The Silent Gallop

טוב, נתחיל מההתחלה לסוף, נראה איך נתקדם:

חדר הלם - מאז שי"א חזרו מהמסע שלהם לפולין (אלוהים, החבר'ה האלה נדפקו הרבה יותר מאיתנו!), הם החליטו שהם מקימים חדר הנצחה והפכו את כיתת קרימינולוגיה ל"חדר הלם" - סרטטו על הרצפה פסי רכבת (יענו טרבלינקה), לאורך הפסים על שולחנות מוצמדים לקירות הם הניחו עבודות שהם עשו בפולין (כל מיני ציורים ומשפטים), לקחו איזה שתי טלוויזיות של ביה"ס ומחשב והקרינו שם סרטי פולין שהם עשו. אני חייבת לומר שהם מאורגנים, אבל זה קצת מוגזם מדי, אני חושבת שזה מפספס את המטרה... בכל מקרה, הייתי שם ביום רביעי, ואני חושבת שזו הייתה הסיבה שזה נכנס לי לחלום. כנראה שרציתי לעזור להם או משהו, ולכן הלכתי למעבדת מחשבים כדי לחפש שם מקלדת.

הקשר בין מעבדת מחשבים ועדן - לפני כמה ימים, בחזרות לטקס יום השואה שמעתי את עדן מדבר בטלפון על חזרות לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה במעבדת מחשבים וזו כנראה הסיבה שזה התקשר לי.

הקשר בין המקלחת ועדן - ביום רביעי בלילה, אחרי שחזרתי מהתכוננות לביולוגיה עם נועה, עדן ביקש לבוא לקחת ספר אחר להתכונן לביולוגיה (היה לו את עיכול, והוא רצה את מנגנוני הגנה). הקטע הוא שהוא התקשר אלי בדיוק כשיצאתי מהמקלחת. אין לי בעיה עם לענות כשאני רק יצאתי מהמקלחת, אבל איכשהו הוא תמיד יודע כשזה המצב.

"סיימת להתקלח?" הוא שאל.

"כן." איכשהו הוא תמיד יודע. בכל מקרה, הוא אמר שהוא חייב להפסיק לתפוס אותי במצבים כאלה, ואמרתי לו שזה לא אשמתי שהוא התקשר, ושהוא יודע שאין לי בעיה לענות גם אם הייתי באמצע עמידת נר.

כנראה שבגלל המקרה הזה המקלחת ועדן נכנסו לי לחלום.

העיניים של עדן - אני באמת לא יודעת להסביר את זה. זה היה ממש מפחיד, כאילו הוא היה עיוור כזה, לא יודעת איך להסביר את זה... ממש ממש מפחיד, כמו מין דלקת כזו. אני לא יודעת למה זה היה כך בחלום, באמת שאין לי מושג.

הנסיון לרפא אותו - לדעתי אי אפשר לייחס לזה חשיבות מיוחדת. ניסיתי לטפל בבעיה שלו כמו שהייתי מנסה לטפל בבעיה של כל אחד. אולי זה מעין הקבלה לנסיון שלי לעזור לו בלימודים. הייתה לו בעיה מאוד קשה להשלים את החומר כי הוא הצטרף לביולוגיה רק השנה (לפני זה הוא למד מחשבים וכשהוא סיים בי"א הוא החליט שהוא מצטרף לביולוגיה). אולי הקושי הזה מתבטא אצלי בחלום בעיניים שלו, והנסיון שלי לעזור לו מקביל לזה שנתתי לו את הספרים בביולוגיה ואת המחברת שלי.

הנסיון שלו לנשק אותי - אני לא יודעת איך להסביר את זה. גם עצם העובדה שהוא אמר לי שהוא ואני שנינו רוצים שנחזור.

אני זוכרת שממש לא מזמן דיברנו בטלפון (כשרציתי להזכיר לו להביא כסף לחולצה של ביולוגיה), והשיחה התארכה וירדה לפסים פחות "עסקיים". דיברנו עליו ועלי, וסיפרתי לו על הבעיות שיש לי בחיים, כשפתאום הוא פלט: "אני חושב שאנחנו פשוט צריכים לחזור."

הוא בטוח אמר את זה בצחוק. התחלתי לצחוק עליו שזה יהיה בדיוק כמו שזה היה פעם: הוא יבטיח דברים שהוא לא יוכל לקיים, אני אתבאס מזה, הוא יתבאס מזה שהוא מבאס אותי, אז תהיה עוד שיחה סוחטת דמעות כשהוא ייפרד ממני שוב ואני שוב אכנס לדיכאון וזה לא מה שאני רוצה. וסגרנו את זה בתור בדיחה, אני מאמינה.

אבל כנראה שבגלל השיחה ההיא הקטע הזה נכנס לי לחלום.

אי הרצון שלו לעזוב אותי - אני מאמינה שפה העניין קשור יותר בתת המודע שלי מאשר בעדן עצמו. כלומר, אני חושבת שתת המודע שלי רצה לנסות להוכיח פה משהו - לעצמי או לעצמו... אני חושבת שהוא רצה לבדוק איך אני אגיב אם עדן היה באמת רוצה שנחזור, איך אני אגיב אם הייתי יודעת שיש לנו עוד סיכוי. ואני חושבת שעמדתי במבחן. לפי החלום, כמו גם לפי מה שאני מרגישה במציאות, אני לא רוצה אותו יותר. זה היה כמו מבחן שבא לבדוק את היכולת שלי להתנגד, ועברתי אותו. אמרתי וחזרתי ואמרתי שאני לא רוצה יותר, וזה מה שתת המודע שלי רצה לבדוק.

אני זוכרת שכתבתי שמתישהו תת המודע שלי יודיע לי שאני לא צריכה את עדן יותר, שגם תת המודע שלי התאושש והצליח להתגבר. הנה, מצאתי את הפוסט ההוא.

אני מניחה שזו ההודעה שלו באמת, שהכל בסדר ואפשר להמשיך ללכת.

זה לא אומר שאני רוצה מישהו עכשיו, או שאני מוכנה לאהוב מישהו אחר עכשיו, אבל זה בהחלט אומר שהתגברתי על עדן.

אני מניחה שמעכשיו חלומות על עדן לא יחזרו אלי, וזה דבר לא רע בכלל. עכשיו אני מרגישה שלמה יותר, כי אני יודעת שתת המודע שלי אכן שלח לי את ההודעה שידעתי שהוא ישלח בשלב כלשהו. עכשיו שני החלקים שלי נמצאים באותה נקודה - גם האני הערה וגם האני שמאחורי העיניים. וההרגשה היא באמת של השתחררות מאיזה עול. טוב לי עכשיו עם הידיעה הזו. בייחוד מכיוון שבהתחלה הייתי מאוד נפחדת מהחלום הזה, כי הוא לא היה הכי סימפטי שאפשר. עכשיו הכל ברור ואין לי יותר ממה לפחד.

פה מסתיימת סאגת העדן.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הבנה. כל כך כיף כשהיא מכה בי פתאום :).

שלכם,

hanyou

אני במעבדת מחשבים, מחפשת מקלדת לחדר הלם של י"א במעבדה הכחולה. אני רואה את עדן עובד עם איזו מורה על מחשב, ומנסה לתפוס את תשומת לבו אבל הוא לא שם לב אלי. כשהוא כבר כן שם לב, הוא כועס עלי ואומר לי שאני סתם מפריעה לו ולמורה. אני אומרת שאני צריכה מקלדת והוא צועק עלי: "תלכי כבר לחדר 9 ותקחי משם!" אני הולכת לשם פגועה ממנו, ומחפשת מקלדת, אבל כולן שונות ממה שאני צריכה, מן מקלדות משונות כאלה. אני חוזרת ושואלת אותו איפה יש מקלדות נורמליות והוא אומר לי בעצבנות שאם לא מצאתי, אז כנראה שאין.

- מעבר -

מקלחת ואני בתוכה, מתרחצת. לפתע אני רואה את עדן עומד מהצד ומביט בי.

"מה אתה עושה פה?"

"כלום."

"אז תלך."

"לא רוצה."

"טוב, לפחות תעצום עיניים."

"בסדר."

אני מסתובבת ממנו וממשיכה להסתבן. לפתע אני מסתובבת ורואה שהוא עדיין בוהה בי.

"למה אתה בוהה בי?" אני שואלת.

"סתם."

"אולי תלך כבר?"

"לא."

פתאום אני שמה לב שמשהו בעיניים שלו לא בסדר. במקום שיהיו כחולות-ירקרקות כמו תמיד, הן כחולות חיוורות עם נקודה אדומה איפה שהחלק השחור של האישון, וטבעת אדומה סביב החלק הכחול.

"משהו בעיניים שלך לא בסדר." אני אומרת לו.

"מה?"

"הן שונות, הן אדומות."

"כן בטח."

אני יוצאת וגם הוא. הוא מתעטף בחלוק ואני במגבת. הוא הולך להתיישב על כורסה, ואני באה כדי לבדוק את העיניים שלו, שעדיין נראות מוזר. אני עומדת מולו, ומתכופפת להביט לו בעיניים עם משחה על שולחן בצד.

פתאום הוא מנסה לנשק אותי, אבל אני נרתעת.

"מה קרה?" הוא שואל כאילו לא עשה כלום.

"כלום."

אני ממשיכה להסתכל במה שיש לו בעיניים, ופתאום הוא מחבק אותי ומצמיד אותי אליו.

"מה אתה עושה?" אני שואלת בפאניקה.

"אני יודע בדיוק כמוך שאת רוצה את זה בדיוק כמוני."

"מה? רוצה את מה?" אני שואלת אותו בחרדה הולכת וגוברת ומנסה להתחמק מהידיים שלו.

"את יודעת, שנחזור."

"לא, לא אני לא רוצה את זה."

"אוף, תפסיקי כבר להעמיד פנים." הוא מזדעף, אבל לא עוזב אותי.

"עדן תעזוב אותי!" אני מנסה להימלט. "תן לי ללכת." הוא לא מרפה. אני מוותרת ונכנעת ומתחילה לבכות, והוא מחבק אותי. "תן לי ללכת..."  אני בוכה.

"אני לא מתכוון..." הוא אומר. "אני לא מתכוון ברצינות."

כבר משהו כמו חצי שנה שלא חלמתי עליו, אולי יותר. וגם בתקופה שכן היו לי חלומות עליו, הם לא היו כאלה אחרי שנפרדנו. אני לא רוצה אותו יותר. אני אפילו לא חושבת עליו כל כך הרבה כמו פעם. בעצם, אני כבר לא חושבת עליו כמעט בכלל.

ועם זאת, התת מודע שלי בכל זאת מנסה לומר לי משהו.

נועה ושיר אמרו לי לא לתת לתת מודע שלי כל כך הרבה קרדיט. הן אמרו שלא לכל חלום יש משמעות, ויש סתם חלומות מעפאנים וזה אחד מהם.

אני חושבת שזה לא נכון.

אי אפשר לומר רק על החלומות הטובים שיש להם משמעות, ומצד שני לפטור כל חלום שלא מוצא חן בעיניי באמרה: "אה, זה סתם חלום מעפאן, הוא בטח לא אומר כלום."

אני חושבת שזה מהווה מעין בריחה מהאני שלי, מעצמי. חן אמרה שהחלומות מעידים על תת המודע של האדם, אבל לא על מהות האדם עצמו.

לדעתי גם זה לא נכון. תת המודע שלי הוא האני הכי טבעית והכי אמיתית שקיימת לי, בלי מגננות ובלי תירוצים ובלי להסתיר ולהחביא דברים. תת המודע שלי הוא האני שאני לא מכירה, ואני רוצה להכיר.

אני חושבת שחלק מעצם העובדה שאני יחסית בת אדם מאוזנת מבחינה חברתית (לא מתעצבנת בקלות, מעט מסוגרת נכון, אבל בעיקרון יכולה להסתדר עם הרבה אנשים אחרי שאני מצליחה להיפתח), קשורה לזה שאני מחוברת לעצמי השני שלי - לתת המודע שלי. אני לא בורחת ממנו כשהוא מנסה לומר לי דברים, אני לא מנסה לעצור את עצמי מלחשוב על כל האפשרויות של מה שהוא מנסה לומר לי דרך החלומות, ואני מאוד אוהבת לחלום חלומות שקשה לפרש אותם, כי כל חלום כזה פירושו שאם אבין את משמעותו אוכל להדק ולחזק את הקשר שלי עם אותה אני שנייה ובסופו של דבר לצאת אשה חזקה יותר ומאוזנת יותר.

זה אולי נשמע כמו בולשיט של היפים יפי נפש, משהו שאתם לא מאמינים בו בגרוש, אבל אני מאמינה בזה וזה מספיק בשבילי.

אמירות כמו: "את חושבת יותר מדי." ו: "לא לכל דבר בחיים יש משמעות." הן אמירות שמאוד קשה לי לקבל אותן, כי אם למשהו לא היה משמעות הוא לא היה מתקיים (כמו שאמרתי בקשר לזמן כבר די הרבה זמן: "הזמן לא קיים, אלא אם כן אנו נותנים לו משמעות." תיאוריה שאשמח לפתח בזמן אחר).  מכאן אם כך, שלכל מה שקורה יש משמעות, ואם חלמתי את החלום הזה בוודאי ובוודאי שתת המודע שלי שולח לי מסרים ולא לנסות לפענח אותם בשבילי הוא כמו לברוח מעצמי. אני מעדיפה להתמודד, כי מעניין אותי להכיר את עצמי.

והפענוח, מחר או משהו, כי הפוסט הזה גם כך נהיה ארוך יתר על המידה. אני רק אומר ששיר טענה שאני לא התגברתי עליו, כי אני עדיין חושבת עליו. הפירוש שלי שונה משלה.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: חלום. אני אוהבת אותם, גם את הרעים. אגב, זה לא מאוד טיפשי אם אני נרתעת ממנו עכשיו בגלל החלום הזה נכון? זה דיי טבעי לא?

אה כן, החליקו לי את השיער היום. אני לא מאמינה שלואיזה הצליחה, עם כזה שעושה רוח עוד! בפעם האחרונה שעשו לי את זה זה ניפח לי את השיער בצורה לא נורמלית, וזה גם נהיה מתולתל שוב אחרי שתי שניות (וזה עוד היה במספרה). ואז הייתה הפעם שהחליקו לי עם מגהץ (של בגדים, כן!)... תודה לך לואיזה!

שלכם,

hanyou

יש משהו ביום הזה, שגורם לי להרגיש קצת אחרת...

נתחיל מזה שזה יום השואה, ובעצם בזה זה גם מסתכם, כשחושבים על זה...

לא עשינו כמעט בכלל חזרות, מי שהשתתף בטקס. ובכל זאת יצאו לנו טקסים יחסית טובים, מיעוט יחסי בפאשלות ואנשים שידעו שהם יצחקו פשוט לא עלו לבמה.

כן, זה עלה לי בהרבה זמן שבו יכולתי להתכונן לביולוגיה, ולא, לא הייתי מוותרת על זה. זה משהו בשבילי - אני צריכה לזכור לעשות גם דברים שעושים לי טוב לפעמים, ולא רק דברים שיעזרו לי להשיג חיים כשאני אהיה גדולה יותר.

בגלל זה גם העדפתי לצייר דודואים כל החופש לכימיה, מאשר ללמוד לתנ"ך או ביולוגיה.

ביולוגיה יהיה מחרתיים. מחר אני אלמד עם נועה אחרי ביה"ס, והיום אני מתכוונת לסיים את מה שאני יכולה במחלות (נשאר לי עוד פרק אחד).

בתנ"ך אני אעשה את המתכונת - כמו כל מי שהשתתף בטקס - ביום שישי, יום אחרי ביולוגיה. זה לא הרבה ללמוד בכלל... זה רק פרק אחד שגם אותו כבר קראתי פעם אחת... יהיה לי טוב אחרי זה. טוב, כמעט.

יום חמישי אחרי זה יש מגן במדעים, ואני לא יודעת שום דבר לקראתו... עדן כבר הציע לי עזרה אם אני אצטרך, ועמית אמר שהוא יעשה מה שהוא יכול דרך האיי-סי אם אני אבקש ממנו. אבל אני חושבת שהבעיה היא איתי, לא עם החומר. אני לא בנויה לזה, זה לא בשבילי כל הקטע הזה...

אבל זו לא הגישה. רק לפני כמה דקות הטפתי לעדן: "אתה יכול לומר 'זין על הכל, זין על המורה, זין על החומר, זין על המקצוע, אני לא צריך את זה.' ואתה יכול לומר 'אני יכול לעשות את זה, ואני אעשה את זה.'"

"זאת הגישה." הוא אמר. אמרתי לו שאם הוא יודע את זה, אין שום סיבה שאני אצטרך לומר לו את זה. אולי לא הייתי צריכה לומר את זה. מי כמוני יודע שלפעמים מה שמבדיל בין אפיסת כוחות וויתור לבין היכולת להעמיד את עצמך על הרגליים שוב, זה עצם העובדה שמישהו אחר אומר לך את הדברים שבהם אתה כבר בין כה וכה מאמין בהם.

אבל זה הגיע לו - הוא צחק עלי על זה שהבעיה שלי היא ששכחתי שאחד ההורמונים הקשורים בוויטמין D הוא הקלציטונין (ויש את PTH). אחד מהם גורם להשקעת סידן בעצמות, והאחר להוצאת הסידן מהן. לרוע המזל אני לא זוכרת מי עושה מה, והספר שלי אצל עדן...

אבל אני מניחה שזה באמת לא מה שיקבע את גורלי...

אני באמת חייבת קצת זמן לעצמי... ואין, פשוט אין. אולי עכשיו, כשלא צריך לעשות חזרות לטקס, יהיה לי קצת יותר זמן לעצמי, לחברים...  מצד שני - המגן במתמטיקה... וביום ראשון יש בגרות בכימיה... ואיפהשהו בשבוע הקרוב או אולי בזה שאחריו יש מגן באנגלית... אני באמת לא יודעת איפה אני מצליחה למצוא מקום לחיות בין כל הצפיפות הזו, לא פלא שאמרו לנו שאנחנו מפסיקים ללמוד אחרי יום העצמאות - באמת אי אפשר לנהל לימודים סדירים כשיום אחד יש מגן, אחר כך חופש יומיים, בגרות, חופש, מגן, חופש, עוד מגן וכו'.

אבל יהיה בסדר.

היום אח שלי אמר לי שהוא היה מעדיף לא להיות יהודי. הוא כזה ילד מטומטם... שעה עמדתי מולו וסיפרתי לו אחת אחרי השנייה את הזוועות שראיתי ושמעתי במסע. וכל מה שהיה לו לענות לי זה: "נו?"

"מה נו?"

"נו מה את רוצה שאני אגיד?"

"אני לא רוצה שתגיד, אתה לא אמור להגיד, אתה אמור לחשוב, זה מה שאני רוצה שתעשה."

אבל הוא לא מבין... העניין שלו בחיים זה לשחק במשחקי הרג במחשב, ולחפש לעצמו את החיים הקלים. הוא לא מסוגל להבין שיש אנשים שלא הייתה להם ברירה, שקרה דבר כל כך חולני ולא אנושי. זה כל כך מרוחק ממנו... אני לא מבינה איך זה שלא מלמדים אותם בבתי הספר היסודיים קצת כבוד.

"גם ביום הזיכרון לחללי צה"ל תגיד שזה לא מעניין אותך?" שאלתי אותו.

"זה הבעיה שלי שהם מתו?" הוא שאל. "זה הארץ הזו שיש בה חוק גיוס חובה."

"אתה לא מבין הא? הם שומרים עליך, ילד מפגר!" צעקתי עליו. "אתה לא יודע כמה אתה חייב להם, אין לך טיפת כבוד! יש לך מושג כמה מבצעים מוצלחים יש להם? כמה פיגועים הם מסכלים שאתה לא שומע פיפס עליהם?! הם לא זוכים לתמורה כלשהי על כל זה."

הוא לא מבין. הוא לא מבין כלום. אולי כשהוא יגדל הוא יבין. בינתיים כל מה שהוא יודע לעשות זה לומר מילים פוגעניות כאלה, מילים שחודרות עמוק מבלי שהוא אפילו יודע. והוא? כשהוא יתגייס לצבא מה יהיה? גם הוא יהיה משתמט שיעדיף להיות רס"ר ממטרות?

Hell no! אני לא אתן לו. הוא יעשה את הכי טוב שהוא יכול במה שהוא יכול, ולא יחפש לעצמו את החיים הקלים כג'ובניק מטומטם שעושה את מה שהוא עושה לא כי הוא לא יכול לעשות משהו אחר, כי אם כי הוא לא רוצה לעשות משהו אחר, כי הוא מעדיף לשבת בשמש בזמן שאחרים קורעים ת'תחת כדי שהוא יזכה לראות את השמש הזו. אני בחיים לא אתן לו להיות ג'ובניק אם הוא יוכל להיות מעבר לזה.

ילד מעצבן.

יום אחד הוא יבין, וזה ייכנס בו כל כך חזק, שזה ישאיר בו הלם לכל החיים.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: עייפות. כי אני עייפה ולחוצה, וזה כמו לקחת שתי תרופות שונות בבת אחת שמגיבות אחת עם השנייה - זה גורם נזק לגוף (מי מושפעת מביולוגיה מי?).

שלכם,

hanyou

אוי ווי...

יש לי חומר של שלוש שנים ללמוד בביולוגיה.

אוי ווי...

יש לי בחינת מתכונת בתנ"ך ביום שישי.

אוי ווי...

יש לי בחינת בגרות בכימיה בע"פ ביום ראשון.

אוי ווי...

אני אפילו לא רוצה להסתכל על מה שיש לי לקראת המשך השבוע הבא.

אוי ווי...

ועכשיו זה רק תחילת השבוע הזה.

אוי ווי...

לא ראיתי את מטיאס וניר כבר הרבה זמן.

אוי ווי...

בעצם, את ניר כן יצא לי לראות לא מזמן.

אוי ווי? (לא סתם, סתם אני צוחקת!!!)

אני מזניחה את נועה ושיר.

שזה באמת אוי ווי...

אבל אני אראה לפחות את נועה אם לא את שתיהן ביום רביעי לפני המתכונת בביולוגיה. ננסה להתכונן.

לא אוי ווי...

נשמע קצת כמו "דיינו" נכון?

אוי ווי...

אז, אם היה מוציאנו ממצריים ולא מבטל הבגרויות?

דיינו...

אבל בעצם, הוא לא ביטל הבגרויות.

אוי ווי...

:P

אני סתם מסתלבטת על כולם. כי אני לחוצה ומחורפנת ובעיקר מושפעת מפסח.

אוי ווי...

אבל יהיה טוב.

יהיה טוב כן.

לפעמים אני נשבר...

אך הלילה,

הו,

הלילה

איתך אני נשאר.

ומהיכן זה הגיע?

אין לי מושג.

לסיכום:

אוי ווי...

מקווה שאחזור למוטב בקרוב. בינתיים, טלה.

זה מה שיצא לי במבחן האישיות הזה.

שיהיה לכולכם יום טוב. המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: טלה קטן. ניר! יצאתי טלה קטן!

שלכם,

hanyou