The Silent Gallop

כן, לא הייתי פה הרבה זמן. כן, פתחתי פייסבוק. כן, יש מצב שזו הסיבה. אבל לא, לא נראה לי. אני עסוקה עד מעל לראשי ומקווה שלפחות המעט שעוד עוקבים יראו את זה. ואולי עדיף שלא, כי זה נובר בנבכי נפשי וכמה שהיה קשה לכתוב את זה הרגשתי שזה היה צריך להיכתב כי להפוך לממשי. התחרות הזו היא אחלה של טריגר לעשות את זה:

אורח

היית רק אורח בחיים שלי. לא הייתי בטוחה שזה מה שאתה רוצה – לעזאזל, לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה. אבל לאטנו הזדחלנו אחד לחייו של השני והקצב הלך והואץ ככל שהזמן עבר. אחרי כשלושה חודשים של גישושים מצאנו את עצמנו ביחד. זה היה טוב בהתחלה, הרגשנו שהעולם בידינו. לא היה דבר שלא יכולנו לעשות ביחד. אומרים שלאוהבים יש שבעה חודשים להיות מאוהבים לפני שההתרגשות פוחתת, לפני שאהבה העמידה נכנסת למסגרת. לנו היו שלוש שנים. וזה היה נחמד. ואז הגיעו המהלומות.

אני התחלתי את הצבא, בגיל המאוחר של 21 אחרי שסיימתי תואר ראשון, בערים שכוחות אל שלהגיע אליהן לקח שעות. אתה רק התחלת לעבוד ולא היה לך ברור עדיין מה אתה רוצה לעשות בחייך. אולי זה היה טוב, כי היה לנו יותר זמן להתגעגע ופחות זמן להשתעמם אבל בדיעבד אולי עדיף היה שנבין את זה מוקדם יותר.

תמיד קיוויתי שלמרות המילים שלך: "אני לא רוצה לגור ביחד, או להתחתן; אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד ולא רוצה לחשוב על זה", אולי בכל זאת אני אהיה זו שתרצה בשבילה להשתנות, לעשות דברים שלא רצית בעבר. שלוש שנים חייתי בהרגשה של 'טוב, אנחנו עוד לא בוגרים מספיק, זה לא הזמן לתכנן'. בשנה הרביעית הבנתי שמשהו פגום. לא הייתה בזה באמת אהבה. אפילו הגוף שלי התחיל לדחות אותך ולדמם כשפלשת אליו, לא מוזמן אבל נסבל בסוג של קבלת הדין. הייתי בטוחה שככה זה יהיה במשך כל ימי חיי – הכאב. אז הפסקנו לשכב. והכל נעשה קצת פחות נורא אבל גם הרבה יותר רע.

התחלת ללמוד. עזרתי לך לבחור מקצוע וכיוון בחיים. עשיתי כמיטב יכולתי לגרום לכך שיהיה לך טוב אבל אתה כבר התחלת להשתנות. שיניתי מקצוע, התחלתי לעבוד במקום יותר מרכזי ומצב הרוח שלי היה בשמיים. אבל אתה בשלך – חמש שנים ולא רצית שנגור ביחד. לאן רצית שזה ילך משם?! האישיות שלך החלה להשתנות בעקבות הלימודים והאנשים החדשים שפגשת. הפכת ליותר אגוצנטרי ממה שהיית כבר, לא רצית שאבוא לבקר ובעיקר הוצאת את כל העצבים והתסכול שהיו אגורים בך עלי.

אחרי ריב נוסף שבו הרחקת לכת עד כדי לשלוח אותי להזדיין, אמרתי לעצמי שאת זה אני כבר לא מוכנה לסבול. אבל עדיין אהבתי אותך. רציתי שנתקן הכול ובעיקר לא יכולתי להאמין שחמש שנים מחיי בזבזתי על השהייה במחיצתך מבלי שיהיה לכך עתיד. חשתי זקנה ומנוצלת ושאם זה לא יעבוד אז שום דבר לא יעבוד. אבל אתה באת לדבר ורק מחשבה אחת בראשך – הפוכה משלי. אתה רצית לסיים הכול, לא לתקן אלא לשבור את הכלים.

"הלוואי שתשנאי אותי."

"לך יהיה הרבה יותר קל להתגבר מאשר לי."

"את מושלמת ואני סתם זבל."

"אני מוציא עלייך רעל ומאכזב אותך ולא יכול לראות את זה קורה יותר."

"זו לא את שצריכה לבקש עוד הזדמנות, זה אני, אבל אני לא רוצה כבר, לא יכול."

הייתי בטוחה שאפשר עוד לסדר את הכול במקום אבל אי אפשר היה, ולו רק כי אתה לא רצית יותר.

הזמן עבר ולמרות שאני לא יודעת למה, התעקשתי לשמור על קשר. זה פגע בי אבל גם חישל אותי. כמו שאמרת, באמת התגברתי מהר יותר. בסופו של דבר הבנתי שאני לא מושלמת ואתה לא זבל, אבל שנינו רחוקים באישיותנו אחד מהשני כשם שההגדרות הללו רחוקות אחת מן השנייה. באמת עדיף היה שאכיר בערך עצמי ולא אקבל את הארס שלך, וההזדמנות אכן הייתה אמורה להיות שלך ומזל שלא נתתי עוד אחת – ושאתה לא ביקשת.

רק דבר אחד לא קרה – לא שנאתי אותך. חשבתי שאני שונאת לתקופה אבל הבנתי שזה הייאוש והצער, ולא שנאה. למרות התנהגותך המחפירה כלפיי, היכולת שלך להטיח בי דברים כואבים כמו מוט ברזל מלובן. למרות מילותיך החומציות בכל פעם שדיברנו ואדישותך לכאבי. למרות כל אלו לעולם לא אוכל לשנוא אותך. כי אני לא שונאת אדם, ואתה עדיין עונה להגדרה של אדם, גם אם אדם אידיוט.

בסוף הבנתי שהקשר אתך צורב אותי. הוא מכאיב לי בדרך שאני לא נזקקת לה עוד כדי להתחשל. גם יער שרוף צריך שהאש תפסיק לשרוף ולבעור בו כדי להתחדש וללבלב. מצאתי את השלם שלי בעצמי ולא הייתי זקוקה לך כדי להיות שווה משהו וניתקתי מגע. מחקתי אותך מכל תחומי חיי. זה כמו לעזוב את הקרקע ולהתחיל לעוף. לקפוץ מהגג ולקוות לדאות. ואז גיליתי שיש לי כנפיים משלי ונוכחותך הייתה כמו משקולת שמנעה ממני לנסוק.

לא אשנא אותך, כי אני לא יכולה. אני אולי אכעס ואולי אתאכזב ובוודאי ארחם על מי שהפכת להיות, אבל לא אשנא. היית רק אורח בחיי, והם יהיו ארוכים מספיק – אני מקווה – כדי שאוכל לשכוח אותך.

שלכם,

לי