סוף כל סוף אני מוצאת קצת זמן גם לשבת ולכתוב משהו.
ככה זה - בדירה אין יותר אינטרנט, בבית אני כל הזמן עם אלון ועם חברים, ובביה"ס יש בלאגן...
אילנה עזבה את ביה"ס כמעט לגמרי נכון לעכשיו. בעלה עבר ניתוח ומצבו לא השתפר, הוא התאשפז בבי"ח כרמל במצב קשה מאוד עקב דימום פנימי, והיא כמובן איתו. אני מדברת איתה כל ערב ובודקת מה השתנה ומה המצב איתה ואיתו, אבל הרבה חדשות טובות אין כרגע.
מה שזה אומר, זה שאני נאלצת לקחת על עצמי חלק מהשעות שלה. בביה"ס רצו שאקח את כל השעות, אבל התעקשתי ואמרתי שזה יותר מדי - זה קשה כל כך גם לתמוך נפשית ורגשית, וגם להיות אחראית על כמעט מקצוע שלם בכל השכבות.
סיכמתי איתם שאני לוקחת רק עוד שמונה שעות - 5 שרשומות על שמי ועל שמה ביחד אבל בפועל רק היא מלמדת, ועוד 3 שהן שלה בלבד. את שאר השעות שלה הם ייאלצו לתת למישהו אחר.
המנהלת שלנו לא שמחה מזה. דרשתי שיהיה איתי עוד מורה כך שאוכל להשתלט על הכיתות (גם את זה אני כבר בקושי יכולה לעשות כאן), והיא ירקה לי בפנים כמעט. היא אמרה שהיא יכלה לומר לי שלום כבר לפני 3 חודשים ולא רצתה כדי שאסיים את השנה יפה, ושברור שאנחנו לא ממשיכים הלאה בשנה הבאה.
מצד אחד, זה באסה לשמוע את הדברים האלה. מצד שני, זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע. אם היא לא רוצה אותי פה, אז בטוח יעיפו אותי מהמסלול.
איך היא אמרה את זה?
"בסוף השנה את תהיי חופשייה כמו ציפור דרור. בינתיים תני את מה שאת יכולה, אני חייבת עזרה פה."
היא אפילו הודתה בפניי שמקצוע המדעים קורס. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל לא ייתכן שאני אחזיק את הכל על הגב שלי, אני אפילו לא רוצה להיות מורה, וזו רק השנה השנייה שלי, אי אפשר שאני אחזיק מקצוע שלם לבדי.
היא לא מבינה את הקושי שלי.
אבל זה ברור לי. לפחות אני יודעת שאני יוצאת. לפחות זה.
ככה, להחזיק מעמד עד פורים ואז עד פסח, נראה פחות בעייתי.
ואני מקווה שאצל אילנה יסתדרו העניינים, גם בשביל הסיבות האגואיסטיות שלי (אני רוצה שהיא תחזור לקחת אחריות על הכיתות שלה), אבל בעיקר בגלל שקשה לי לשמוע על בעלה. אני רוצה שהוא יצליח וייצא מזה. אני רוצה לראות שהוא משפתר ושההרגשה שלה משתפרת. אני יודעת שהיא מאשימה את עצמה במצב כי היא שכנעה אותו לעבור את הניתוח, ואני רוצה שהוא ייצא מזה כדי שהיא לא תאכל את עצמה כל החיים אח"כ.
וכי אני מפחדת ממה שעלול לקרות אם המצב שלו לא ישתפר... זה מחריד אותי לחשוב על זה. הוא חייב לעבור את זה. פשוט חייב.
היום יום עמוס - הרבה שיעורים (בינתיים עשיתי רק 2 מתוך 5), אח"כ השתלמות ואז ערב יום האישה בשלומי.
מקווה שנעבור את זה טוב. מקווה מקווה מקווה.
חייבת להחזיק מעמד, אסור להתמוטט, אסור לקרוס, סומכים עליי...
אבל אני קטנה מדי בשביל זה...
יהיה טוב.
שלכם,
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou