The Silent Gallop

זה יהיה פוסט שהחלקים השונים שלו כל כך לא קשורים אחד לשני...

אבל בואו נתחיל:

חלום:

לפני שאני מתחילה, אני רוצה לומר לנועה - אני בחיים לא חשבתי עלייך ככה, בחיים! אני רק רוצה שתדעי שאני מעולם לא חשבתי עלייך מחשבה רעה אחת, ולכן באמת שאין לי מושג מאיפה החלום הזה בא לי, ושתדעי גם שאני בחיים לא אחשוב עלייך ככה, אוקיי?! זה באמת באמת חשוב לי, אז אם את קוראת את זה, אל תקחי את החלום הזה ברצינות, כי אני יודעת שאת ממש לא כזאת!!!

טיול שנתי. אנחנו כבר בי"ב ואנחנו באילת. הגענו למין אכסניית נוער שישנים בה בצימרים, אבל אלו צימרים גדולים וכל אחד הוא כמו דירת סטודיו גדולה. אנחנו מגיעים ומתארגנים, ויוצאים לרחבה ענקית לארוחת הערב. כל השכבה נמצאת שם, וסימה קריגר (המורה לאנגלית) היא הברמנית. אלא שבבר אין משקאות חריפים, אלא שתייה קלה וחטיפים לאחרי הארוחה. בכל מקרה, אנחנו אוכלים ולפתע אומרים לנו שיש ריקודים. כולם מזמינים אנשים לרקוד. אני זוכרת את גל מזמין את מעיין, את בן מזמין את נועה, ועדן הזמין אותי. לא ממש ידעתי אם עדן התכוון אלי או לנועה, אבל בסוף הוא בא ועזר לי לקום והלכנו לרקוד. נועה לבשה שמלה וורודה פרחונית עד הברך, ואני לבשתי שמלת סטרפלס שחורה ארוכה.

הריקודים נמשכו עד ממש מוקדם בבוקר, לפני שהשמש עלתה, אבל היו אנשים שהלכו באמצע. כשהכל הסתיים, רציתי לחזור לצימר שלי (הייתי לבד). הגעתי לצימר וראיתי שבצימר ממול - הצימר של מור, מירי ושיר - הן ובן ישבו וצחקו.

"מה קורה?" שאלתי.

"כלום, כלום. שמנו לך מוזיקה בחדר, הדלת שלך הייתה פתוחה."

"איזו מוזיקה?"

"סתם, תיכנסי ותראי." הן אמרו והתחילו לצחוק. ליד הצימר שלהן היה שיח וורדים והוורדים בו פרחו בשיאם. כדי שהם ישמחו הרמתי פרח אחד.

"אתם יודעים מה זה?" שאלתי אותן ואת בן.

"מה זה?" בן שאל.

"כרוב!" אמרתי. הם כולם התפוצצו מצחוק.

נכנסתי לצימר שלי, וראיתי שהכל שם נקי ו... וורוד... הכל היה מסודר ונקי לגמרי. התחלתי להסתובב ופתאום ראיתי על אחד השטיחים הוורודים מזרק.

"מוזר..." אמרתי והרמתי אותו. זרקתי אותו לזבל, ואז ראיתי שנועה נכנסה.

"מה המצב?" היא שאלה.

"הכל בסדר. תגידי, את יודעת מה הלך פה?"

"כן. הדלת הייתה פתוחה, אז כמה אנשים נכנסו ועשו פה מסיבה משלהם."

"מה?" שאלתי בפליאה.

"את לא היית פה, ולא היה פה אף אחד אחר והמקום היה פתוח, אז נכנסנו ועשינו לעצמנו מסיבה. אבל אל תדאגי, לא נגענו בשום דבר שהיה שייך לך."

"אוקיי..." תוך כדי שיחה איתה מצאתי עוד ועוד מזרקים. נועה גם מצאה כמה, אבל במקום לזרוק אותם, היא פשוט הביטה בהם בצורה מוזרה. "אז מה עושים פה כל המזרקים?"

"אממ... טוב, באיזהשהו שלב היה משעמם, אז כמה אנשים החליטו להביא קצת הרואין."

"מה?!"

"כן, והם הזריקו לעצמם."

"מי?! אני מקווה שאת לא עשית את זה..."

"תראי, כולם עשו את זה - אפילו בן! אז לקחתי מנה בעצמי, ואז רדפתי אחרי לוטם שהתחבא מתחת למקרר." היא אמרה והצביעה על המקרר. בפירוש לא היה אפשר להתחבא מתחתיו כי הוא היה צמוד לרצפה. הרגשתי שמשהו לא טוב קורה.

"נועה, למה לקחת את זה?"

"כי כולם לקחו, מה הקטע, זה לא כזה נורא, זה היה רק פעם אחת!" היא צעקה עלי.

"תגידי לי שעדן לא עשה את זה."

"לא, טיפשה, הוא היה איתך כל הזמן, איך הוא היה יכול להיות גם פה?!" נזכרתי שהיא צודקת. אבל היא נשמעה לא בסדר. היא נשמעה קצת מסוממת עדיין.

"נועה, הכל בסדר? את לא נשמעת טוב." אמרתי בעדינות.

"אני בסדר גמור, אני רק צריכה לשתות משהו." היא אמרה.

"אז בואי, אני אתן לך משהו לשתות בצימר של המורים."

"לא!" היא צעקה. עכשיו באמת הבנתי שמשהו לא בסדר. והבנתי גם שנועה בחיים לא תיגע בהרואין. הבנתי שאני בחלום. 'תתעוררי!' פקדתי על עצמי. 'תתעוררי, מטומטמת, תתעוררי!' צעקתי על עצמי במוחי. אבל לא יכולתי לצאת מהחלום - הייתי כלואה בפנים. 'לעזאזל, אני לא יכולה לצאת...'

"נועה, את באה איתי לצימר של המורים עכשיו." אמרתי בקול פוקד, והתחלתי ללכת לעבר הדלת. בדרך ראיתי שגם חן וספיר היו שם, יחד עם מישהי שלא ממש קיימת במציאות, או שלפחות אני לא מכירה אותה והיא לא מביה"ס שלנו.

"לא אני לא, וגם את לא!" היא אמרה ותפסה לי את הידיים.

"נועה, מה את עושה?!" צעקתי עליה. "נועה, תעזבי אותי!"

"לי את סתם משתגעת, את רק צריכה קצת להירגע, זה הכל!" היא אמרה, ותוך שנייה היא תפסה מזרק שהיה ליד עציץ על אחת השידות.

"מה את עושה, נועה? נועה לא, אל תקרבי את זה אלי!" קראתי בחוסר אונים. ראיתי את המזרק מתקרב יותר ויותר ליד שלי, לצד הפנימי של המרפק. "נועה תעזבי אותי!" צעקתי וקפצתי לה בידיים. "נועה די בבקשה!" בכיתי. ממש בכיתי. רציתי כל כך להתעורר, אבל לא הצלחתי. רציתי שחן וספיר והאישה האחרת יעזרו, אבל הן סתם ישבו שם כמו פסלים - אולי הן היו המומות.

"תפסיקי, זה ייגמר תוך שנייה!" נועה אמרה בעצבנות על זה שזזתי כל הזמן. הרגשתי את המחט דוקרת לי את היד, וצרחתי.

"נועהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!"

רגע לפני שהיא לחצה על ההדק של המזרק, התעוררתי.

ירדו לי דמעות מהעיניים כשהתעוררתי, וחשבתי לעצמי לרגע שצרחתי במציאות. אני לא חושבת שמישהו שמע אם כן, ולכן נדמה לי שלא צרחתי באמת. רציתי כל כך להתקשר לנועה ולומר לה שאני מצטערת שרציתי להסגיר אותה למורים ושאני אעשה הכל אם היא רק לא תכריח אותי לקחת סמים שוב, אבל אז פתאום הכתה בי העובדה שנועה לעולם לא תעשה דבר כזה, והיא גם לא תיקח סמים בעצמה. יש הבדל בין אלכוהול וסמים, לא? וחוץ מזה, הייתי די בטוחה שנועה ישנה באותה שעה, אז לא רציתי להפריע לה. המחשבה הזו באה רק אחרי שהייתי עירנית לגמרי.

חשבתי לספר לה על זה, אבל פחדתי שהיא תחשוב שככה אני רואה אותה, אז אמרתי לעצמי שאני לא אגיד כלום. אם היא תראה את זה כאן, זה כבר משהו אחר, כי לפחות כאן היא יכולה לקרוא עוד בהתחלה שאני לא חושבת עליה ככה. וזה נכון - אני בחיים לא אחשוב עליה כמסוממת...

החלום הזה כל כך הפחיד אותי, דווקא משום שהוא היה כולו על רקע וורוד - השמלה שלה, הצימר שלי, הוורד שהחזקתי - וורוד אמור להיות שמח, לא? זה כל כך אירוני... והעובדה שלא יכולתי להתעורר הייתה הכי מפחידה... לא הפסקתי לבכות איזה חצי שעה אחרי זה... כל כך פחדתי שהיא תספיק להזריק לי את ההרואין לפני שאני אתעורר...

החלום הזה ממש מטריד אותי, אפילו עכשיו, כמעט יממה אחרי שחלמתי אותו. מה הוא מסמל?!?!?!

ולחלק ב' שממש לא קשור:

דיברנו אתמול, הוא ואני. כל כך התגעגעתי לשיחות האלו שסבבו את הכל ולא נגעו בכלום... כלומר, לא יודעת איך להסביר את זה. זה פשוט השיחות שלנו... אני כל כך אוהבת לדבר איתו, אני כל כך אוהבת אותו...

הוא הזכיר לי שהשם של האח של אדי הכלב/חתול הוא יובב... הוא נשמע מאוכזב כשהוא שמע שסגרתי את המיטה שלי... הוא אמר שהוא התגעגע לדיבורים איתי, שהוא רוצה לראות אותי עם החצאית החדשה שלי... הוא אמר כל כך הרבה דברים... אני כל כך אוהבת את הבנאדם הזה... כל כך אוהבת אותו... למה אנחנו לא ביחד כשאנחנו בעצם כן צריכים להיות??? שאלה מטומטמת - כי הוא לא מרגיש כמוני... איך יכולתי לצפות ממנו שירגיש, בהתחשב בעובדה שאני מי שאני? עוד שאלה מטומטמת... אני פשוט שופעת חוכמה היום...

סיפרתי לו על זה שהשארתי רק את אדי, את יובב, את הפומה, את הדובי הסגול ואת הדובי הירוק שלו ושלי - מוריס - על המיטה. הוא אמר שלפחות העלית שבעלית נשארה...

עדן, מוריס מתגעגע אליך. הוא אומר שלחבק רק אותי זה לא מספיק והוא רוצה אותך.

בעצם, זה גם מה שאני אומרת עליו...

שלכם (ובעיקר שלו, אם הוא רק יסכים לקחת את מה ששלו בזכות בחזרה),

hanyou

מחשבה מוזרה עברה לי בראש ופילחה לי את הלב כמו סכין - אתה. איך זה שבכל פעם שאני נזכרת בך אני מתחילה לבכות?

בכל פעם שאני נזכרת במה שהיינו, במי שהיינו...

אתה זוכר את כל הדברים שגילינו ביחד? את כל הדברים המצחיקים שאמרנו אחד לשני, שניסינו?

מצחיק, אמרת לי פעם שאתה אוהב אותי. אז איפה אתה עכשיו?

אמרת לי פעם שאתה אוהב אותי. יש לך מושג כמה זה עשה אותי מאושרת? לדעת שהאדם שאני הכי אוהבת בכל היקום מחזיר לי אהבה, על אף ולמרות מי שאני. הרגשתי שהצלחתי כנגד כל הסיכויים - הצלחתי להשיג את האדם שאני אוהבת.

אבל כנראה ששום דבר לא מושלם. משהו בי בכל זאת היה חייב לדפוק הכל - והדבר המוזר ביותר הוא, שאני לא יודעת אפילו מה. והפסדתי אותך. הפסדתי את האור שזרח לי בעיניים מאז אוגוסט של השנה שעברה.

כולם אמרו את זה - ההורים שלי, הסבים שלי, אפילו החברים שלי - שנדלק לי מין אור בעיניים שהיו כבויות במשך כל השנה שעברה - כיתה י'.

והאור הזה זרח וזרח, ולא משנה אם כן נפגשנו או לא נפגשנו - כי אתה היית שם ואהבת אותי. וב-23/3 הוא נכבה פתאום, במחי יד אחד.

הורדת שני כוכבים זוהרים - אחד מכל עין.

ואני עדיין אוהבת אותך. אני לא כועסת עליך, אני לא מאוכזבת ממך, אני רק אוהבת אותך.

כבר אמרתי את זה פעם - זה כמו משחק של נחשים וסולמות. אלא שאני לא יודעת אם המשחק נגמר, או אם רק חזרנו להתחלה...

אני אוהבת אותך, אריה מלך החיות! אני אוהבת אותך יותר משהשמש חמה; אני אוהבת אותך יותר משהמדבר יבש; אני אוהבת אותך יותר מהים הסוער ויותר מהרוח הנושבת. אני אוהבת אותך יותר ממה שמישהו יכול לתאר לעצמו. אוהבת אותך. בפשטות.

לא מילה קשה: אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת, ת"ו - אוהבת. ואותך, טוב, אני מניחה שאתה יודע מי אתה. אז אם תצרף את זה תגלה שאני אוהבת אותך. פשוט ככה. אוהבת אותך.

ולמה? למה אני עדיין אוהבת אותך? למה עדיין אכפת לי ממך, אחרי שעזבת אותי ככה?

אני לא יודעת, אני מניחה שזו הסיבה שזה נקרא אהבה ולא הידלקות זמנית שנכבית תוך זמן קצר. אולי זו פאתטיות, אבל אני עדיין אוהבת אותך.

וצר לי שאני מתחילה לחשוד בכל מי שסביבי, וצר לי שאני חושדת באנשים הכי קרובים אלי, על כך שהם מנסים להתקרב אליך - ואפילו אין לי מושג אם זה נכון - אבל איבדתי אותך, ויהיה לי קשה כל כך לראות אותך עם מישהי אחרת... כי זה ישבור לי את הלב.

עד שהצלחתי למצוא את כל החלקים שלו, בבקשה אל תמוטט את ערמת השברים שלי שוב, אני עדיין צריכה למצוא דבק חזק מספיק...

ואם אתה מסוגל לקרוא את המילים האלה, ואם אתה מסוגל להמשיך ככה, אז אתה יותר חזק ממני. אבל תמיד היית יותר חזק ממני...

המילים הללו מיועדות לך. מי ייתן והן יגיעו אליך, בכל צורה שהיא... אני מתגעגעת אליך... ואני אוהבת אותך. עדיין.

שלך,

לי

יום רביעי, 13/4/05

יומן מסע! או - סופו של מסע...

כשקמנו בבוקר ירדנו לארוחת בוקר ומיד עלינו על האוטובוס שלקח אותנו למקום תיירות בקרקוב. ראינו את נהר הוויסלה, שמתמשך לאורך 2500 ק"מ בקירוב, וראינו את סמלה של העיר קרקוב, דרקון מדהים שבכל 5 דקות בערך יורק פרץ להבות מגרונו.

באותו מקום גם הצטלמתי עם מ', ספיר וחן בפוזת "המלאכיות של מאיר". חלמנו על זה כבר מהיום השלישי או הרביעי למסע בערך...

אחרי הדרקון עלינו במעלה גבעה והבטנו על הנוף של נהר הוויסלה. הצטלמתי שם עם עדן על רקע הנהר והיה יפה...

המשכנו הלאה לארמון המלכותי - שמשמש כעת כמוזיאון. לא נכנסנו פנימה, אלא רק לחצר הפנימית, ושם התחלנו לרקוד ולפזז כמו מטורפים. רקדנו עם חנן את ריקוד ה-"ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים - אחורה", ורקדנו ריקוד נחשי, והתחבקנו חיבוק קבוצתי מוזר... היה ממש כיפי.

אחרי הארמון - שאנשים הביטו בנו מאוד מוזר כששהינו בו מסיבה כלשהי - הלכנו לקתדרה שמשמשת גם כפנתיאון - המקום בו קוברים מלכים ואישים חשובים בסרקופגים. המקום מקום מדהים ממש. כשיצאנו משם מיהרנו במורד הגבעה עליה יושבים הקתדרה והארמון, ועלינו לאוטובוס בדרך לבית הספר לטרור.

בעיקרון המקום כבר איננו משמש כבית ספר לטרור - אלא כאחד לעיוורים - אך בעבר הוא שימש להכשרת צוערי אס.אס. לרציחת היהודים. על הדשא שם נתנו לחנן ולמ' את המכתבים שלהם. אני הקראתי אותם - אני, שלא הייתי מוכנה לעמוד מול קהל בכלל! ישבתי על הדשא והקראתי בפניהם שני מכתבים שלמים של שני עמודים כל אחד! הם מאוד התרגשו מהמכתבים. מ' עשה משהו שהוא אמר שמעולם לא עשה קודם לכן - הוא התקרב ונישק אותי על הראש! וגם חנן עשה ככה, וכולם אמרו שאני פשוט יודעת להקריא ושיש לי כשרון כתיבה. כל כך הוחמאתי! היה נחמד לשמוע שאנשים חושבים עלי דברים טובים.

כששכחה ההתרגשות, עלינו שוב לאוטובוס ונסענו במשך שעה וחצי לאתר תיירות באיזו עיירת נופש בעלת אתר סקי - זאקופאנה. ניתנה לנו האפשרות לעלות על הרכבל, אבל אני החלטתי לותר. במקום זה, ספיר, חן ואני הלכנו לקנות את כל המתנות שלא הספקנו לקנות לחברים ולמשפחה. הלכנו וקנינו, ואני בזבזתי את כל הכסף שנשאר לי, עד 16:20. אז התחלנו לחזור לנקודת המפגש. היינו לחוצים בזמן משום שהיינו צריכים להספיק להגיע לשדה התעופה בזמן לטיסה - מרחק של שלוש וחצי שעות נסיעה.

ובכן, לא כולם הגיעו בזמן. היו כאלו (אורי, גל, עדן שלי, מעיין, פיץ ועוד), שעלו לרכבל ברגע האחרון, ונתקעו למעלה בזמן שהיה עליהם כבר להיות בנקודת המפגש. התעכבנו במשך כחצי שעה - ארבעים דקות, והמורות ממש כעסו על המאחרים. גם התברר שמישהי איבדה את הדרכון ועד שמצאו אותו לקח זמן רב, מה שגרם לעוד עיכובים, ובסוף יצאנו לדרך.

התחלתי לכתוב מכתבים לאורלי וללאה, אבל כתוצאה מכך חטפתי מין בחילה לא נורמאלית, ועד שהגענו לשדה התעופה כבר הרגשתי ממש נורא ואיום...

עוד עיכבו אותנו לפני שיכולנו להיכנס לטרמינל, ואני הרגשתי שאני הולכת להקיא. אז כשהמורות שמעו על זה הם גרמו למ' לרדת איתי למטה ולתת לי לנשום אוויר.

כשסוף כל סוף נכנסנו לטרמינל, לקח המון זמן עד שכולנו עברנו. בינתיים קניתי בשאריות הכסף שלי פחית קולה, שכמעט כל תוכנה קפץ עלי כשפתחתי אותה, ואז הגיע תורי לעבור בדיקה בטחונית.

הם פתחו לי את המזוודה, הוציאו והחזירו הכל, ואז כשבאתי להעלות אותה למטוס, הם עיכבו אותי כי היה צריך לעשות מקום בתא המטען... הטיסה כמעט התעכבה בגללנו.

בסוף עברנו את כל הבדיקות, עלינו למטוס וקיוויתי שאני אוכל לישון כמו בתאדם, אבל כל הטיסה אנשים ממשלחות אחרות עשו המון רעש והזיזו את הכיסאות כל הזמן ולא יכולתי להירדם...

אבל ידעתי שאני חוזרת הביתה, וזה כבר היה טוב.

אני מסיימת בזאת את יומן המסע.

שלכם,

hanyou

רות.

סוף.

אמא שלי כל כך בלונדינית...

היינו היום בטיול אמא, סבתא, אח ואני.

עצרנו ב"שדות ישראל" שזה מין מקום כזה שיוצרים בו כל מיני דברים מצמחים מיובשים. סבתא שלי ראתה  זר של חיטה ורצתה לקנות, אבל אמא שלי אמרה שלא, ושנמצא כבר באיזה שדה.

אוקיי...

אנחנו ממשיכים בטיול, מגיעים לעתלית, לעוספיה, לדאליית, וחוזרים הביתה.

בדרך הביתה אנחנו עוצרים באיזה שדה של חיטה ונכנסים עמוק עמוק פנימה, עוצרים ויורדים לקטוף חיטה.

עכשיו, הצפצוף שהאוטו עושה כשהנהג לא חגור ממש עצבן את אמא שלי, אז היא הוציאה את המפתח מהמנעול, והאוטו כבה. והיא יוצאת, קוטפת, נהנית ומכניסה לבגאז'.

עכשיו אנחנו באים לצאת משם, ואמא שלי אומרת:

"רגע, איפה המפתחות?"

ואנחנו: "לא יודעים..."

והיא: "מה זה?!"

אז נכנסנו לקריזה והתחלנו לחפש את זה, והיא כבר מתקשרת לסבא שלי שיביא את המפתח הרזרבי...

קטעים איתה...

בסוף נחשו איפה מצאנו אותו?

הוא היה בחור של המנעול של דלת הבגאז'...

בלונדינית או לא, אמא שלי?!

hanyou