ורצוי שאני אזכור את זה. דיי שכחתי את זה בזמן האחרון. ללא הרצאות והלקאות עצמיות מיותרות: אני משתתפת בתחרות סיפורים של ישרא-בלוג. אני מפרסמת את הסיפור הזה בהיותי עדיין בת 21, אז בלי שטיקים!
מי רוצה לדעת על המוות? – אף אחד
 
ביום בהיר אחד כל אחד מאיתנו ימות. וזה קל לחשוב על זה במובן הפילוסופי העל-נפשי של 'יבוא היום וכולנו נצטרף למעגל הנשמות שם למעלה'. אבל אני לא מתכוונת למחשבה על זה במובן הזה. אני מדברת על המחשבה המסריחה, המרקיבה והמפחידה שברגע מסויים מי שאני איעלם, ולא תהיה יותר אני. ואפילו זה לא מפחיד אותי כמו המחשבה שזה יקרה למישהו אחר, לאנשים שחשובים לי.
למעשה אפשר לומר שזה התחיל במוות של סבא שלי. אני לא יודעת מה הפעיל את מתג האור אצלי בראש, אבל ברגע שהוא נעלם לי מהחיים הבנתי באמת שמתישהו במהלך חיי אנשים שאני אוהבת יתחילו ללכת. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. זה משהו שאי אפשר לדבר עליו עם אחרים. כל מה שהם יודעים לומר זה 'כן, כולנו נמות. אז מה? עדיף לחיות את הרגע.' או: ' זה טבעי לגמרי שתרגישי ככה, חווית אובדן קשה וקיבלת את הסטירה הגדולה ביותר של החיים בפרצוף, זה יעבור לך ותחזרי להיות כמו שהיית.' אני יודעת שזה ככה כי אלה הדברים שאמרו לי. בסופו של דבר הבנתי שעדיף לשתוק, כי אלה סוג המחשבות של לבד.
אבל אולי כדאי להרחיב על ההתחלה. זה לא שלא חוויתי מוות מעולם בחיי. מתו לי חיות, צפיתי בערוצי הטבע באריות טובחים באיילות, וזה גם קרה לי במשפחה. הסבא הראשון שלי נפטר כשהייתי בת שבע. אני עד היום זוכרת את עצמי יושבת עם בנות הדודים שלי ודנה בשאלה האם קיים גן עדן ומי זוכה להגיע לשם. אני לא זוכרת לאיזו מסקנה הגענו אבל בסופו של דבר ההורים של כל אחת מאיתנו נשאו אותנו על הידיים למכוניות אחרי שנרדמנו מרוב שעמום.
אני לא חושבת שממש ידעתי מה זה המוות עד אז ולכן לא יכולתי לפחד ממנו. ידעתי שזה משהו שבא בסוף החיים אבל מאחר וכמעט רק התחלתי אותם, היה לי קשה לחשוב על הסוף. זה קצת כמו לדעת מה יהיה בסוף קומדיה רומנטית – הם תמיד חוזרים להיות ביחד – אבל עדיין לא לדעת איך התסבוכת תיפטר וזה יקרה.
כשהייתי בת 20 הסבא השני שלי נפטר. אני לא הייתי אפילו בבית כשזה קרה. הוא היה בבית החולים לאחר אירוע מוחי, אני ישנתי אצל החבר והיינו בטוחים שהסטטוס-קוו הזה יישמר עד שהוא יחלים. בבוקר אבא התקשר והודיע לי שהוא נפטר. לזכותי ייאמר ששמרתי על קור רוח במהלך השיחה. ברגע שאבא ניתק לי התיישבתי על המיטה ופלטתי יבבה כל כך חזקה עד שהחבר התעורר – מה שלא קרה מצלצול הטלפון.
זו בערך הפעם הראשונה שבכיתי בהיסטריה – לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה 'אין לי יותר סבא?!' בסימני שאלה בעיקר, ולא בהבנה. החבר שאל מה קרה ואמרתי לו בבכי שסבא שלי נפטר, שאני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת ממה בעיקר פחדתי באותו רגע, עכשיו כשאני חושבת על זה בצורה מושכלת, זה כנראה היה בגלל האובדן אבל לא פחות בגלל ההחלטיות שבדבר. זה כמו אמר: 'זהו, את רואה? עכשיו זה כבר קרוב אלייך מאוד, ובקרוב זה יקרה לאנשים נוספים שאת אוהבת.' לא מחשבות בריאות במיוחד.
בסופו של דבר הלכתי הביתה לעזור. אבא ואני יצאנו לקנות כיבוד לאורחים שיגיעו לנחם, והכל היה ענייני. עד ללוויה. שם זה לא ממש שינה איזו קרבה משפחתית בדיוק זו הייתה, כולנו בכינו אותו דבר. עד אז אף פעם לא הייתי בלוויה. זו חוויה טראומטית שאני מציעה בכל פה לעבור פעם אחת לפני שזה קורה לקרוב משפחה, זה מוריד מההלם.
וכל מה שסבב לי בראש היה – יום אחד זה יכה יותר קרוב. וזה מלווה אותי. אני לא חושבת על זה כל הזמן אבל כשאני מגיעה לחשוב על זה, זה פשוט קורע לי את הלב מהחזה. בכל יום כשאבא יוצא לעבודה אני מחכה לראות אם הוא חזר – ומשתדלת לא להתקשר אליו באמצע היום כדי לראות אם הגיע לעבודה. אני אוכלת את הלב על כל יום שאני לא רואה את סבתא שלי מחשש שיקרה מה שקרה עם סבא.
הפחד הזה מכרסם בי ואין לו הפוגה. ואין עם מי לחלוק אותו. סוד מכורח המציאות. כי מי באמת רוצה לשמוע על הרגשת האובדן? על הפחד? אנשים מפחדים כי אלו גם המחשבות שמתרוצצות להם בראש לפעמים, ואף אחד לא רוצה שיזכירו לו את השדים שלו. דווקא אני צריכה לדבר, אבל אין עם מי. איך מסבירים מבחינה ביולוגית שהמחשבה על מוות של מישהו מיקיריך גורמת להרגשת לחץ על הלב? ממש כאילו מישהו מועך אותו, סוחט את כל המיץ ממנו כמו רימון בשל מדי שמתאים רק למיץ רימונים סחוטרי.
איך אני יכולה לומר להם שאני מפחדת? אי אפשר פשוט לבוא למישהו ולומר לו 'אני מפחדת שיום אחד תמות, מה לעשות?' זה נושא שקשה להעלות אותו כי אם אתה לא יכול להתמודד עם המוות של אחרים, איך תוכל להתמודד עם המוות של עצמך?
יש אנשים שיגידו שהפחד מהמוות הוא לא רציונלי. זה כמו לפחד שהרכבת תגיע – ברור שהיא תגיע בסופו של דבר, אז למה לפחד? פשוט צריך לקבל את זה. ניסיתי לעשות את זה וזה לא ממש עבד לי.
אבל הפחד האמיתי שלי הוא כנראה לא מהפרידה ארוכת הטווח – עד האינסוף למעשה. הפחד שלי הוא ממה שקרה עם סבא שלי. וזה הסוד היחיד שאני שומרת איתי מבחירה ולא מכורח. לא הפחד מהמוות הוא הסוד שלי, אלא סבא שלי, אם לומר זאת בכלליות.
בכל הזמן שסבא שלי היה חולה, בין האירוע המוחי הראשון לשני והאחרון, אף לא פעם אחת אמרתי לו שאני אוהבת אותו. אני זוכרת שהוא התאמץ מאוד לקחת חלק בשיחה שנגעה בלימודים שלי באוניברסיטה, למרות שהאירוע פגע לו ביכולת הדיבור והוא לא ממש מצא את המילים, אבל הוא הצליח לדבר שיחה אמיתית. אני זוכרת שאחרי שהוא נפטר כל החברים שלו אמרו לי כמה שסבא שלי היה תמיד גאה בי, וכמה אהב אותי. אני זוכרת את המאמצים שעשה תמיד לרצות אותי. אני זוכרת איך הקשיחות שלו תמיד גרמה לי לרצות להשיג יותר, להיות יותר. אבל לו אין מי שיגיד לו שאני אוהבת אותו, מתגעגעת אליו, מעריכה את כל מה שעשה בעבורי ובעבור המשפחה שלי, שאני גאה באדם שהיה. מי יגיד לו את זה עכשיו?
וזו הבושה שאני נושאת איתי, הסוד המכפיש שלי, המרקיב, המסריח, המפחיד שלי – לא אמרתי לסבא שלי את כל מה שרציתי לומר לו לפני שהוא נפרד מאיתנו. אולי פחדתי שאם אומר זה יהיה הסוף? אולי. ואני מפחדת שכשזה יקרה שוב, אני שוב אתפס לא מוכנה ולא אומר זאת. אשמור זאת בפנים, לעצמי ולא להם. יש סודות שאני לא רוצה לשמור בפנים, הם ממילא ילכו לקבר כך או אחרת.
הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער
הוא ישמח להכיר את שאר העולם...
סימנים מוזרים של HTML כנראה הופיעו עקב בעיית תאימות של firefox עם ישראבלוג. נא להתעלם מהם, גם אותי הם מעצבנים ולמדתי לחיות עם המנייאקים הקטנים.
 
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou