דיברנו שוב היום. למעשה, כל היום הזה די התחמקתי ממנו, עד שהגיעה ההפסקה בין אחת וחצי ושתיים.
זה התחיל כשהוא הגיע לשיעור לשון (עוד פעם הוא לא איחר בהרבה, הוא משתפר ^^), ואני לא הסתכלתי עליו כמעט בכלל. כלומר, כן, הרמתי את הראש שלי כדי לראות מי נכנס, אבל לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. הוא ידע, כמוני, שיש לנו על מה לדבר היום.
אחרי זה, בשיעור היסטוריה, הוא הסביר ל-boy משהו בקשר לפוקר, ואז הוא היה צריך לדבר עם המורה. אז הוא דיבר איתה בזמן שאני, שוקולטה, boy ועוד שני ילדים מהכיתה שלי ניסינו להבין איך משחקים פוקר. בכיף אני אומרת :).
חוץ מזה הסתכלתי עליו קצת בשיעור היסטוריה, אבל לא משהו שיכול ממש להיחשב. אבל אני זוכרת שהבאתי לאיזה ערס מהכיתה שלי חפיסת קלפים כדי שהוא יפסיק להציק לי, והוא התחיל לזרוק אותם בכל הכיתה (למורה זה לא הזיז הרבה...). בסוף ביקשתי ממנו שיאסוף אותם, וים עזר לו. אוי, ים הוא כזה בנאדם טוב... בסוף הסתבר שהם די קרעו את כל הקלפים, אבל זה לא כזה נורא... אני פשוט חושבת שזה היה די מרושע מצידו של הערס. אבל אני לא מאשימה אותו. זו לא אשמתו שהוא כזה, אני בטוחה שיש בו איזהשהו צד טוב, בכל אחד יש...
אחרי זה היו לי שעתיים חופשיות, שבהן כתבתי לכם - קוראים וקוראות יקרים - את הפוסט הקודם :). בהפסקה שהייתה לי לפני השעתיים האלה ישבתי עם נו'ש במעבדת מחשבים (לה, בניגוד לי, היה שיעור. אה כן, והיא לומדת עם ים ^^). היא חשבה בהתחלה שאולי ניכנס אליה לכיתה, אבל אני פשוט ידעתי שאם אני אדבר עם ים לפני חצי השעה ההיא, אני פשוט אשתפן :). אז נשארנו בחוץ, עם נקודת תצפית טובה מספיק. הוא יצא מהחדר שלהם אחרי קצת זמן לכיוון חדר המורים של המעבדה, וכשהוא ראה אותי הוא חייך. אני כל כך אוהבת את החיוך שלו. זה כאילו שכל הפנים שלו מוארות באותו רגע... בקיצור, אני חייכתי אליו כמו איזו טמבלית עם בעיות אישיות, ונו'ש אמרה (בערך בפעם המיליון...), שאני חמודה. ואז אני כיסיתי לעצמי את הפנים עד העיניים בחולצה שלי :).
אחרי זה היה צלצול והיא נאלצה להיכנס לכיתה, ואני נשארתי בחוץ וקראתי את "הלוחש לסוסים". הוא חזר לכיתה שלהם בזמן שעשיתי את זה, אבל הפעם אני לא חושבת שהוא התסכל עלי.
בהפסקה שאחרי זה נו'ש שוב יצאה החוצה, והסכימה ברוב טובה להכניס את התיק שלי לכיתה שלהם כדי שאני אוכל להסתובב איתה בלי הכובד הזה על הגב (וזה היה כבד, תאמינו לי...).
אחרי שנגמרה גם השעה החופשית השנייה שלי, היה לנו שיעור ספרות. אני סיימתי לצייר לפליפה את הציור שלו (באסה, שכחתי לתת לו אותו היום...), ורציתי לחתוך את החלק עם החורים שבדף (אני מציירת על המאחורה של הדפדפות, ככה שיש חורים של קלסר על הדפים...). אז ביקשתי מים (ממי אם לא ממנו? ^^), את המספריים שלו, ולקח לו הרבהההה זמן למצוא אותן (בסוף הן היו בתוך הקלמר שלו, אח, איזה חמוד הוא ~hanyou מחזיקה את הפנים שלה בשתי ידיים ומתמוגגת מאושר~). הוא נתן לי אותן, ולפני שהתחלתי לגזור, הוא הסתכל על הציור. הוא אף פעם לא עשה את זה לפני זה! אין לי מושג מה גרם לו להסתכל בציור הזה עכשיו, אבל הוא עשה את זה! ואז הוא חייך אלי שוב, ואני שוב חייכתי אליו חיוך מטומטם של מישהי טמבלית עם בעיות אישיות, והתחלתי לגזור. דווקא יצא ציור יפה.
זה מזכיר לי שאני צריכה לשים לכם פה את הציורים האחרונים שלי, כבר סרקתי אותם :).
ואחרי שיעור ספרות, הגיע הרגע הגדול. אני אורזת את החפצים לאט, מנסה לדחות את הרגע הגורלי. הוא כבר סיים לארוז, עומד, מתמתח, מחכה לי. המורה אורזת את חפציה ועוזבת את הכיתה תוך אמירת: "שלום" אליו היא בכלל לא מתכוונת.
ים אומר לי: "טוב, בואי נמצא לנו כיתה ריקה עם מזגן ונדבר."
תגובתי: "כיתה? אני חשבתי דווקא על מקום אחר."
הוא: "מה למשל?"
אני: "אתה מכיר את המגרש רכיבה הגדול?"
הוא: "סבבה, בואי נלך לשם."
אנחנו הולכים. אני שואלת אותו על הגלישה שלו, הוא השתתף בתחרות ארצית וזכה במקום עשירי. עד עכשיו הוא גלש על גלשן של 6-6, ועכשיו הוא עומד לעבור ל-7-4. אני מקנאה בו על שהוא מבין בזה כל כך הרבה.
אנחנו מגיעים לאיזור המגרש, ומתיישבים לנו על איזה כר דשא מוצל ושקט. פרחים מתנועעים ברוח, פרפרים קטנים, אין אנשים, שקט... אני מתחילה לדבר.
אמרתי לו את כל מה שאמרתי לכם שאני אומר לו. אני לא מאמינה שהיה לי אומץ לעשות את זה :). הוא אמר שהוא מבין את המצב שלי, שהוא יודע איך אני מרגישה. שיתף אותי בעברו העשיר (מסתבר שגם לו אין הרבה נסיון בעניין ^^). המשכנו לדבר. אמרתי לו שאני יודעת כמה עובדות: שאני אוהבת אותו, שהוא יודע שאני אוהבת אותו, ושאני יודעת שבין אם אני אצא מהמגרש הזה עם הידיעה שהוא אוהב אותי או עם הידיעה שהוא לא, אני יודעת שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. אבל אני באמת צריכה לדעת אם הוא אוהב אותי, אם אני חשובה לו, עד כמה?
הוא אמר שהתקלתי אותו. אמרתי לו שידעתי שהוא יגיד שזו לא שאלה קלה. הוא אמר שאכפת לו ממני, ממה שאני עושה, מה שאני חושבת, איך שאני מרגישה. הוא אמר שאני מאוד חשובה לו, שאני "לא סתם עוד אחת" (וזה ציטוט ישיר מפיו).
אני שמחה.
אחרי זה שאלתי אותו: "אם אני אבקש לחבק אותך עכשיו, אתה תסכים?"
ופה מגיע השיא.
הוא אמר: "בכיף." וחיבק אותי. ואז אני הרגשתי עוד משהו. משהו על הצוואר שלי. זה היה הוא.
הוא נישק אותי.
על הצוואר.
עכשיו, לפי טענתי, הוא התכוון להגיע ללחי שלי, ופשוט מכיוון שגם אני זזתי לעברו, הוא פשוט פספס את הלחי, והגיע לצוואר. אנשים שונים טוענים אחרת. אני מקווה שהם צודקים. וזה מוזר, כי בעיקרון אני הייתי אמורה לומר לו באותו רגע: "ים, אני אוהבת אותך." ולנשק אותו בצוואר. אבל זה יצא הפוך! כלומר, לא, הוא לא אמר לי: "hanyou, אני אוהב אותך." אבל הוא נישק אותי בצוואר. ואני, כמו כסילה ומטומטמת מושלמת, פשוט השתתקתי במקום. הייתי כל כך מופתעת מזה! רציתי לנשק אותו בחזרה, אבל לא יכולתי! כל מה שיכולתי היה לחבק אותו חזק יותר, להביט בדשא, לעצום עיניים, ולקוות שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
אחרי זה הוא אמר לי שיש עוד שמונה דקות לצלצול, שצדקתי כשאמרתי שזה ייקח בערך חצי שעה. אמרתי לו שידעתי שיש לנו על מה לדבר. הוא אמר לי שאם אני אי פעם ארצה ללכת לסרט, אני יכולה לשאול אותו. הוא כזה בנאדם טוב. אני זוכרת את עצמי אומרת: "לעזאזל איתך, אני אוהבת אותך!" ומחייכת. והוא גם חייך, אני כל כך אוהבת שהוא מחייך...
התחלנו ללכת, כי ידענו שאנחנו היחידים שנהיה בכיתה לשיעור של"ח. הוא אמר לי בדרך שאני לא צריכה להרגיש מחוייבות אליו. שהוא יודע שאני אוהבת אותו, ואם יקרה משהו, אז אני צריכה לזרום עם זה. ושאם אני אסתכל על בנים אחרים, אז זה בסדר גמור. אמרתי לו שזה לא קרה לי מאז חמישה חודשים קודם לכן, והוא אמר שאם זה כן יקרה - והוא משער שזה כן יקרה - אז אני צריכה לזרום עם זה, ולא להרגיש את עצמי מחוייבת רק לו.
הגענו לשיעור של"ח, פגשנו את המורה במסדרון, והוא שחרר אותנו. ים הלך הביתה, ואני הלכתי לשחרר את עצמי מספורט, אבל לא הייתה באולם נפש חיה, אז פשוט הלכתי משם הביתה. מאושרת, ומעופפת מעט בזכות הנשיקה המקרית הזו...
וזו הייתה הפעם הראשונה במשך כל החודש הזה שהרגשתי באמת באמת שמחה. הרגשתי שסגרתי נושא בחיים שלי. שהכל באמת יהיה בסדר בסופו של דבר. שיש סיכוי. כי הוא אמר שיש משהו בינינו, ושהוא לא יודע לאן זה יגיע. שהוא נותן לדברים לזרום כמו שהם, להתגלגל.
ואני שמחה על זה, שמחה על זה מאוד :).
הנה כמה ציורים שציירתי בזמן האחרון והחלטתי לשים לכם פה, תהנו :)
ציפור אש - מה שמתחולל אצלי בפנים :)
אל תתייחסו לנימה הפסימית של הציור הזה, אני לא ציירתי אותו באחד מהזמנים הטובים שלי. אבל אני עדיין חושבת שהוא שווה העלאה לבלוג ^^.
לא האמנתי שיום יבוא, אבל כן - גם אני ציירתי פקצ"ה... נו מילא, לפחות זה מסמל את בוא הקיץ, יש בזה משהו טוב, נכון?
זאב עם עיניים כחולות. אני לא יודעת, אבל לי הוא מזכיר מישהו... הצילום יצא ממש גרוע, תסלחו לי על זה?
המלה האהובה עלי לפוסט הזה, נו, איך לא...: נשיקה. חלומי, אני אומרת לכם, פשוט חלומי!!!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou