The Silent Gallop

פתאום עלו בי קצת חרדות שאולי החיים שלי הם לא באמת חיי. כמו תחתונית שהושאלה מחברה בעת הצורך ורק כשהוצאת אותה מהתיק גילית שהיא בעצם ריחנית ואת מרגישה עמוק בפנים שהיא זרה לך, כי אין סיכוי שהיית קונה כזו בעצמך (גילוי נאות - קניתי חבילה והייתי בשוק כשגיליתי שקניתי פיסות נייר דקיקות שנראות ומריחות כמו אחת כזו... לא מה שציפיתי לקבל).

ואז חשבתי לעצמי שהחיים שלי קצת מרגישים לי כמו תחתונית של מישהי אחרת - ריח לא מוכר, מרקם משונה, צבע שונה ממה שאני רגילה אליו. אולי החיים שלי הם חיים של מישהי אחרת - יש שם מישהי אחרת שרוצה חתונה וילדים, רוצה בית עם חתול וכלב, רוצה בעל שיגן עליה וייתן לה הרגשה שהא הכל בעולמו.

ואולי המישהי הזו היא באמת אני? וכל השאר הוא הפיקציה? - אותה בחורה שרוצה להישאר רווקה לעולם, שלא רוצה ילדים, שרוצה לא להצטרך אף גבר שיאמר לה מה היא שווה?

ואולי אני מישהי בין השתיים הללו - רוצה להתחתן אבל בחו"ל, רוצה ילדים אבל רק אחד (כן, אני יודעת שזה מתכון לאסון), רוצה בית אבל מוכנה להתפשר על שכור, אם כי לא מוכנה להתפשר וכן תתעקש על חתול וגם כלב.

איפה אני בכל הסיפור הזה? רק מצאתי את הקול שלי ועכשיו אין לי יותר מדי מושג מה הוא רוצה לומר חוץ מאשר איזו הברקה פה ושם.

הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו משמעותי. הלוואי והייתי מרגישה שאני עוזרת למישהו במשהו, או למשהו במישהו.

אני מרגישה שיש בי חלק קיטשי שרוצה את כל הדברים האלה ומצד שני יש בי צד קשוח שאומר שעדיף שלא לצפות, לא לקוות, לא לתכנן ולא לבנות על שום דבר חוץ מאשר על עצמי כדי לא להיפגע.

כי מה אם אני ארצה להתחתן ולא יהיה לי עם מי? ומה אם אני ארצה ילד ולא יהיה לי עם מי? מה אם אני אחכה יותר מדי לרגע הנכון ואגלה שהוא לעולם לא מגיע? הרי זה כבר קרה פעם אחת ומה למדתי מזה? שלא סומכים על הצד השני ואם רוצים משהו צריך לעשות הכל כדי להשיג אותו, גם אם זה אומר לסיים קשר.

אבל זה נשמע לי כל כך פטאלי פתאום. זה גם מה שחשבתי בקשר הקודם וזה הוביל אותי למקום לא מי יודע מה, אבל הוביל, מה לעשות... אז להתעקש? לא להתעקש?

אני בכלל רוצה את זה באמת? או שלא? האם אוכל להיות שלמה עם עצמי בעוד 10-20 שנים או אפילו בסוף חיי עם העובדה שלא עשיתי ילדים? או שלא התחתנתי?

למה הכל צריך להיות מסובך כל כך? למה אני תמיד נמשכת למערכות היחסים הקשות יותר? מסביבי יש מלא גברים שמעוניינים להתמסד ולעשות ילדים - אם לא עשו זאת כבר. אז למה אני מתעקשת לבחור את אותם פרפרים מרפרפים?

אני חושבת שאולי הגברים האלו הם כאלו בגלל הנשים שלהם. ואז מה זה אומר עלי? שאני לא מספיק אישה בשביל לגרום לגבר לרצות להתמסד? באסה.

ועובדה שנשים אחרות מצליחות, אז למה אני לא?

אולי זה כי אין בי עוד מספיק ממני בשביל להכניס קצת מזה למישהו אחר. אבל אני לא מאמינה בזה יותר כי אני מתמלאת כמו הכנרת מרגע שהתחילו להתפיל מים. אז לא פה טמונה הבעיה.

כנראה שאני צריכה עוד קצת מחשבה כדי להגיע לפתרון ממשי.

רציתי לומר לך כמה דברים. אלה דברים שאני לא אומר לעולם, אבל אני אומרת אותם עכשיו בכל מקרה כי אני מרגישה שאני צריכה, גם אם אתה לא רוצה לשמוע. כשנפרדנו היה לי קשה מאוד - הרגשתי הרבה דברים בבת אחת: כאב, צער, פגיעות, תסכול, אהבה למרות הכל, צדק, נכונות, חוסר נכונות, שמחה, הקלה, עומס... כל כך הרבה דברים ביחד. הייתי מוצפת וההצפה הזו עשתה לי לא טוב וגרמה לי להרגיש ולעשות דברים שלא היה נכון שייעשו בראייה לאחור, אם כי באותו רגע דווקא היה נראה לי שאלו הדברים שהכי נכון לעשותם.

אחד מהדברים האלו היה לכפות עלינו להישאר בקשר למרות שלא אחת אמרת שזה רעיון רע, וצדקת מאוד. יש עוד פעמים שאני שואלת את עצמי מה היה קורה אם הייתי עוזבת את זה כמו שהיה ראוי שאעשה ונותנת לשנינו את הזמן להחלים. אולי, כמו שאמרת ללנה כמה וכמה פעמים, היינו יכולים לחזור להיות ידידים. אולי לא, אבל לפחות לא הייתה את ההרגשה הצורמת הזו שנשארה לי.

אין לי מושג אם יוצא לך עוד לחשוב על זה או לא. אני מניחה ומקווה שלא, כי זה אומר שבאמת השלמת עם זה והנחת את זה מאחוריך. אני עוד חושבת על זה כי הצרימה הזו מפריעה לי. אבל אצטרך ללמוד לחיות איתה כי כל מה שאני חושבת שקשור בלומר לך את הדברים האלו זועק לי שעד כמה שאני צריכה לומר אותם - אתה כנראה האדם האחרון שאני צריכה להגיד לו אותם.

אחרי שנפרדנו הייתה לי שיחה רצינית עם עדן, ממש נפגשנו וישבנו ודיברנו, שתינו שוקו כמו שהוא אמר שנעשה אם ארצה מתישהו. הוא אמר לי הרבה דברים שעודדו אותי וגם דיכאו אותי בו זמנית. היום אני רק רואה את הטוב שבהם. מה שאני הכי זוכרת שהוא אמר זה שהאדם שאנחנו זוכרים אחרי שנגמר או ניתק הקשר בינינו לבינו הוא לא האדם שנמצא שם היום, כי מרגע שהפסקנו להיות בקשר אין לנו מושג מה קורה איתו ולמה הוא כבר הספיק להתפתח. מה שנשאר לנו זה זיכרון שלו, זיכרון היותו כמו שהיה עד לרגע שבו הפסקנו לתקשר. וזה לא מי שהוא היום.

עדן של היום הוא לא עדן שהיה בגיל 15-16 כשהיינו חברים. אתה של היום הוא לא אתה של גיל 19-24 כשהיינו חברים. אתה אתה אבל באותה מידה אתה מישהו אחר, אלון שאני לא מכירה ויש לי הרגשה שם לא אכיר.

בעבר לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו אבל היום אין לי בעיה איתה. אני לא חושבת שיכול או צריך להיות קשר בינינו היום, אלא אם כן הרצון הזה יהיה הדדי, ואני לא בטוחה גם שאני רוצה בזה כי אנחנו שונים מדי אחד מהשני. אבל מה שכן הייתי רוצה הוא שקולי יישמע.

במשך רוב הזמן שארכה מערכת היחסים בינינו הקול שלי הלך ודעך, הלך ודמם, התאלמתי. הרצונות שלי נמסו למול הצרכים שלך, הייתי מוכנה לוותר על הכל כדי לזכות בך. לא כך זה היה צריך להיות אבל אני לא מאשימה אותך - במובן מסויים אני נתתי לזה לקרות, נתתי לעצמי לאבד את קולי.

כשנפרדנו רציתי פתאום כל כך שתשמע אותי עד שבכוח ניסיתי להשמיע את קולי אך זה היה לשווא, כי לא היה לי למי להשמיע - ההזדמנות הזו אבדה ברגע הפרידה. הייתי צריכה להשמיע את קולי הרבה לפני כן, אך בחרתי שלא לעשות זאת, ועל כך אני מצטערת מאוד.

אחרי הפרידה אחד הקשיים העיקריים שלי היו בכך שחשתי שיצאתי לעולם האמיתי מתוך איזו בועה, אך לא היה לי דבר להציע לו. כל כך הרבה זמן דממתי, ממש ישנתי, שלא ידעתי עוד איך לדבר. אבל לאט לאט התעשתי והתחלתי לחפש את עצמי שוב, לנסות להבין מי אני ואיפה הקול שלי נמצא.

ועכשיו שוב אני מרגישה שאני רוצה להשמיע אותו, לומר את מה שעל לבי. ויש לי הרגשה כעת שכולם שומעים ומקשיבים ולכן אני צריכה ללכת לאדם האחד והיחיד שלא הקשיב ועוד לא שמע.

ואולי פה מקור הטעות שלי - כי בוודאות לא כל אחד ירצה לשמוע ולהקשיב ובוודאות לא כל אחד יגיב בהבנה וייתן לי את ההרגשה שקולי נשמע ודבריי נאמרים. לכן אני כותבת, כדי להשמיע את קולי גם אם הוא לא יגיע אליך. יש לי הרגשה שיש מספיק אחרים שיראו וידעו וישמעו את הקול שלי, וישמחו בכך שאני משמיעה אותו שוב.

אילו היית קורא או שומע ממני את הדברים הייתי אומרת לך שאני מצטערת:

על זה שלא אמרתי את מה שאני רוצה ברור וחזק;

על זה שלא הקשבתי למילותיך ולעצותיך ולגורל שאמרת מראש שיהיה מנת חלקנו;

על זה שלא היה לי האומץ או הקול לומר את דעתי ולסיים את הדברים מוקדם יותר למרות שידעתי לאן פנינו מועדות;

על זה שאחרי שנפרדנו כפיתי עליך קשר שלא רצית בו, שפגע בף וערער את אבני היסוד שמהן הייתה בנויה מערכת היחסים הקודמת שלנו;

על זה שפגעתי בך ועלבתי בך ובבת זוגך כשגיליתי שיש כזו ועל שניסיתי לכפות את עצמי אף עליה ובעצם כך להכניס את עצמי בכוח לחיים של אנשים שלא היה לי מה לחפש בחייהם עוד;

בעיקר אני מצטערת על זה שהתעקשותי לשמור על יחסים תקינים גררה סערה בלתי ניתנת לעצירה או להחזרה לאחור שהרימה כעסים ותסכולים כמו ענני אבק והביאה אותנו למצב שממנו אין דרך חזרה. אני מצטערת. ואני גם לא מרגישה כעס יותר. אני מוכנה להמשיך הלאה סוף סוף ולהשאיר הכל מאחורי, למרות שכנראה את ההדורים כבר לא איישר. צר לי על זה אך זה כנראה משהו שאיאלץ לחיות עמו. אני רק מקווה שהיכנשהו בלבך תמצא מקום לסלוח לי ולהבין מדוע התנהגתי כפי שהתנהגתי, ואולי זה כבר קרה...

לי