לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Silent Gallop


Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2014

כעס


אני כל הזמן מרגישה כאילו אנשים כועסים עלי, כאילו נמאס להם ממני, כאילו שאם אשאל עוד שאלה מיותרת אחת והלך עלי, לא ירצו לדבר איתי יותר או לעזור לי כשאצטרך.

אולי אני באמת מעצבנת, מהאלה הנודניקים ששואלים שאלות מפגרות כשכולם כבר הבינו, הפנימו והמשיכו הלאה. מוזר לי לחשוב שזה ככה כי דווקא בלימודים הייתה לי קליטה מהירה. אני זוכרת שלפעמים היו שאלות ששאלתי ושהמאמן בקורס מדריכים היה משתגע מהן והיה נוזף בי שבשלב הזה כבר היה מצפה שלא יופיעו שאלות כאלה וכו' וכו'. גם בצבא כל הזמן אמרו לי שאני שואלת יותר מדי שאלות מיותרות. אבל לפעמים באמת לא הבנתי וזה מציק שמצד אחד מעודדים לבוא ולשאול ומצד שני אסור לפצות את הפה. אפילו במערכת היחסים שלי כבר כמה פעמים שנקראתי חופרת, ואני בטוחה שגם החברות שלי חשבות שאני חופרת.

אבל מה אני אעשה שהמוח שלי חושב אחרת מאחרים? שכל דבר אני רוצה לחקור לעומק ולהבין את הסיבות שלו ואת המשמעויות העמוקות שלו? מה אני אעשה שאותי מעניינים דברים שלרוב לא מעניינים אנשים אחרים? או שמעניינים אבל עד גבו שהוא כנראה נמוך ממה שמעניין אותי להעמיק בהם.

כבר כמה פעמים שקרה לי שחשבתי שניהלתי שיחה ערה על נושא ופתאום הפציצו אותי בזה שחפרתי על הנושא. זה משגע אותי - אי אפשר פשוט לשנות נושא בטקט? חייבים לצעוק עלי או לעלוב בי במילים כמו חופרת?!

אני לא חתיכת קרטון מודפס בדמות בת אדם. אני אישה ואני חושבת - קצת שונה אמנם מאחרים - אבל אני גם מרגישה, וזה כואב כשפוגעים בי, במיוחד במילים כמו 'חופרת' או כמו 'מאיפה באות לך השאלות האלה?' ו'מאיפה באים לך כל הרעיונות המוזרים האלה לראש?'

זה גורם לי להרגיש שונה ולא שייכת, זה גורם לי להרגיש לא שווה ולא מעניינת. ובעצם יש לי רעיונות טובים, יש לי דרך מחשבה מעניינת ופילוסופיה משלי לחיים, אז למה לקטוע אותה באיבה? למה לא להקשיב ולזרום עם המחשבות שלי? אני יודעת למה - כי אף אחד מהמאזינים הוא לא הפסיכולוג שלי. אבל אלה אנשים שאני מחשיבה החברים שלי וזה מרגיז אותי ופוגע בי לדעת שהם לא באמת רוצים לשמוע מה הולך לי בראש.

מעצבן, וגם מרגיש חסר אונים כל כך, כי אולי אני באמת לא מעניינת אם זה מה שהשאר אומרים. אבל למה אכפת לי בכלל? למה זה מזיז לי כל כך? אין לי סיבה. אין לי סיבה וזה מתסכל אותי שאין לי סיבה.

אוף.

נכתב על ידי hanyou , 20/3/2014 19:03   בקטגוריות אובדת עצות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של DevotionAndEmotion ב-27/3/2014 23:54
 



לא יודעת מה נכנס בי


אבל היום נסעתי בחזרה מחיפה אחרי בילוי עם חברים ביום חופש, ובדרך עברתי דרך תחנת פרדס חנה - מה שעד לפני חצי שנה היה הבית שלי - והרגשתי מין עצבות כזו שורה עלי פתאום.


כבר כמה זמן שאני שואלת את עצמי אם אולי עשיתי את הצעד הזה של לצאת מהבית מוקדם מדי? ואולי לא את מעשה היציאה מהבית עצמו, אלא את המקום שבחרתי לשכן את עצמי בו. אולי הייתי צריכה להתחיל בקטן יותר? בבית אינטימי יותר? שבו אחיה רק אני ובעל החיים שברשותי? אבל במקום זה קפצתי מאוד מהר לדירה לזוג. טוב לי, אני לא יכולה להתלונן. ממש ממש טוב לי.


יש לי נוף לים בבניין יחסית מודרני (בן 15, בנו אותו כשבנו את הבית שההורים שלי גרים בו עכשיו), אני גרה בשכונה נאה מאוד (לא יוקרתית אבל גם לא שכונת מצוקה), יש לי קו ישיר לתל אביב כ-100 מטרים מהבית, אני מגדלת חתולה לתפארת, יש לי מטבח שכל אדם יכול להתגאות בו, יש לי מרחב מחיה גדול בבית.


אני באמת לא מתלוננת. אבל כשעברתי היום בפרדס חנה חשבתי לעצמי שבעבר אם הייתי הולכת לבקר חברה ביום חופש, זו התחנה שבה היה המסע שלי מסתיים. הייתי יורדת, מגיעה למסוף שממנו היו אוספים אותי או שהייתי הולכת ברגל לבית של ההורים, נכנסת לקובייה הקטנה שהייתה רק שלי וצוללת למיטה. היה לי חדר עמוס, אם הקישורים בבלוג הזה עוד עובדים כל אחד יכול לראות כמה עשיר הוא היה בחפצים, בתמונות, בפאזלים וציורים, ספרים, דיסקים ועוד ועוד ועוד. ברגע שיצאתי מהבית ועברתי לגור עם בן הזוג, כל זה כאילו נעלם ונמחק. אמא שלי הפשיטה את החדר מכל מה שהיה על הקירות שלו חוץ מהמזגן והמנורה האולטרה-סגולה (כן כן, הייתה לי מנורה אולטרה-סגולה), את הכל הכריחה אותי למיין - מה למסירה, מה לקחת ומה לאכסן. זה כאילו מישהו פתח את החלון והדלת יחד ורוח פרצים גדולה שאבה מהחדר הזה כל טיפת אישיות שלי שהייתה בו. הקירות נצבעו מחדש, המיטה הוזזה, הטלוויזיה הוצאה אחר כבוד. אין לזהות את החדר הזה יותר. 25 שנים של חיים נעלמו כליל מהיסטורית הבית.


זה מרגיש לי כאילו לקחו לי את רשת הביטחון. זה כאילו הם אומרים לי "אם לא תצליחי עכשיו, אין לך לאן או למה לחזור, אין לך מה לחפש פה יותר".


אולי זה חלק מהסיבה שאני כל כך לחוצה מכל החברות המתחתנות בזמן האחרון. כי אני מפחדת שאם אני לא אקבע את עצמי הייטב בחיים האלה, אין לי לאן ליפול. אין מי שיתפוס אותי, אין חדר שיקבל את פני בהכרה ובהתאמה. החדר שלי אצל ההורים הוא כבר לא החדר שלי. הוא הפך להיות חדר אורחים חסר ייחוד, חסר משמעות עבורי. הבית הזה הופשט מנוכחותי ואין לי מקום בו יותר.


אז נשאר לי הבית שלי שאותו אני כל כך אוהבת. וגם כשאני מגיעה להורים לסופ"ש של רכיבה אני מרגישה ערגה כל כך עזה לבית שלי, זה שבנתניה, זה שבו הוא נמצא, שבו חיי נמצאים. אין לי יותר בית בפרדס חנה, אז למה הלב שלי מחסיר פעימה כשאני עוברת בתחנה הזו עדיין? למה הוא כמה, למה הוא מתגעגע? לעבר, כנראה.


קשה. קשה כל כך להיפרד מהעבר. קשה כל כך להשאירו שם מאחור ולהמשיך הלאה, גם אם הדרך כן סוגה בשושנים בסך הכל. למה זה קשה כל כך?

נכתב על ידי hanyou , 16/3/2014 19:12   בקטגוריות יום לא רע  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של hanyou ב-20/3/2014 19:16
 





Avatarכינוי:  hanyou

בת: 36

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
29,897
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , עבודה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhanyou אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hanyou ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)