The Silent Gallop

אני אפילו לא זוכרת שכתבתי את זה...

מצאתי את זה במחשב שלי בחדר היום כשניסיתי להעביר איזו כתבה של עיתון ביה"ס לדיסקט כדי לשלוח מהמחשב שלמטה.

אני באמת לא זוכרת את עצמי כותבת את זה... זה בטח קרה באיזה לילה ממש ממש מאוחר, אחרי ששתיתי איזה כוס או יותר של מיץ אננס... עם יותר תרכיז ממים... :).

אז הנה זה (אני עדיין לא מאמינה שאני כתבתי את זה):

Everything\Lee Tiram

Everything you do

Makes me feel so great

And

Everything you say

Makes me feel like a free cat

Jumping from roof to roof

Moving from fence to fence

And every time I look at you

I feel I can dance.

From the time you first kissed me

I wanted it once more

And

Ever since you first hugged me

I wanted to be your core

Things started to get along

I didn't think something could get wrong

And finally I started to feel

That I'm where I belong

Now I'm confused

About the future that lies

Right

Underneath

These blue-blue skies

Going on day by day

Trying to keep a way

That will go into your heart

Without making it hard

Jumping from roof to roof

Moving from fence to fence

And every time I look at you

I feel I can dance.

אני סיימתי.

שמתי לב בזמן האחרון שיש הרבה אנשים מוכשרים סביבי.

נועה - עברה כמעט את כל השלבים בקבלה לאיזו משלחת הסברה לחוץ לארץ ב-100 ש"ח, אפילו בלי להתאמץ.

ניר - מנגן על פסנתר כאילו הוא נולד עם "אצבעות הקסם".

אופק - נולד עם "אצבעות הקסם". עובדה שהוא מנגן בקושי כמה חודשים והוא כבר יודע להלחין בעצמו. הבנאדם הזה כל כך כל כך מוכשר! ואני כל כך כל כך מקנאה בו... כלומר, הוא יודע לנגן על הגיטרה שלו ממש כמו... כמו... כמו אני לא יודעת מה...

גיא - כתב ספר משלו, שעשכשיו הוא גם מפרסם. מפרסם! הייתם מאמינים?!

אני רוצה גם להיות מוכשרת.

אמרו לי שאני מוכשרת בכתיבה. אולי זה נכון, אבל במה זה עוזר לי שאני לא מוציאה את זה החוצה?

אמרו לי שאני מוכשרת בלחבק. אולי זה נכון, אבל כמה טוב זה כבר עושה לאנשים?

בעצם, אולי יש משהו שאני כן מוכשרת בו...

אמרתי לא מזמן (באמת לא מזמן), לעדן שיש אנשים כמו גל, שגב, בן ואחרים, שאני פשוט יכולה לשבת איתם אחד-על-אחד שעות ולדבר איתם מבלי להשתעמם. הוא אמר שזה משהו שאין לכל אחד.

אולי זה נכון, אבל...

בעצם, מה אבל? אולי אין פה אבל.

אני צריכה למצוא משהו להיות מוכשרת בו... מהר.

לא רוצה לחתום. לא אוהבת את הבלוג שלי.

היה אמור להיות לי אח קטן. השם שלו היה אמור להיות נץ, אני חושבת. או בז או נץ. הוא היה אמור להיות עכשיו בן חמש או שש. כל כך רציתי אח קטן נוסף... אני זוכרת שממש הייתי שמחה כששמעתי שאמא שוב בהריון. זה היה כמו חלום שהתגשם...

אבל דברים לא הלכו כמתוכנן... הייתה בעיה עם העובר - הסרעפת שלו לא הייתה מושלמת, ולכן הלב שלו נדד למטה מהסרעפת (ואם אתם לא יודעים מה זה אומר, אולי כדאי שתבדקו באנציקלופדיה לאנטומיה - הרבחבת אופקים היא אף פעם לא משהו רע...). התוצאה המרה הייתה שהיו חייבים להפסיק את ההריון.

זה היה תהליך כואב - לכל המשפחה. תחשבו מה זה לאבד משהו שעוד לא היה שלכם אפילו, אבל להספיק להיקשר אליו כבר...

מצחיק לחשוב שעד לפני כמה דקות הייתי בטוחה שהוא היה אמור להיות רק בן שנתיים או שלוש - זה לא נראה כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז...

הרופאים ייעצו לאמא שלי לא להיכנס שוב להריון - וכך היה. האח הקטן שהיה אמור להיות לי מעולם לא ראה אור יום. אני חושבת שזו הסיבה שההורים שלי לא ממש מסתדרים בזמן האחרון. נראה לי שעד אז הכל היה בסדר גמור, ומאז דברים השתנו... זה אולי לא נראה ככה, אבל רואים שהם רבים יותר מאז.

משום מה, אני לא יודעת למה אבל משום מה, זה עצוב לי כמו - ואולי אפילו יותר מאשר - לאבד אח שכבר היה קיים... לא יודעת למה... אני חושבת שבערך אז הפסקתי לבכות כל הזמן. כלומר, מאז התחלתי לומר לעצמי שלבכות זה חולשה. עכשיו אני כבר יודעת שזה לא, אבל... זה כבר טבוע בי, ואני לא יכולה לשנות את זה. אני לא יודעת לבכות. אני אף פעם לא בוכה בסרטים, ואני כמעט ולא בוכה במציאות. אולי רק כשלא רואים אותי. או כשמשהו מאוד מציק לי. אולי אז אני בוכה. אבל ככה - הדמעות פשוט לא יוצאות לי. אולי זו הסיבה שאני רק נראית עצובה - כי אין לי איך להוציא עצב, אפילו אם זה רק עצב על דברים קטנים... ונראה לי שזה התחיל בערך אז.

למה אני כותבת לכם את זה עכשיו בדמעות? כי בדיוק לפני כמה שעות חשבתי על כמה נחמד זה היה אם היה לי אח גדול עם רשיון, שהיה יכול להסיע אותי לכל מיני מקומות כשאני ארצה... כמה הייתי נהנית אם היה לי אח גדול שישמור עלי...

ואין לי. ואין לי גם אח קטן נוסף, כמו שאמור היה להיות לי.

אמרתי יותר מדי. אני שוב עושה את זה. אבל אני לא אמחק את זה, כי זה משהו שאני רוצה להוציא ממני. סגירת מעגל, תאמרו... אני לא יודעת. אני פשוט רוצה את זה בחוץ - זה ככל הנראה פיסת המידע הכי אפלה שתמצאו בחיים שלי, אז hell, why not?

hanyou

לפניכם, מולכם, זו אני:

או לפחות מי שהייתי רוצה להיות... היא נראית תמימה נכון?

חבל... לא יצא מציאותי... חבל...

נו מילא, לפחות שמתי שם כבשה - כבוד לי :). (ששש... אל תגידו לניר שעשיתי את זה רק כי לא היה שם סוס, טוב? יופי ^^).

החופשה שלנו בינתיים מתקדמת נהדר - לא נראה לי שהבלוג רוצה לחזור. והאמת, כל עוד טוב לנו יחד באיים הקאריביים, לא ממש איכפת לי להישאר שם. אנחנו עוברים עכשיו סדנה לגישור ולקירוב, וכמו כן טיפול בזוגיות הפגומה שלנו. היום התחלנו לעבוד על עידכונים של יותר ממילה ויותר ממילות שיר שהוא בכלל לא שלנו.

התקדמות לא רעה, בהתחשב בנסיבות...

נראה איך יהיה בהמשך - אני עדיין סובלת מהרגשה שנבגדתי, והבלוג עדיין סובל מחרדת נטישה, אבל למי אכפת ממנו בעצם?! אופס... אני לא אמורה להגיד דברים כאלה... זה נחשב לצעד אחורה בטיפול...

אני באמת צריכה טיפול, לא?