RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
דברים
דברים דברים דברים...
כל כך הרבה דברים על הראש... צריך לשלוח מכתבים למחנכת כדי שתאשר לי לתת אותם לתלמידים בחלוקת תעודות, צריך לעשות עוד תרגיל באקולוגיה של אוכלוסיות, צריך לקום מהמיטה, צריך לאכול את החביתה, צריך לצחצח שיניים... או...
ולמי יש זין לכל זה בכלל?!
הקימו אותי שוב בשבע בבוקר לשיעור השלמה. ואז סיברו את אוזני לכך שגם בשבוע הבא הולך להיות לי יום ראשון ארוך, מבוקר עד ערב... זה כל כך מבאס, חשבתי שאולי - רק אולי - אלון יוכל לבוא לישון איתי פה... אבל לא, מבוא למדעי הצמח אמור לעניין אותי יותר מענייניו הפרטיים של אלון... אני בטוחה...
אבל מה שצריך לעשות, צריך לעשות. ואם זה אומר לשקוע בתהליך הפוטוסינתזה על פני לשקוע בחיבוק אוהב - אז היי, מי אני שאמחה?
אבל זה באמת הופך קצת לבלתי נסבל בזמן האחרון... וזה קשה ולא נעים... כל שיעורי ההשלמה האלה. והטיוטורית שלי בקורס של הסדנה הקלינית (כן, הקורס שבו אני מלמדת צוציקים מכיתה ז' שעה אחת בשבוע ושלוש שעות אחרי זה יושבת ובוהה בקירות), רוצה שנפסיד את אחת מההשלמות שלנו במולקולרית. וזה מעצבן אותי, כן זה מעצבן אותי. כי עם כל הכבוד אני שילמתי בשביל הסדנה הזו וזו זכותי להפסיד שיעור אם זה מתנגש לי עם ההשלמות שהן הרבה יותר חשובות לי מתלמידי כתה ז'.
על כל פנים, יש לי דברים חגשים להראות לכם:
סוס שעומד על זוג רגליו:
סוס שצוייר בעט - ונשר שהוסף מאוחר יותר ולא יצא משהו:
חד קרן עצבני:
הביולוגיות של 2007. מימין לשמאל - נטלי, כרמל, עדה, גלי ואני:
מערכת השעות המחודשת שלי, לא כוללת השלמות וקורסים בחינוך שיתחילו לי באמצע עקב הסטה במסגרת הקריאה כתוצאה ממוטציות מזדמנות/מזדיינות בסמסטר:
וזהו זה. עכשיו תתחפפו מפה.
שלכם,
hanyou
| |
נעליים חדשות
אז ישראבלוג הולך לקבל נעליים חדשות - או אולי מתיחת פנים אם תרצו. ולמרות שאני טכנופובית מושבעת (סתם, אני לא, תירגעו), ולמרות שהאמיש היו מקבלים אותי בברכה לכת ה"לא לחידוש" שלהם, אני חושבת שהדף החדש דווקא לא נראה רע במיוחד. בקרוב אצלנו... שנתחדש.
אבל זה באמת לא מה שמעניין אותי במיוחד (למרות כל הקטע של "וואי, הייתי פה מאז הדף הישן, כשישראבלוג אפילו לא היה שייך לנענע, ועכשיו הם כבר עובדים על דף חדש" וכל השטויות האלה). מה שמעניין אותי הוא שאלה לכל הקוראים המפוקפקים שקוראים פה. שאלה שמעניין אותי לדעת (ואל תשאלו למה, אפילו המודע שלי לא שואל אותי שאלות כאלה), והדרך הטובה ביותר לקבל עליה תשובה, אם בכלל, היא כנראה מפה:
אהמ אהמ:
מה גברים מעדיפים לעצמם? - צ'וריסוס (עבה אבל קצר), או וינר (ארוך אבל דק)? שאלה מעניינת בהחלט (NOT).
ומעבר לזה, היום בפיזיולוגיה דיברנו קצת על תאי עצב במוח, ופתאום קלטתי ככה בבת אחת שכל ההרגשות והרגשות שלנו הם בסך הכל פונקציה מתמטית של תדירויות של גלים חשמליים, פולסים שנשלחים ממערכת העצבים. מה שאנחנו רואים - זרמי חשמל. מה שאנחנו מרגישים - זרמי חשמל. מה שאנחנו אוהבים - זרמי חשמל.
so long innocence...
חבל, דווקא היה לי נחמד לחשוב שאולי יש משהו מעבר. ואולי יש? לא יודעת, תשאלו את הקוף המורעב שכרתו לו יד והצמידו לו יד רובוטית שהוא מפעיל דרך המוח שלו שאליו מחוברות לו אלקטרודות כדי להשיג חתיכת מלפפון... עצוב, אבל ככה לומדים את הדברים האלה...
דיי סיימתי את חובותי לשבוע הזה. התרגיל להגשה מוגש, דוחות המעבדה כמעט גמורים, מערך שיעור יש לי והעברתי ציונים ומכתבים לתלמידים לתעודה כבר אתמול. מה שמזכיר לי שאני ממש ממש כועסת. התלמידים שלי החליטו שלא בא להם, אז הם מותחים עלי פס גדול ומאותו רגע אני כבר לא קיימת. מישהו כנראה הדליף להם שהציון שאנחנו נותנים להם הוא רק 15% מהציון במדעים בתעודה, ולכן הם החליטו להתיר כל רסן ולהשתולל כאילו אין מחר.
אני בהחלט הולכת לעשות שיחת משמעת אם זה ימשיך ככה... זה לא מקובל עלי בכלל ואפילו דיי מרתיח. מי המעפאנים האלה חושבים שהם? קוטני עבה ממותני אביהם! מורותיהם ייסרו אותם בשוטים ואני אייסרם בעקרבים!
לעזאזל איתם. אם הם ימשיכו ככה אני אשתגע...
אולי יגיע לפה סיפור בקרוב, נראה איך תתנהגו.
שלכם,
hanyou
| |
תשובות לשאלון השבועי
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
אני בת שלוש או ארבע, אצל סבא וסבתא שלי כשההורים שלי היו בחו"ל (שליחות מהעבודה של אבא). סבא וסבתא משכיבים אותי לישון ב-10:00 ("לי, כבר עשר, צריך לעלות לישון"), אני נשכבת במיטה והם נכנסים לחדר ומעמידים פנים שגם הם הולכים לישון (כדי שאני לא אעשה בעיות).
אני עוצמת עיניים, ובו ברגע אני חולמת סיוט - אני נופלת מצוק ענק לים של קוצים.
אני מתעוררת בבהלה ורעדה וצרחות, סבא וסבתא שלי יוצאים מהחדר מהר, ושואלים אותי מה קרה. אני אומרת להם שברגע שנרדמתי חלמתי חלום נורא, והם אומרים לי שעכשיו כבר אחת בבוקר. (כנראה בגלל זה הם כבר באמת היו בחדר שלהם).
זה הזיכרון הראשון שאני זוכרת בבירור, השאר מורכב בעיקר מסיפורים...
מה הכי אהבת לעשות כשהיית קטנה?
אהבתי לצייר ולחלום בהקיץ ולשחק בבובות ברבי עם גיא. היינו משחקים גם בכל מיני משחקי תפקידים שילדים קטנים משחקים בהם... אהבתי ללכת לחוג אנגלית כשהייתי בת 4, ואהבתי לרכוב על פונים (אבל בערך בגיל 9 נעשיתי כבדה מדי, אולי בגלל זה יש לי טינה אליהם ואני לא מחשיבה אותם כסוסים אמיתיים).
מה יותר כיף: להיות קטנה, או לגדול ולהתבגר?
בשני הדברים היה (ויש) ייתרון מובהק:
להיות קטנה - עשו בשבילי הכל, תמכו בי ודחפו אותי תמיד קדימה, לעולם לא עצרו בעדי. האמינו שאני יודעת מה טוב בשבילי, אבל לא נתנו לי להחליט את הכל לבדי... יכולתי לבצע פעולות ולא לקחת עליהן אחריות יותר מדי, ויכולתי לבזבז את הזמן במשחקים.
