RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
והרי החדשות
מאחר ומשדלים אותי לעדכן, ומאחר ואני מרגישה צורך לעשות זאת מדי פעם, ובכן... אני מעדכנת :).
אז מה עושים כשיש שביתה? לומדים? לא! שובתים? כן!
במש שבועיים כמעט שאני שובתת, מחכה שיתחילו הלימודים (או שלא), ובינתיים נלחצת חופשי. מסתבר שהשביתה לא כוללת אי הגשת תרגילים, ולכן היו הרבה תרגילים שהייתי צריכה להגיש ונלחצתי מזה.
בנוסף לכך, הייתי הפראיירית הכמעט יחידה שחזרה לאוניברסיטה כדי להגיע למעבדה שלא התקיימה. המעבדה הייתה אמורה להיות ביום שלישי, ואילו אני חזרתי ביום שני כדי להספיק להכין דו"ח מכין למעבדה האמורה. לא רק שהמעבדה לא התקיימה, ואני חזרתי הביתה ביום שלישי מאוכזבת מהנסיעות המבוזבזות תוך כדי שכחת המחשב הנייד שלי בחדר - דבר מאוד מאוד לא אחראי - אלא גם (ואף יותר חשוב), אלון ואני נאלצנו לחגוג את יום החודש שלנו בירושלים הקרה והמעפאנה. הלכנו למקום ממש נחמד ונהנינו מאוד, ואפילו ישנו ביחד באותו לילה (לגלי לא היה אכפת, וחזרנו מאוחר).
כן, עבר לו חודש וחצי, בכלל בלי לשים לב... אני כל כך מאושרת בימים האחרונים שאנשים לא היו מזהים אותי. רק מלראות את אלון הפנים שלי מתחילות לחייך בלי להתכוון אפילו. כל רגע איתו זה כמו רגע של תעופה באוויר בשבילי.
והוא כל כך טוב אלי. לפעמים אני עוד בקושי מאמינה שזה קורה לי. למשל, אתמול אמא שלי ממש התעצבנה עלי כי המחשב היה באוניברסיטה (כן כן, עוד לא לקחתי אותו אז), ואמרה שאני נוסעת לשם להביא אותו עוד באותו יום. אז בשיא הספונטניות הייתי צריכה אתמול לנסוע כל הדרך מפרדס חנה לירושלים כדי להביא את המחשב הארור. באותו ערב הייתי אמורה ללכת לאלון והיינו אמורים לבלות ערב נחמדביחד. במקום זאת, הודעתי לו בצער רב וביגון קודר כי אני נוסעת לירושלים בעל כורחי. ואז, במקום להתעצבן או להיות מבואס, הוא שאל:
"אז מתי יש לנו רכבת?"
וכן, תאמינו או לא, הוא נסע איתי כל הדרך לירושלים רק כדי לוודא שהמחשב שלי לא נגנב ולא ניזוק, ולקחת אותו בחזרה. יצאנו בסביבות עשרה לשמונה, הגענו לשם בערך בעשר וחצי. הכנו לנו קצת אוכל (אחרי שאמא נרגעה, היא התחילה למלא לי תיק כי אי אפשר שאלון ירעב למוות בגלל השטויות שלי), לימדתי אותו משחק קלפים נחמד, והלכנו לישון. בבוקר התארגנו מהר, נסענו לעזריאלי ופגשנו את גיא והחברה החמודה שלו.
את יום העצמאות גם בילינו ביחד עם המשפחה. היינו ההורים שלי, דוד שלי עם אשתו והילדים, וסבא שלי. עשינו (כיאה לארגנטינאים), על האש, כשסבא שלי ממנגל. לאחרונה הוא מרגיש הרבה יותר טוב, אבל אמא אומרת שנותנים לו תרופה מסוימת שמרימה לו את מצב הרוח כנגד הטיפול הכימותרפי... אני מקווה שלא תהיה לו נפילה בקרוב. בינתיים הוא מלא מרץ, עובד בחוץ וצוחק הרבה יותר. כשהיינו אצלם הוא אפילו ישב איתנו והביט איתנו במטבעות ושטרות ישנים שאסף, לא חוסך בהסברים ובבדיחות כמו הסבא שהכרתי לפני 10 שנים... כל כך התגעגעתי לסבא הזה, כשבמשך זמן רב כל כך במקום אותו סבא הוא היה מרותק לכורסא עם כאלה כאבים...
כאב לי הלב לראות אותו ככה. ואני יודעת שהתרופות האלה לא יבריאו אותו, אבל לפחות הן נותנות לו עוד הרבה רגעים של אושר... ולנו הן מחזירות את הסבא שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו ואוהבים.
סבא וסבתא כמובן אהבו את אלון (הרי איך אפשר שלא?), ונראה שאפילו אבא שלי מתרגל אליו.
ואני? אני מאושרת מאוד. יש לי נמר מנופח בהליום, כפה עם דגל ישראל, ואלון שאוהב אותי מאוד. אז איך אני לא אהיה שמחה?
המילה האהובה עלי לפוסט זה: אהבה. טוב ככה, אני בטוחה.
שלכם,
hanyou
| |
הלוואי
שלכולם יהיה טוב כמו שלי טוב עכשיו.
ככה זה כשלמישהו אכפת ממך, מרגישים בפסגת העולם. ואיך שהלב נמס עם כל דבר מתוק שהוא עושה, ואיך שרגיעה פושטת בכל הגוף כשסתם שוכבים מחובקים ורואים סרט, או שוכבים על הגב אחד ליד השני ומספרים מה באמת מרגישים, מה עובר לנו בראש, הכל.
אכפתיות זה דבר נפלא. זה משהו שכיף לחלוק אותו ולהיות חלק ממנו. אכפתיות מבססת ומעמיקה, מעניקה הרבה רגעים של צחוק וחיבה ואהבה, והרבה הרבה חיבוקים טובים וחזקים. והכי חשוב שהיא מביאה איתה פתיחות וכנות - שבלעדיהם כמובן שאי אפשר.
אולי זו המשמעות האמיתית של להיות מאוהבת... כמו שזה צריך להיות - מלווה באושר.
בעוד שבוע וחצי בערך יש לי מבחן בכימיה אורגנית, בהצלחה לי :).
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: מחשב. יש לי לפטופ ועד מחר כבר יהיה מותקן עליו כמעט הכל, יאי!
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou