The Silent Gallop

אז ככה, הרגשתי שאני חייבת לעדכן היום, לא יודעת למה. אתם מכירים את הרגעים האלה, שבהם אתם מרגישים כאילו שום דבר רע לא ממש יכול לקרות? כאילו כל הדברים הרעים נמצאים שם, אבל הם נהיים קטנים יותר, פחות חשובים? זה קרה לי היום.

כל אתמול בבוקר ישבתי מול המחברת היסטוריה שלי, ולמדתי. קראתי אותה מההתחלה אל הסוף, והיום... היום היה המבחן. ואני מרגישה כאילו שיצא לי די טוב. כי השאלות היו מובנות, ואני חושבת שעשיתי את הכל לא רע כמעט בכלל. חוץ מזה, הייתה גם עבודה שהיא 16 נקודות שיכולות להיות בונוס. מה שאומר שגם אם אני אקבל ציון לא מי יודע מה, העבודה הזו בטוח תעלה לי קצת את הציון.

אבל למה אני מספרת לכם את זה? זה לא כאילו שזה מעניין מישהו, נכון?

אני חושבת שאני אשים במקום זה את התמונה שכולכם חיכיתם לה (not!!!!!):

אז הנה:

ושיהיה לכולנו שבוע טוב. אני משאירה אתכם עם השאלון השבועי. תתייחדו :)

מקלחת, בבוקר או בערב?

כמה שאפשר. אבל אם אי אפשר בבוקר, כי מישהו שכח להדליק את הדוד... טוב, עדיף בערב, כי אז מנקים את כל הלכלוך של היום, לא?

מים חמים או קרים?

כמובן שחמים. גם ככה אני שלגון מהלך, אתם רוצים לגמרי להרוג אותי? טוב, כן, אבל עדיין, למה ככה? יש דרכים הרבה יותר כואבות :)

אמבטיה או דוש?

דוש, במלוא מובן המילה. דוש זה כיף, ואין לי כוח לחכות לאמבטיה שתתמלא. חוץ מזה, אני לא היחידה בבית הזה שצריכה להתקלח, ועוד דבר: מבזבזים הרבה מדי מים על אמבטיה. הכינרת לא עומדת בזה!

ביחד או לחוד?

לחוד. עם מי יש לי להיות ביחד, אח שלי? כבר עברתי את הגיל הזה. אני כבר אוטוטו בת 16. אני יכולה לחשוב רק על מישהו אחד שהייתי רוצה להתקלח איתו ביחד, אבל כבר סיכמנו שלמות באמבטיה זה לא רעיון טוב, נכון?

אני לא רוצה להרוג אותו, או במקרה הכי טוב - לגרום לו נזק בלתי הפיך בעיניים ובנפש... תבינו, אף אחד לא צריך לסבול להתקלח איתי. השומנים יהרגו אותו...

מהו האיזור שמקבל תשומת לב ראשון באמבטיה?

אממ... אני מסתבנת קודם, אז אני מניחה שהבטן. בכיף אמרתי :)

האם יש אזורים שאינך מקדישה להם תשומת לב בכלל?

לא. הכל מקבל טיפול יסודי, בגלל זה אני שם כל כך הרבה זמן (ומי שהיה אצלי כשהתקלחתי יודע. הכוונה אליך, inuyasha :)

צחצוח שיניים וגילוח - באמבטיה או מחוצה לה?

מחוצה לה?

מאיפה אני יודעת, אתם חושבים שאני מתגלחת?

אבל צחצוח שיניים זה תמיד בחוץ, בשביל זה המציאו כיור :)

האם יש לך הרגלים מיוחדים בעת האמבטיה? פרטי, נמקי והסבירי.

איזה הרגלים כבר יכולים להיות? לשיר? אוקיי, אז אני שרה - היי! זו הדרך היחידה שבה אני לא שומעת את הזיופים: המים מחרישים שם הכל!

אה כן, ואני מסבנת פנים, זה נחשב להרגל? :)

ולסיום (שאלה שאין לי מושג איך היא קשורה) מה את נוהגת לטבול בקפה/תה שלך?

אני לא שותה קפה/תה שלך. קפה זה ממכר, ותה זה סתם מגעיל. אני שותה שוקו, אם בכלל משהו חם. אבל אני לא טובלת בפנים כלום, זה מגעיל עוד יותר מלשתות תה :)

אבל אח שלי טובל סוכריות בקולה, אם זה מעניין מישהו :)

לסיכום, אני מוזרה :)

שיהיה לכם רק טוב,

שלכם,

hanyou

ושבאמת יהיה כבר שלום. הרגע עשיתי עבודה בהיסטוריה (ביום ראשון מבחן...), וכל מה שהיה שם זה על מלחמות ופרעות. די כבר, נמאס לי ללמוד על זה! רק הרג והרג והרג: בפרעות תרפ"א 47 הרוגים, תרפ"ט 130... אין לכם מושג כמה רע זה עושה לי! רק לתאר לעצמי שכל האנשים שמתו היו יכולים להיות היום סבים או שאולי אם היו נפטרים עד עכשיו לפחות היה מי שימשיך אותם... אתכם זה לא מעציב ללמוד על כל כך הרבה מלחמות? מצד שני, ככל שנלמד על זה יותר ויהיה לנו עצוב יותר, ככה נדאג שזה לא יימשך...

אני מיואשת. מיואשת לגמרי. אני מאמינה בחיים, אבל הם כל הזמן שולחים לי מחסומים, דברים רעים שבאים לי לחיים.

למה אני לא מסוגלת לעשות צעד אחד קדימה? לראות מעבר לנורמות החברתיות? טוב, לראות אני כבר רואה, בואו נאמר יותר לעשות משהו. למה אני לא יכולה לעשות את מה שאני רוצה? לומר את מה שאני רוצה למי שאני רוצה, להיות בטוחה שיקשיבו לי? להיות בטוחה שיסכימו איתי? להיות בטוחה שאי פעם, בעתיד הלא רחוק יהיה בסדר? וגם אם זה יהיה בעתיד הכן רחוק, עדיין הידיעה על זה תעזור לי להמשיך? אבל זה לא הולך ככה, נכון? דברים פשוט לא הולכים ככה.

כי יש מלחמות, כי אנשים נהרגים, מחרב, מרובה, מתותח, מאש, מרעב, מברק, מאריה (אם חיים באפריקה, זה יכול לקרות...), מכל דבר. ולאף אחד לא אכפת מזה שיש כאן ילדה אחת קטנה וטיפשה והעיקר - לא חשובה - שגוססת רק כי היא רואה את האחד שלה כל יום. ובעצם, למה שיהיה להם אכפת? הם, כמוני, דואגים רק לשרוד את היום הבא, לא לוותר, להמשיך לחיות. למה אף אחד לא שומע את הצעקה שלי כשאני זועקת: "תצילו אותי, רע לי!" למה אף אחד לא מקשיב, לא בודק אם טוב לי או רע לי? האם אני צריכה לחכות עד שאני אתמוטט בבית הספר? שאני אתחיל לבכות ואז אנשים יבואו וישאלו, יבואו ויתעניינו, אבל יתעניינו באמת. כלומר, לא יבואו וישאלו: "מה קרה לי? הכל בסדר? טוב, אז אפשר מחברת בהיסטוריה לרגע?" לא, אני רוצה שאנשים ישאלו למה רע לי כי אכפת להם ממני, כי הם באמת רוצים לדעת. אם ככה, אז אני לא רוצה שאנשים ישאלו אותי מה קורה איתי. כי לאנשים לא אכפת. כן, פשוט ככה, לא אכפת להם. ואני לא באה לשפוט אותם, חלילה, לכל אחד הצרות שלו. אבל אני צועקת! אני מבקשת, בבלוג, בציורים שלי, בהכל. הדבר היחיד שאני לא עושה הוא להתבכיין בכל פעם שיש לי הזדמנות. האם גם את זה אני צריכה להתחיל לעשות? האם אני צריכה להתחיל להיות יצור קטן ובכייני שצווח כל פעם שרע לו? שמתלונן כל חייו?

אני לא רוצה להיות כזו! אני אהיה בלתי נסבלת ככה! גם ככה אני נטל על החברה, לא שייכת, מוזרה, אני לא צריכה להיות גם בכיינית... אבל, יכול להיות שאני מסתירה את הסבל שלי כל כך עד שאף אחד לא יכול לראות אותו? אולי אני צריכה לוותר רק קצת, לבכות רק עוד פעם אחת בבית הספר, ולא בגלל מבחן בטמטומטיקה, אלא בגלל שרע לי. פשוט רע לי.

הציור של המלאכית עם הדם יבוא לפה עוד מעט, עד שהסוללות של המצלמה ייטענו ייקח עוד זמן. אבל אני לא בטוחה שתבינו משהו גם אם אני אצליח להגיע לצלם את זה, כי זה מצוייר על קרטון של דפדפת, וזה די כהה. אני כמעט בטוחה שלא תבינו את הכתוב. אבל נשרוף את הגשר כשנעבור אותו...

היום עברה עלי הבגרות הראשונה שלי. הגדרת צמחים. ואיך שיצאתי משם אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אסתכל עוד בעין טובה על צמח כלשהו. צמחים הם עם רע, אפילו שהם יפים וריחניים, הם עם רע. בגללם הייתי צריכה לעבור את הדיבוק של כל הילדים בכתה שלי. וזה לא שאני לא רוצה לעזור להם, אני פשוט כמעט עברתי שם התמוטטות עצבים. הכי הרבה שזה יכול להיות זה 8 נקודות מיחידה מסכנה אחת, זה הכל. והייתה מישהי אחת שכל הזמן התבלבלה בין הצנון המצוי לכרוב החוף, וכל הזמן תיקנתי אותה עד שהתחשק לי לצרוח עליה שתסתום את הפה. (אורטלוש', זו לא את, אין מה לדאוג :)...

בכל מקרה, עברתי את המבחן, אולי אפילו בהצלחה, בהתחשב בכך שזו הבגרות הראשונה שלי, אם אפשר לקרוא לזה בגרות אמיתית...

בלה... קשה... קשה...

אני לא אכניס לפה סממנים לובהיים יותר, מבטיחה... אין מקום ללובה פה, אפילו שאין לי שום דבר נגדה, אני פשוט לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לתעשייתי מדי...

אוף, נו טוב, אני אסיים פה. אני חושבת שאני אלך לבדוק קצת את הבלוגים שלכם.

שלכם,

hanyou

בוקר יום רביעי. אני קמה. אני מתקלחת. אני יוצאת מהבית אחרי שאני מוכנה. עוד יום.

לא יום רע, אולי גם לא טוב, אבל בהחלט לא רע. אני תמיד קמה עם ההרגשה הזו שלפני שהיום מתחיל הוא לא יכול להיות רע או טוב. אבל הוא בטוח לא יכול להיות רע. יום נהיה רע רק אחרי שעוברות כמה שעות.

בכל מקרה, שיעור מדעים: אנחנו לומדים על נאדיות הריאה ועל תחלופת האוויר בריאות, ולמה בית החזה מתנפח ועולה למעלה, בעוד ים וכוכב (השם האמיתי שלו זה מה שכוכב הצפון עושה :), עושים מבחן בהגדרה. שניהם ייעלמו מיום שישי עד יום ראשון, והמבחן שלנו הוא ביום שישי. זה לא קל, שני מבחנים ביום אחד, כי יש היום גם מבחן באנגלית. אבל לא נורא, מזל רק שאני לא הייתי צריכה לעבור את זה. הם יחזיקו מעמד. אני כבר שמתי לב היום שאפילו מבחן אחד בקושי עשיתי, אבל נשאיר את הסיבה להמשך.

שלושה שיעורי כימיה: השיעורים הכי כיפיים היום, חוץ ממדעים. בכלל היום האהוב עלי בשבוע, חוץ מיום שישי כמובן, הוא יום רביעי. ולמה תשאלו?

למה?

יפה, למדתם :) טוב, כי יש לנו רק מדעים, כימיה ואנגלית, שהם שלושה מקצועות שבכלל לא אכפת לי ללמוד.

אבל זה שלוש שעות של כימיה, את לא משתגעת?

התשובה היא לא, מכיוון שעם מורה אחלה כמו יורם (שהוא גם המורה לקרימי, למי שלא קרא את הפוסטים הקודמים - המורה הקודמת שלי ילדה בת :), אם יש מורה טוב כמוהו, אי אפשר להשתעמם...

אז, היו שלוש שעות כימיה, וראינו סרט על פצצת אטום ופצצת מימן. נחמד.

אז איפה נכנס פה המבחן באנגלית?

איזה שאלות, אלוהים יודע מאיפה אתם מביאים אותן... בכל מקרה, אחרי שלוש השעות בכימיה, היה המבחן באנגלית. עשר דקות לפני זה לימדתי את איווי את כל החומר שהיה צריך לדעת. בלה, היא פשוט צריכה לבוא לשיעורים...

בכל מקרה, התחיל המבחן. היה נחמד בהתחלה, קטע על איך שהבית שלנו הוא אשלייה של ביטחון שלא באמת קיימת... אה, נו טוב, מילא...

חמש דקות לפני סוף השיעור הראשון (היו לנו שעתיים למבחן...).

אני כבר סיימתי את הכל, נשאר לי רק עוד הקטע שצריך לכתוב פסקה קצרה שתבהיר שהבנתי את החומר שבקטע קריאה. השארתי את זה לסוף כי זה ממש קל לכתוב, הרבה יותר מאשר לתקן will אחרי if. בלה.....

אז אני מתחילה לכתוב, ואז פתאום יוצא לי שיעול. עכשיו זה עוד נורמלי, כי הרבה אנשים השתעלו - אנחנו כולנו קצת מצוננים עכשיו בתקופה הזו. אבל זה לא הסתיים בשיעול קטן ונימוסי וזהו, הו לא זה לא! הממזר הקטן הביא איתו חברים! והם לא היו קטנים ונימוסיים כמוהו! התקף שלם של שיעול החל עושה את דרכו במעלה קנה הנשימה שלי, מפלס דרכו החוצה לאוויר העולם. ואני, ילדה קטנה ומסכנה, יושבת ליד טופס המנדט, אה... סליחה, המבחן... לא משנה, העיקר שאני יושבת, ומנסה בכל כוחי לעצור את זה.

אבל זה לא עזב אותי. זה רק נעשה גרוע יותר ויותר. הרגשתי שאני נחנקת. ממש נחנקת. ניסיתי לעצור את השיעול, אבל הבטן שלי התחילה להתכווץ בניסיון להוציא אותו. והרגשתי שאם זה לא יהיה שיעול, זה יהיה משהו אחר. ולא אני ולא אתם רוצים שזה יהיה משהו אחר, תבטחו בי :)

התחילו לרדת לי דמעות, ושיעולים קטנים אבל מאוד לא מנומסים יצאו ממני, וזה התחיל להיות ממש אבל ממש מביך... המורה כבר באה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לשתות.

בקול חנוק אמרתי לה שלא, שזה יעבור, וניסיתי להמשיך במבחן. אבל לא יכולתי. ביקשתי רשות לצאת, ויצאתי כל עוד רוחי בי מהכתה. ידיד שלי שהיה בחוץ - כנראה כבר סיים - שאל אותי אם הלך לי גרוע. בקושי הצלחתי לומר לו שלא, שאני רק מרגישה ממש רע, והלכתי לשרותים.

התשעלות ארוכה, וחזרה לכיתה. זה הפסיק, נרגע............. וחזר.

אמרתי לאיווי שאני לא יכולה. אבל אז נרגעתי קצת, והמשכתי כרגיל.

בקיצור, המבחן היה קל, אבל אני בטוחה שחלק לא הלך לי טוב רק בגלל השיעול הדפוק הזה. לעולם לא אעשה עוד מבחנים כשאני חולה...

shoseijutsu ניסה לגרום לי להפסיק, אבל אני אמרתי לו שאני אוהבת להשתעל... אני לא, אני שונאת את זה, תראו למה זה גרם לי!!!

אני הולכת, הרבה דברים לעשות :)

שלכם,

hanyou

החיים מלאים בעליות וירידות, שמתם לב לזה פעם? טוב, אני נשמעת מוזר, אז אולי כדאי שאני אסביר את עצמי:

היום באתי לבית הספר, חולה, משתעלת וסתומה לגמרי (אני שונאת את הסינוסים שלי...), אבל עם ההחלטה השרירה והקיימת (עד סוף השיעור השני, בכל מקרה...), של להיות במצב רוח טוב. אפילו אמרתי בוקר טוב צרוד למי שראיתי, עם הכוונה של להיות במצב הרוח הכי טוב שהיה לי אי פעם! וככה זה היה, עד סוף השיעור השני.

אני לא בטוחה שמה שראיתי אכן היה נכון, אבל אני לא חושבת שעיני הטעוני. בסוף השיעור, קצת אחרי הצלצול הגואל, ראיתי אותו (אתם יודעים את מי, נו - אותו!), מנשק מישהי. אהההההההה! ירו לי בכנפיים!!!!!!! אני נופלת, אני נופלת, אני נופלת!!!!!!! תעזרו לי!!!!! אתם לא רואים שאני גוססת פה?!?!?!?! טוב, אני מגזימה... אבל הוא אמר לי ששום דבר לא קורה בינו לבינה, הוא בעצמו אמר לי! מצד שני, יכול להיות שהעיניים שלי לא ראו טוב, ידעתי שאני לא צריכה להסתכל מעל לעדשות אלא דרכן... אבל, יכול להיות שגם האוזניים שלי שמעו מה שהן רצו? לא נראה לי. בקיצור, ציירתי ציור של מלאכית עם שיער שחור שמחבקת את עצמה סביב הרגליים (היא עירומה, אבל השיער שלה מסתיר את הכל - כן כן, היא גרוזינית, בואו כולנו נצחק... not.....), והיא פצועה. רואים לה דם על השיער ועל אחת הכנפיים, ודם גם זולג לה על כפות הרגליים. למטה כתוב - I'm hurt, help me. וזהו. כשאני אסיים לצבוע את זה אני אשים את זה פה, בהנחה שהסורק שלי יקום לתחייה, כרגע הוא בחופשה באיים הקריביים.

אני חושבת שים קצת ראה שאני לא מרגישה הכי הכי, כי בשיעור טמטומטיקה (או אולי אנגלית? לא זוכרת :), הוא בא ואמר לי שהוא מצטער שהוא לא דיבר איתי אתמול. הוא אמור לבוא ולפרמט לי את המחשב, כמו שכבר ציינתי פה, אבל זה כנראה לא יקרה. אתם יודעים מה זה טַרוֹף? זה משהו באירנית, שפירושו כשאתה אומר למישהו משהו, אבל רק מתוך נימוס, כלומר, אתה לא מתכוון שזה באמת יקרה. אני חושבת שזה מה שהוא עשה, כשביקשתי ממנו לפרמט לי את המחשב בשבוע שעבר. נו מילא, הפסד שלי.... הוא אפילו לא יודע למה אני כל כך עצובה, אבל הוא לא היה יכול לעזור לי גם אם הוא היה יודע מי האחד שלי. אף אחד לא יכול לעזור לי. רק אני יכולה לעזור לעצמי, אבל אני רעה, לכן אני לא אעזור לעצמי...

מה שמוזר הוא, שכשחזרתי הביתה פתאום עלה לי שוב מצב הרוח, והתחלתי לספר לאח שלי איך להגדיר צמחים כשטיילנו עם הכלבים שלי... ממש עשיתי לו תעודת זהות של כל צמח מוכר שראיתי, ושרתי את you are my sunshine, יאי לי, not!

אוף, ועכשיו אני מרגישה שוב חרא, כי אני מתגעגעת לאחד שלי, ואני מקנאה באחת שלו....

נו טוב, דברים קורים, קרו ועוד יקרו, אני אחייה או אמות איתם.

דרך אגב, אתמול היינו ביפו/תל-אביב, וראינו הופעה של מיומנה ואת מוזיאון העצמאות. אני ממש עמדתי באולם שבו בן גוריון הכריז על קום המדינה! ידעתם שהמדינה הוכרזה בכלל במאי ולא בכ"ט בנובמבר? אני לא ידעתי את זה :) אני טיפשה, אבל עכשיו כבר לא, יאי לי :]...

ההופעה הייתה ממש יפה, וכל הבנות התאהבו באחד עם הרסטות והבגדים הלבנים :)

אוף, שיט, אני כל כך רוצה שהוא ידע מזה, אבל אני מפחדת!!!

לעזאזל עם הכל, פעם הייתי כל כך קרובה לספר לו, אם רק הייתי עושה את זה אז, במקום לחכות עד שאני אהיה יותר מדי ביישנית בשביל לומר לו עכשיו, לעזאזל עם הכל! זה לא עוזב אותי!!!

לעזאזל!!!!!!!!!

שיבואו לפרמט לי את המחשב כבר..... אני צריכה לכתוב את הספר שלי, דחוף.... (כן פליפה, מכיוון שאין לי מחשב, גם הסיפור לא מתקדם, באסה...)

זה הכל להיום, לפחות אני יודעת שיש לי את הציור הזה שלי. אני חושבת שהוא יהיה אחד המועדפים עלי מעתה והלאה,

שלכם,

hanyou