להתבגר - לקבל יותר אחריות, ואיתה חופש בחירה, לגבי עצמי. יש לי יותר אופציות בחירה לגבי בן הזוג שלי ומה אני עושה איתו בדיוק... אני מרגישה חופשייה יותר.
האם יש לך חלום ילדות? משהו שרצית לעשות מאז שהיית קטנה?
תמיד רציתי לדעת לצייר סוסים, ולדעת לרכוב על סוסים. נורא רציתי לנסוע לדרום-מערב ארצות הברית ולרכוב שם במרחבים הענקיים.
האם מימשת אותו אי פעם? מתי ואיך?
את החלום של לצייר סוסים אני מניחה שכן הגשמתי בערך (תמיד אפשר לשאוף גבוה יותר). את זה של לדעת לרכוב על סוסים הגשמתי ועוד איך! למדתי במשך חמש שנים רכיבה בשני הסגנונות (אינגליש ווסטרן). רק את החלום השלישי - לנסוע לארה"ב - עוד לא הגשמתי. אבל גם זה בדרך, עוד תראו :)
האם הטעמים שלך [באוכל, בגדים, חברים וכו’] השתנו מאז שהיית קטנה? אם כן, באיזה אופן?
היו לי עליות וירידות... כשהייתי ממש ממש קטנה ההורים שלי מספרים לי שהייתי אוכלת את כל מיני הירקות, כתום, אדום, ירוק, צהוב וכו'. אחרי כמה שנים ידידה שלי מהגן אמרה לי שזה מגעיל לאכול ירקות ומאז הייתה לי תקופה דיי ארוכה שלא נגעתי בירק. עכשיו אני מתחילה שוב, אבל עדיין יש לי סלידה מכתום ואדום, ובעגבניות אני לא נוגעת אלא אם כן הרגו אותן לגמרי (פיצה, אטריות עם רוטב, קטשופ).
בבגדים הטעם שלי השתנה בזה שבמקום ללבוש טרינינגים כמו כל הילדים, התחלתי ללבוש ג'ינסים, ואחרי זה עברתי גם למתרחבים. ולמרות שהאופנה היום הולכת לקראת צמוד, אני עדיין נשארתי עם הפדלפון האהובים עלי (כנראה אני אוהבת להיראות כמו הסוסים הכי אהובים עלי - קליידסדיילים ושיירים).
האם את אוהבת את השינויים שחלו בך [באופי ובתכונות החיצוניות] כשהתבגרת?
מאוד. כשהייתי צעירה (כתה ו'), שקלתי משהו כמו 64 קילו. needless to say שעכשיו אני כבר לא שוקלת ככה (או לפחות ככה נראה לי כי כבר מזמן שלא שקלתי את עצמי). חוץ מזה שנראיתי נורא גברית, עם פנים מזוותים ומלא חצ'קונים. אף אחד שהכיר אותי פעם לא היה מזהה אותי אם לא היו אומרים לו. ואולי עדיף ככה :).
כשהייתי ממש קטנה (גן, לפני הגן), עם זאת, הייתי ממש חמודה. אבל היי, לא כל התינוקות חמודים?
בילדותך, מה רצית להיות כשתהיי גדולה?
הכי רציתי להיות ווטרינרית. זה היה השיגעון שלי במשך 16 שנים (כן כן, מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות ווטרינרית). אחרי זה זה התחלף ללהיות שוטרת, עד כתה י"א, ואז רציתי להיות מפקדת על צוללת בצבא (בהשפעת קידום המכירות של חיל הים). אחרי זה התקבעתי על פסיכולוגית. וזה מה שאני רוצה לעשות עד היום.
וכמו שאתם רואים, אני בדרך לזה - אני ביולוגית שהולכת להיות מורה עתודאית בצבא לחמש יחידות ביולוגיה (אם ייתנו לי, אם לא אני אהיה מורה בחטיבה למדעים). לא נראה כהתקדמות לכיוון פסיכולוגיה? - לכו תזדיינו, כשאני אהיה שרת החינוך הבאה תבואו לנשק את רגליי (או לזרוק עלי קלשונים ולפידים)... :P
איזו תקופה בחייך זכורה לך בתור ’התקופה הכי גרועה’?
התקופה הכי גרועה בחיי הייתה התקופה של כיתה י'. הייתי אובססיבית ומכורה לבנאדם אחד שלא באמת היה שווה את תשומת הלב שלי...
אבל זה עבר, למזלי.
איזו תקופה בחייך זכורה לך בתור ’התקופה הכי טובה’?
כרגע? אחת מהשתיים - תקופת הילדות המוקדמת (גן), או התקופה האחרונה (אלון).
זה הכל
שלכם,
hanyou
| |
קורות העתודאית המכנית השבוע
בסופ"ש האחרון לא לימדתי ביום שישי, ולכן יכולתי להרשות לעצמי את היוקרה שבלחזור הביתה ביום חמישי בערב - הו התענוג! בערך בשש בערב הגעתי הביתה (הייתה אמורה להיות לי מעבדה עד חמש, אבל סיימתי אותה בשלוש - זו הייתה סתם מעבדה ממוחשבת טיפשית במבוא לפיסיולוגיה). התקלחתי, אכלתי משהו קטן (כי מהבוקר לא אכלתי דבר), והצבתי פעמי לכיוון ביתו של אלון. אבא הסיע אותי והוריד אותי בבנימינה. והרי משהו שלא היה ידוע לכם עד כה:
אלון לא ידע שאני מגיעה. כבר לפני שבועיים אמרתי לו שתחכה לו הפתעה בסופ"ש הזה, ופעם אפילו כמעט פלטתי בטעות שאני מגיעה ביום חמישי, אבל הוא כנראה לא שם לב לזה במיוחד. בכל מקרה, עד הרגע האחרון כל מה שהיה לו הוא חשדות.
אז הגעתי אליו ביום חמישי בערב, באתי ומצאתי אותו בחדר המקלחת, מצחצח שיניים (הצצתי לו מהחלון), והוא כל כך שמח ופתח לי את הדלת באמירה: "ידעתי שתבואי, ידעתיידעתיידעתי!" הוא תפס אותי באוויר ועשה לי סיבוב שלם, ואז נכנסנו הביתה. אמרתי שלום להורים שלו ואבא שלו אמר: "תגידי, יש לך מושג למה הבן שלי מסתובב כבר שעתיים בחוסר סבלנות ואומר 'יש לי הרגשה שהיא תבוא, יש לי הרגשה שהיא תבוא'?" צחקנו ואז הלכתי איתו לחדר שלו. מסתבר שהוא שאב אבק במיוחד כי הוא חשד שאני אמורה להגיע, והשוויץ בפני השותפה למחלקה שלו בקרייה שאני עשויה להגיע.
היה לנו ממש ממש כיף, וביום שישי עדה באה לבקר אותי בפרדס חנה. הלכנו לבי"ס שלי והראיתי לה את הבניינים השונים, את המשתלה, הבריכה הנטושה (התלהבנו מהצפרדעים), הפרות, התרנגולות והסוסים. היא צילמה תמונות חמודות (אולי יעלו בהמשך), ובכללי היה לנו ממש נחמד :).
מאוחר יותר ביום שישי, אלון בא אלי ועברנו אצל סבתא שלי שנתנה לי טוסטר אובן ישן שלה (היא השתדרגה), ומלא מלא עוגיות. חוץ מזה שגם תיקנו לה את השיש (לא בצורה טובה, אני חייבת לומר; כמילותיה: "הוא עושה את העבודה כמו התחת שלו." - יש לי סבתא דעתנית). אחרי זה הלכנו הביתה, סידרתי את הארון שלי ואת החדר שלי (שסוף כל סוף רואים בו קצת רצפה!), ואז אכלנו ארוחת ערב עם סבתא.
אחרי זה אבא שלי הזמין אותנו לראות את "איש הגשם" עם דסטין הופמן (במשחק מיוחד ומדהים!), וטום קרוז (שמשחק, כרגיל, באופן בינוני למדי אבל נו, זה טום קרוז...). הזמנו את ניר ושיר לצפות איתנו אבל הסלון נהיה קצת צפוף אז עלינו לחדר שלי וגנבנו מאח שלי את הממיר שלו (שלי נשרף :/), וראינו את הסרט. אחריו היה הסרט "ללכת שבי אחריו" עם רובין וויליאמס (שזה פשוט סרט מעולה), אבל לאף אחד כבר לא היה ראש לזה אז וויתרנו. ישבנו ודיברנו עוד קצת, העברתי לשיר שירים לפלאפון מהמחשב שלי (תודה ל-IBM על bluetooth), ואז כבר ממש התעייפנו אז פשוט אמרנו שלום והלכנו לישון...
בדרך, הטלפון שלי נפל והתפחלץ לגמרי (חזר לתאריך 1.1.2006), ולמרות שכיוונו שעון מעורר, הוא לא צלצל ובמקום לקום בתשע וחצי למחרת, ההורים שלי צעקו לי מלמעלה בעשר וחצי שאנחנו צריכים לצאת באחת עשרה (הפעם הם לקחו אותי לאוניברסיטה, ורצו לעשות את זה מוקדם ככל האפשר).
אלון כמובן בא איתנו, ולמרות הלחץ בתחילת היום, ולמרות ששכחתי דיי הרבה דברים בבית (או ששכחתי לבקש שיקנו לי אותם מבעוד מועד), בסך הכל היה בסדר. תלינו הרבה דברים שכבר מזמן רציתי לתלות בחדר, שמנו ווילונות, הבאנו את המדפסת הישנה של סבתא שלי ועוד ועוד.
אחרי זה אכלנו חמין שאמא שלי הכינה עוד בבית (שהיה טעים וכמעט התפוצצתי ממנו), ואז בסופו של דבר ההורים שלי ואח שלי נסעו לבקר ידיד של אמא שלי מהתקופה שהיא חיה בקיבוץ ואלון נשאר איתי בחדר. היה לנו כל כך כיף! נרדמנו הירדמות ספונטנית כזו, וישנו משהו כמו עשרים דקות את השינה הכי טובה שאני זוכרת שהייתה לי בחיים! פשוט נרדמנו בלי להתכוון והיה כזה כיף! כשהתעוררנו הייתה לי הרגשה כאילו ישנתי שעות... זו הייתה שינה כזו טובה, מהסוג שכבר הרבה זמן לא הייתה לי.
ואז ההורים שלי באו ולקחו אותו ממני (זה היה זה או שהוא יצטרך לנסוע לבדו באוטובוס מאוחר יותר ויצטרך גם לשלם על זה כי הוא שכח את המדים בבית...). אבל היה לי כל כך כיף היום! חבל רק שאני נלחצת מכל דבר קטן והרסתי לי את התחלת היום... אבל עדיין היה לי כיף בסך הכל :).
אז אני מתחילה את השבוע בכיף, מקווה שככה הוא גם יסתיים ^^.
ומטיאס מגיע לפה ביום שני, הוא יוצא מחר מארגנטינה וזה יהיה מגניב! אני רוצה להכין לו עוגה, והייתי מתה גם לפגוש אותו בשדה התעופה אבל זה כנראה לא יקרה. בסוף השבוע הבא מתקיים טיול משפחות של שיר, ואני מתכננת להגיע (אולי גם ההורים שלי יצטרפו ואז יהיה לי איך). בקיצור, סופי השבוע שלי הולכים ומתמלאים בדברים כיפיים ומגניבים לעשות!
אני שמחה, מקווה שהשבוע פה לא ידכא אותי... גם אם כן, תמיד יש לי איפה לשפוך את זה (ואם לאלון יימאס, אז אני יכולה גם לכתוב את זה פה).
וסיימתי לכתוב עוד סיפורון שקשור לספר שלי בעקיפין (מה קרה לדמות שבמשך שנה לא דיברו עליה). נתתי לכמה אנשים לקרוא, אני מקווה שזה בסדר... אני יודעת שאני עוד צריכה לעבור על זה. ומצאתי מלא פאקים מבחינת זמנים בספר עצמו, שזה הבאסה הכי גדולה כי זה אומר שאני צריכה לעבור עליו שוב (או אולי לתת לאלון לעבור על זה כי הוא קורא ממש טוב בצורה ביקורתית ואמינה, ויש לו זיכרון טוב לפרטים כמו זמנים וכאלה שאני ממש גרועה בהם).
מילא, יהיה לי זמן לזה אחר כך :).
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou