לפעמים אני צריכה לבכות. ולא כי רע או כי כואב, או כי משהו לא בסדר. לא כי נעלבתי או נפגעתי או כי מישהו היה לא נחמד אלי. אני פשוט צריכה לבכות.
זה כמו מפל שנסכר ועכשיו הוא צריך להתפרץ איכשהו. ולאחרונה זה גם קורה משהו כמו שבוע-שבועיים לפני המחזור. בדוק. אני פשוט צריכה לבכות.
אז אני הולכת לאדם שהכי קל לי לבכות לידו, ואני בוכה. ואני בוכה ובוכה ובוכה עד שכלום כבר לא נראה לי הגיוני. ואני בוכה רק כי אני לא רוצה שיפסיק לחבק אותי, וכי אני לא רוצה שיילך לשום מקום. רק כי אני רוצה אותו לידי באותו רגע מרגש שבו אני מוציאה את עודפי המים המלוחים מגופי.
הוא האדם היחידי שאני נותנת לו לראות אותי ככה. האדם היחידי שאליו אני מוכנה ומסכימה ורוצה להיפתח ככה. רק לידו אני יכולה באמת לבכות עם כל העוויות הפנים, ההתייפחויות וההשתנקויות שמול אחרים זה פשוט מביך לי מדי. הוא האדם היחיד בכל העולם שמותר לו לראות אותי כשאני במצב כזה.
והוא מקבל אותי כך. בלי לשאול למה אני לא יכולה אחרת, בלי לומר לי שאני לא צריכה לבכות. הוא פשוט מבין אותי טוב כל כך. נראה כאילו עברה שנה, ולא רק חודשיים (בדיוק). כאילו אנחנו קרובים ככה כבר הרבה יותר זמן. ועדיין, לפעמים כשאני חושבת על זה שאני איתו, זה כל כך מוזר לי. מפתיע אותי כל פעם מחדש. 'זה אלון, והוא איתי'. אני אומרת, ורטט של אושר מרעיד לי את הלב. 'זה אלון, והוא אוהב אותי. זה אלון!' ואני קופצת בפנים משמחה.
לאנשים מסוימים זה נראה מוזר, אולי אפילו לא תקין, לנוכח הנסיבות ההיסטוריות והציפיות שהיו להם מהשתלשלות הענינים. אבל דברים בחיים משתנים. לכל דבר יש את הזמן שלו, ועכשיו זה הזמן שלי איתו.
אז תגידו כמה שאתם רוצים בטון מטיל הספק הזה: "אם זה עושה לך טוב, אז סבבה, מה שאת רוצה." או: "אין לי בעיות עם זה, מה שטוב לכם." אני יודעת שאתם לא רגילים, אני יודעת שזה נראה מוזר, אני יודעת שציפיתם שמה שהיה יישאר לנצח, כי זו הייתה הדרך בה נראה היה שזה יתקדם.
אבל מה שהיה קודם נגמר. עכשיו זה שנינו ביחד, לא אף אחד אחר. הוא פתח דף חלק ולבן, ושכח את כל מה שהרגיש בעבר...
הוא איתי.
ואנחנו מאושרים.
תסתדרו עם זה, אפילו אם קשה לכם להתרגל.
ואם לא תוכלו, אז לי כבר לא אכפת.
העיקר שאנחנו מאושרים ביחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou