אתם, עלבונות לא מצטברים בבנק שלי, טוב? פשוט תגידו את מה שיש לכם באותו רגע (ותלמדו לומר את זה טוב...)
שאנשים לא עונים להודעות שלי - נראה לכם שאני יודעת מה הולך לכם בראש? לא! אם שלחתי הודעה, מן הראוי שלפחות תענו עליה!
שאנשים מטילים עלי אחריות אפילו שלא ביקשתי - אל תבקשו ממני לארגן דברים. אני יודעת לעשות את זה טוב מאוד, זה כבר הוכח, אבל אין לי כוח לזה יותר, בסדר? נמאס לי להיות זו שאחראית על הארגון של כל הדברים האלה... אז בפעם הבאה, אל תטילו עלי אחריות שלא ביקשתי. ואם אני אומרת שאני רוצה להסיר מעלי את האחריות - קבלו את זה ואל תשאלו שאלות.
שאנשים לא נותנים לי להיות לבדי לפעמים - תראו, אם אני רוצה להיות לבד, אני בדרך כלל לא מזמינה אנשים להצטרף אלי. לפעמים אני צריכה את הלבד הזה, ואם זה יותר מאשר אנשים אחרים, חבל - כזו אני. אז אל תתחילו לשאול מה קרה, כי לפעמים לא קרה כלום, אני רק רוצה להיות לבד. מותר לי, לא? כשאני אומרת שאני מהורהרת, אז אני מהורהרת. לא בכל פעם שאני יוצאת מהכיתה (ואלוהים יודע שזה לא הרבה פעמים), רע לי. לפעמים אני סתם צריכה אוויר או שקט.
שאנשים לא מבינים שאני לא מתה על חברה - אני לא אוהבת להיות בחברת אנשים. זה לא תלוי באנשים הללו, ולא בשום פקטור אחר בחברה שבה אני מסתובבת. נוח לי להיות עם האנשים שנוח לי להיות איתם, והם יודעים מי הם, אבל לפעמים אני רוצה להיות עם עצמי וזהו. אז כשלא נראה לי, פשוט תניחו לי.
כשאנשים לא מבינים שקשה לי לפתח קשרים - אני לא מישהי שתפתח במהירות קשרים עם אנשים שאני לא מכירה, אלא אם כן אני בחברה של אנשים שאני מכירה ומתוכם אני לא מכירה אולי אחד או שניים. אבל למשל, כשלוקחים אותי לפיקניק עם חברים של ההורים ויש שם ילדה "בערך בגילי" (כשזה אמר בפעם האחרונה שהיא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים!), זה לא נחמד. אני לא רוצה בזה, אני לא אוהבת את זה, ויש לי את החברים המעטים שלי (תודה לאל), שבדרך כלל כיף לי להיות איתם.
שאנשים מצפים ממני ליותר מדי - תפסיקו. אני לא "אשת על", אני לא משהו מיוחד, אני פשוט אני. עם כל המגבלות והפאקים הקטנים שלי. אז לעזאזל, תפסיקו לצפות ממני לכל כך הרבה!
שאנשים לא מבינים שאני כבר לא תינוקת - אני שונאת כשאנשים עושים מעצמם איזה משהו מיוחד, וממני איזו ילדה קטנה. אני שונאת שהם מעמידים את עצמם בעמדה של "אני יודע/ת יותר ממך בעניינים האלו, תסמכי עלי, יש לך עוד מה ללמוד..." אני שונאת את זה! תפסיקו עם זה לאלתר...
שאנשים אומרים שאני מעוצבנת כשאני לא - כי אז העובדה שהם אמרו את זה מעצבנת אותי, ואני מנסה להראות שאני לא, אבל בעצם אני כן, למרות שהתעצבנתי בעקבות העובדה שאמרו שאני מעוצבנת, ולא כי הייתי מעוצבנת גם ככה (הצלחתם לעקוב?)
שאנשים מתריעים על העובדה שאני מעוצבנת כשאני כן - נו יופי, עליתם על זה שאני מעוצבנת, טוב לכם? עכשיו, במה זה עזר? בשום דבר. אז אל תעשו את זה. אני בטוחה שכשאני מעוצבנת מספיק אנשים רואים את זה כדי לא להרגיז אותי יותר.
כשאנשים מדברים על אנשים אחרים מאחורי הגב - היה איזה סרט מפורסם אחד, שאמרו בו: "אם אין לך משהו נחמד לומר, מוטב שלא תאמר כלום." ואני אומרת - נכון, בין אם זה מול האדם, או מאחורי הגב שלו. אם אין לכם משהו נחמד לומר על בנדאם כלשהו, פשוט אל תאמרו את זה. כלומר, מה זה מעניין אותי מה אתם חושבים עליו, זה עניין שלכם עם עצמכם, אל תערבו אותי בזה, במיוחד לא אם אתם יודעים שיש לי חיבה לאדם הזה, ולו המעטה ביותר!
וזה היה מבחינות ההתנהגות הבין אישית כלפי.
הלאה.
שאנשים לוקחים סכו"ם כלשהו (סכין, מזלג, כף וכו'), טובלים אותם במזון כלשהו (ממרח או משהו), מכניסים לפה ומחזירים את זה לכלי - אלוהים ישמור אתכם, זה היה בפה שלכם! כל העולם צריך לאכול מהפה שלכם?! כלומר, אם אתם ממש חייבים שמישהו ידע מה הטעם של הפה שלכם, פשוט תשיגו חבר/ה!
שאנשים מסתובבים במלא חנויות, מסתכלים על הכל ולא קונים כלום, ואחרי זה קונים משהו בחנות אחרת ודווקא עוברים מול כל שאר החנויות עם השקית של החנות האחרת, כדי שיראו שהם לא קנו אצלם - תגידו לי, במה זה עוזר?! אני לא מצליחה לחשוב על כלום, בטח גם אתם לא, אז מה הקטע בלעשות את זה?!
שאנשים רואים שאני לחוצה בזמן ובכל זאת מחזיקים אותי שעות בטלפון - אתם שומעים בקול שלי שאני לחוצה? אתם רואים שאני מנסה לסיים את השיחה עם מילים כמו: "אז בקיצור", "טוב תראה/י" וכאלה? תגידו שלום יפה ולהתראות! מה הטעם למשוך את השיחה עוד ועוד?!
וזה היה במסגרת ההתנהגות המנומסת/לא מנומסת (תחליטו בעצמכם).
הלאה.
שאנשים יפים חוזרים ואומרים שהם לא יפים, למרות שאני כל הזמן מנסה לומר להם שהם כן - רבותי, יש לכם מה להציע, והרבה. העולם שלנו לא כל כך מלא במכוערים, ואתם בוודאי לא אחדים מהם. אז תתעוררו, תתפסו את עצמכם בידיים ותפסיקו לבוסס ברחמים העצמיים הדביקים האלה! תתחילו להבין ממה אתם עשויים, ותפסיקו להתלונן כל היום על זה שאתם מכוערים (כן בטח...), מגעילים (נו כמובן...), וטיפשים (איזו שאלה?!). אתם לא, תקלטו את זה! על כל פעם שאתם יורדים על עצמכם, אתם מורידים לעצמכם את הביטחון העצמי, ואז אתם נעשים חשדניים כלפי החברים שלכם, ולאף אחד לא כיף. אז תעמדו על הרגליים, ותתחילו להבין ש-א'. אתם לא לבד בעולם הזה, יש עוד הרבה שחושבים כמוכם וזה לא טוב! ו-ב'. אתם לא כל כך גרועים כמו שאתם חושבים שאתם! מה זה משנה לעזאזל איך אתם נראים?! העיקר מי שאתם מבפנים. אז תסתמו את הפה שלכם ותתחילו להעריך את עצמכם יותר, טוב, כי לי נמאס להעלות לאנשים את ההערכה העצמית, גם ככה קשה לי מספיק לעשות את זה לעצמי (ואם שמתם לב, אני כבר לא כל כך יורדת על עצמי כמו פעם, זה עלה לי במאמץ, תתאמצו גם אתם קצת, מה קרה?!)
שאנשים תופסים מעצמם יותר מדי - אוקיי אנשים, הבנו שאתם יפים, לא צריך להשוויץ בזה, טוב? אז נכון שאתם כולכם יפים, מוכשרים והכי הכי שבעולם, אבל עם כל הכבוד, אם אתם הכי הכי שבעולם, העולם ככל הנראה כבר יודע על זה, לא צריך לתת לו תזכורות כל חצי שנייה. אז תורידו קצת פרופיל, כי בגלל אנשים כמוכם, נוצרים אנשים מהקטגוריה הקודמת, טוב?
כשאנשים לא מבינים שלא כל דבר רע/לא טוב במיוחד שאומרים הוא עליהם - תצאו מזה! אתם לא האנשים היחידים שלא בסדר בעולם הזה, ולא כל פיפס קטן שמוציאים הוא עליכם, בסדר?! מותר לומר דברים גם בלי שתהיה להם השלכה עליכם, אז תסתמו את הפה, תשבו בצד ותהנו מהמופע...
פיו...
זה היה קשה. לא קל להוציא ממני כל כך הרבה דברים שאני לא אוהבת בבת אחת, אבל הייתי חייבת לעשות את זה. זה חובי לחברה בתור אחת שלא ממש מתפקדת כמו כל בנאדם נורמאלי ולא נותנת ביקורת על דברים. אז הנה הביקורת שלי, הנה השיתוף שלי, הנה העקרונות שלי. לא מתאים לכם? חבל. כזו אני, כזו אשאר, ולא נותר לכם דבר לעשות חוץ מלהיפטר ממני או להתמודד איתי...
אני כל כך שונאת לעשות את זה... אבל אני מרגישה שאם אני לא אעשה את זה, אני אתפוצץ כמו בלון הליום מנופח יותר מדי.
אם זה עזר - מה נחמד.
אם לא - תישארו לבד.
או שבעצם אני אשאר לבד, כי אתם תכעסו עלי ולא תרצו להיות איתי. נו מילא, תמיד אמרתי שלבד זה טוב, לפחות יש קצת שקט מכל הירידות העצמיות שלכם...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: שקט. עכשיו יש לי שקט נפשי, אני יודעת ששילמתי את חובי לחברה. סוף סוף, אחרי משהו כמו ארבע-חמש שנים של סתימת הפה של עצמי, גם אני הוצאתי רשימה מתוצרת עצמית של מה שאני לא אוהבת בעולם הזה...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou