The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
ביעור חמץ מהנשמה
אני קרועה בין שני אזורים שונים במוח שלי. זה כאילו יש שתי לי פתאום...
לאחרונה הבטתי במראה וראיתי שני דברים שהחלטתי לשים לב אליהם:
1. הגבות שלי נראות נורא דקות.
2. רזיתי, ואני באמת מרגישה שכשאני מביטה על עצמי אני יכולה להגיד שאני רואה בחורה יפה.
אתם יודעים כמה זמן לקח לי כדי לתפוס את שתי העובדות הללו? מאז כיתה א'. מאז כיתה א' אני רק מתעסקת עם איך שאני נראית, אם אני שמנה מדי או רזה מספיק... ורק לפני שבוע בערך הבנתי שלמעשה השגתי כמה דברים בחיים שלי... עומד להיות לי תואר בגיל 21. גם אם לא הכי טוב (כמו נגיד של ניר, אבל החלטתי שכמו שאי אפשר להשוות בין כלבים מגזעים שונים, ככה גם אי אפשר להשוות את שנינו, אנחנו נמצאים על סקאלות שונות) - עדיין יהיה לי תואר ששווה (אולי), משהו...
חוץ מזה, יש לי חבר כבר שנתיים וזה לא הולך ברגל... עברתי את סף השבעה חודשים מזמן (וגם את סף השנה ושבעה חודשים כשחושבים על זה), שעדן טבע בי מאז... אלוהים אילו טראומות אני עוד סוחבת איתי מהקשר הזה...
אני נראית טוב. אני יכולה לומר את זה בגאווה. וכן, אני יודעת שזה לא מה שחשוב. אני יודעת בחיי! אבל מה אני יכולה לעשות שזה עדיין מעסיק אותי...
והכי חשוב, אני כבר לא אנורקסית יותר, שזה אחד הדברים שאני אולי הכי מתחרטת עליהם מתקופת ביה"ס שלי... אני כל כך שמחה שהיה לי מספיק כוח נפשי לצאת מזה בלי אשפוז...
אז למה? למה בכל זאת מה שחבר שלי שמע ממני בסופ"ש האחרון הוא שאני רוצה להתאבד? למה אמרתי את השטויות האלה, ולמה אני עדיין חושבת על זה בתור אופציה? למה אני מרגישה כל כך חסרת תועלת מצד אחד, לעומת זה שאני בעצמי מעידה עלי שמוצא חן בעיני מה שאני רואה במראה (טוב, אולי לא הגבות שלי שעכשיו בתהליך גידול מאסיבי, אבל כל השאר כן...).
למה אני עדיין חושבת מחשבות כאלה, כשברור לי למדי שעברתי את גיל התיכון של: "הו, אני כל כך רוצה למות!"?!
ושוב, כמו בתיכון - אלה לא מחשבות אמיתיות. אני הרי יודעת שלהתאבד זה לא באמת תוכנית טובה לחיים ארוכים, אבל מה בכלל מביא אותי לומר דבר כזה לאלון? אני מתארת לעצמי מה הוא חשב כשהוא ראה ושמע אותי אומרת את הדברים האלה בהבעה ובשפת גוף כל כך מובסת... באותו רגע הרגשתי כאילו אני באמת לא שווה כלום, כאילו אין בי יותר כוח לכלום. כאילו אין שווי למי ולמה שאני...
אני עדיין מרגישה קצת מרוקנת.
ואולי בגלל זה לקחתי על עצמי את החונכות, את ההתנדבות בצער בעלי חיים. אולי אני מחפשת שמישהו יצטרך את העזרה שלי כדי שאני אוכל להגיד שאכן יש טעם למה שאני עושה בעולם הזה. אולי בגלל זה החלטתי להיות מורה. חוץ מזה שעם איך שעולם החינוך בארץ מתקדם עכשיו, אני לא אתפלא אם ללכת ולהיות מורה יגרום לי להגיע בדרך הקצרה לאפטרלייפ (שזה כמו אפטרפרטי אבל בלי כל הכוסיות כי בגן עדן כולן צנועות).
אני מרגישה שעם סוף התואר קצת איבדתי את עצמי. אני כבר לא בטוחה מי החברים שלי, עם מי אני רוצה לשמור על קשר ועם מי לא (חוץ ממעטי סגולה שיודעים מי הם). לאחרונה גם גיליתי שאפילו אנשים שביליתי איתם תקופת זמן נכבדת יכולים לתקוע סכין בגב. ובכלל - עתידים ממש משסעים אותנו אלה באלה עם הראיונות שלהם... אין כרגע משהו שמעצבן אותי יותר מזה.
אולי עצם זה שאני יכולה להתעצבן על משהו נותן איזו משמעות פיזית לקיום שלי? אם לא היה לי צורך להתקיים, אני מניחה שהייתי נשארת אדישה לא?
והחניכים שלי שוב מבריזים לי מדברים... זה כל כך מתסכל אותי... אני לא משקיעה מספיק? אני לא תקיפה מספיק? אני לא משכנעת מספיק? אני לא כלום מספיק? די... מספיק להתפלן עליהם, מסכנים... הם שנה א' בדיוק כמוני (לא שלי זה גרם להבריז מאירועים, אבל מילא, אם אני כבר פולניה אז עד הסוף). שנה א' היא קשה... אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה להיות יותר קלה איתם...
אני חושבת המון מחשבות כאלה בזמן האחרון. אני גם לא ישנה טוב. אם אני בכלל ישנה. חלומות מטרידים אותי, אני מתעוררת מכל דבר ולא מצליחה לחזור לישון... רע לי בלילות והלילות זה הזמן היחיד שבאמת יש לי לעצמי... אז אם אין לי זמן לעצמי, ויש לי רק לאחרים, איפה אני בכל העניין?
אני באמת רוצה קצת הפסקה מהחיים. חבל שאי אפשר להתאבד כך שמתים רק מוות קליני שממנו אפשר לחזור מתי שרוצים... הייתי מתה לנסות את זה פעם. זה היה כמו לתת לדוסים in your face על הקטע של מישהו שמתאבד. אם הייתי מתאבדת ככה וחוזרת לחיים, כשהייתי באמת מתה היו קוברים אותי בתוך בית הקברות? - שאלה טובה.
נו, לקראת פסח הייתי צריכה לעשות ניקוי קצר לנשמה... זה עוד פרק זמן איכותי בשנה למטרה הזו כמו יום כיפור...
אני צריכה הפסקה מהחיים...
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou