The Silent Gallop

הלילה היה עטוף בשקט וחשיכה. האוויר עמד במקום - אולי התערבל קלות בערפל סמיך - אבל עמד במקום. אף רוח לא נשבה, ינשוף לא העז לקרוא, עכבר לא העז לצייץ. נדמה היה שאפילו הכלבים מפחדים לנבוח. הירח עמד במרכז השמיים, כמו אב גאה שמביט בילדיו הישנים, וטבעת של הילה הקיפה אותו במרחק רב, כמו חישוק. זה היה לילה ללא עננים, והכוכבים בהקו במלוא עוזם, אך הערפל הסתיר את אורם מיושבי הארץ. למעשה, התנועה היחידה שנראתה הייתה ריצתה המטורפת של דמות קטנה, שהניפה את רגליה הדקות הלאה והלאה והלאה, כאילו רדף אחריה מישהו.

הדמות רצה מבלי לדעת לאן היא נכנסת, ולא שמה לב לכך שהעצים סגרו עליה עד שהייתה עמוק בתוך היער. לפני שיכלה לשאוף עוד כמות אוויר לריאותיה, שמעה את זעקותיו חסרות הפשר של היצור שעקב אחריה. היא ידעה שאסור היה לה להתקרב למקום ההוא, שכל כך הרבה סבל וכאב הגיעו ממנו, אבל היא רצתה לנסות... היא חשבה שאולי היא תהיה האחת שתסדר הכל. הזהירו אותה, כמובן, אבל היא לא הקשיבה. אמרו לה שכל מי שאי פעם ניסה לא שרד את הניסיון, אבל היא ביטלה את כל הטענות. והיא טעתה.

כשנכנסה למקום, הוא היה חשוך אף יותר מלילה ללא ירח. היא הסתובבה בעלטה, לא מסוגלת להבדיל כמעט בין ימין ושמאל. מעדה מספר פעמים, נפלה פעמיים או שלוש, אבל המשיכה להתקדם. ואז התחילה לשמוע רעש. בהתחלה לא היה זה משהו מיוחד, יותר כמו טפטוף של מים. אחרי זמן מה שמעה גם דפיקות מוזרות, טפיחות על הקירות או משהו דומה לכך. החשש החל להתגנב ללבה, אבל היא עדיין המשיכה להתקדם.

ברור שחיכו לה בחוץ, אבל היא פחדה שהרחשים יגיעו החוצה ויבהילו את אלו שחיכו לה. ועם זאת, בכל הסיפורים היה הגיבור אמיץ, אז למה לא היא? והדרך המשיכה עוד ועוד עמוק יותר לתוך... היא לא ידעה לתוך מה.

ואז, כאילו משום מקום, זה תקף אותה. היא הרגישה פרווה עוברת לידה בדיוק כשזרועה נפגעה. הדם החל לזלוג כמעט מיד מהפצע, והיא פלטה צרחה עמומה דרך שיניים קפוצות. אבל היא לא איבדה את עשתונותיה ואין זה משנה כמה פחד חשה. היא לא ידעה לאיזה כיוון הלכה, אבל היא ידעה היכן היא עומדת. בחצי צעד היא הסתובבה לאחור, והחלה לרוץ לכיוון ממנו באה. היא ידעה שהדבר הזה - מה שהיה - יעקוב אחריה. יצורים תמיד עוקבים אחרי דברים שזזים מהר. אבל היא המשיכה בריצתה. אם תוכל להגיע החוצה, חשבה, הכל יהיה הרבה יותר ברור. והיא רצה, ולמרות שנפלה כמה פעמים, היצור לא תקף שוב, אלא רק רדף אחריה. היא הבינה שהוא משחק בה. למה? לא היה לה מושג.

הריצה הביאה אותה לבסוף למקום שבו היה מעט יותר אור. היא כבר התנשפה, אבל לא הפסיקה. היא עצרה רק כדי להחליט לאן להמשיך. דרך הדלת - והחוצה, החליטה. וכך עשתה. כשיצאה כבר היה הערפל מתערבל סביבה, והיא דהרה דרכו כמו משוגעת. השקט, כמו מין רוגע כזה, שהשרה הערפל על הסביבה היו כל כך מנוגדים להרגשתה. הוא היה צונן על עורה, כמו אגלי טל בבוקר, אבל לא היה לה זמן לחשוב על כך ולהיכנע לשלווה שניסה הערפל לכפות עליה. מאחוריה שמעה בצורה עמומה את טפיפותיו של היצור הענק שרדף אחריה.

היא המשיכה והמשיכה עד ששמה לב כי היא בתוך היער. עכשיו כל מה שהייתה צריכה לעשות היה למצוא את ידידיה. אלו שהסכימו לבוא עמה, אלו שלא טענו שהיא משוגעת והפנו לה את גבם. עכשיו אולי גם הם ברחו. הערפל הזה לא היה כאן כשנכנסה - כמה זמן עבר? לא, לא זה היה הדבר החשוב כעת. להמשיך לרוץ, לברוח, זו העצה הטובה ביותר שהייתה יכולה לתת לעצמה.

היא המשיכה בכיוונים שונים. היכן הם היו, בשם כל מה שטוב?! לאן הם נעלמו? אולי היא לא נמצאת במקום הנכון? אם כך, ייתכן שהדבר פועל רק לטובה. אם ימצא אותה היצור, לפחות לא יוכל להגיע גם לאחרים. היא הגיעה לקרחת יער, ועצרה. את חבריה כבר לא תמצא כעת. לא היה לה למה לקוות. הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות כעת, היא להתחבא ולקוות שהיצור לא יימצא אותה עד שיגיע הבוקר, לחכות עד שהערפל יתפוגג ולנסות למצוא את חבריה, או להתמודד עם היצור אם זה ימצא אותה כאן. היא לא ראתה נקודה טובה להתחבא בה, והיא הייתה די בטוחה שגם בבוקר היצור לא ייעלם. כלומר, אמרו גם שהוא לא יוצא מהמקום בו שרץ והוא כן יצא, אז מדוע שייעלם כמו שאמרו? היא קיוותה שיאבד את עקבותיה בערפל, אך במעמקי ליבה ידעה שהדבר איננו אפשרי.

האווירה בקרחת היער השתנתה לפתע. נשימותיה הכבדות הודגשו על רקע הדממה שהשתררה. הערפל התמצק בשולי הקרחת כמו קיר, אך נעלם מקרחת היער עצמה. ולתוכה צעד היצור. ענק יותר מכל דבר שראתה מימיה, בעל המראה האכזרי ביותר שנתקלה בו. עיניה טיפסו למעלה אל פניו, שם פגשה בעיניו שהיו שני גושים שחורים ומבריקים שהביטו בה בכעס על כך שהעזה להוציאו ממרבצו. היא חשה אימה בצורה שלא חשה כבר זמן רב. איך העזה לחשוב שתוכל לשנות? מה עבר במוחה?!

היא הייתה משותקת מאימה, אכזבה וייאוש, כשהיצור התקרב אליה לאט לאט, כאילו היה לו כל הזמן שבעולם להשתעשע בטרפו.

אין לי מושג איך להמשיך את זה מכאן. אולי יבוא לי בהמשך, אולי לא, בינתיים, תישארו במתח (או תגידו לי איך להמשיך את זה, אם אתם יודעים טוב ממני ^^).

שלכם,

hanyou

אז ככה. היום התחיל ממש מגעיל. מסתבר שהגוף שלי לא סובל מחרדת מבחנים, אלא מהבוקר. כשאני קמה מוקדם, הקיבה שלי מתחילה להשתגע ואני מתחברת לצד היותר "ממטרתי" שבי... על כל פנים, קמתי היום מוקדם כי מישהי הייתה צריכה לעשות בדיקת דם. אז אחרי שסיימתי עם הקטע המסריח הזה של הבחילת בוקר המעפאנה הזו, הלכתי עם אמא שלי לקופת חולים הארורה ההיא.

נכנסנו, הפקידה לקחה ממני את הכוס שאף אחד לא ישתה ממנה בחיים (מעניין למה... NOT!!!), ונכנסתי לאחות. ואז התחלתי להיבהל. היא אמרה לי שאני יכולה להירגע, ושהיא תסביר לי בדיוק מה היא עושה.

"לא! אל תגידי לי כלום על זה!" כאילו שהדבר היחיד שאני צריכה לשמוע זה: "אז עכשיו אני מחזירה לך את המחט לווריד, כן כן, זה בהחלט הולך לחורר אותך כהלכה!" בקיצור, אז היא ביקשה ממני לעשות אגרוף, ואחרי שפעמיים משכתי לה את היד לפני שהיא בכלל בדקה אם יש ווריד, כי חשבתי שהיא כבר דוקרת, הושטתי לה אותה בסוף.

"עכשיו, זה לא יכאב לך אם לא תזוזי." היא אמרה. והיא הוסיפה את השם שלי איפה שהיא רק יכלה... אלוהים... "כן לי, את לא צריכה לפחד. לא לי, זה לא יכאב בכלל לי..." בה! אז רק לידיעתך - זה כן כאב!!!

ראיתי אותה לוקחת את המחט.

"את דוקרת עכשיו?!" צווחתי בהיסטריה. כמה זוגות עיניים הביטו בי בצורה מוזרה מהמסדרון. ואז היא דקרה... והיד שלי רעדה... וכאב לי... מאוד מאוד... וראיתי איך המבחנות מתמלאות לאט לאט...

ואז יצאנו משם, ואני נראיתי כמו חתול שדרכו לו על הזנב. האירוניה היא שאני לבשתי חולצה כזאת של orange, עם SMILE גדול בכתום על רקע שחור. גם כן חיוך...

נו מילא, זו הייתה תחילת היום שלי, והקיבה שלי עוד לא נרגעה. יכול להיות שאני באמת בהריון מרוח הקודש? לא יודעת, מחזור שמאחר, בחילות בוקר... אולי אני האמא של הקדוש המעונה הבא! כבוד לי... אני חושבת שאקרא לו פוצי... כי הוא פוץ בתחת עם כל הרע שהוא עושה לי!!!

שיהיה לכם יום יותר טוב ממה שהיה לי עד עכשיו, ושיהיה ככה גם לי. אני הלכתי לעצב לג'וזי את הבלוג.

שלכם,

hanyou

הכל התחיל משלשום בלילה, כשאמרתי לעצמי:

"לי."

"מה?"

"את תלכי לישון מוקדם היום, כי מחרתיים יש לך בגרות בהיסטוריה ואי לכך (ובהתאם לזאת), את צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר כדי להתכונן."

"בסדר..."

ישבתי עד שתיים בלילה על הספר שלי...

"לי." אמרתי לעצמי לפני שנרדמתי.

"מה?"

"מחר תקומי מוקדם, זו הבעיה שלך שהלכת לישון מאוחר מדי. את צריכה ללמוד!"

"בסדר..."

השעון העיר אותי בשש וחצי. כיביתי אותו.

"לי."

"מה?"

"תקימי את עצמך בתשע."

"בסדר..."

את צריכה להתכונן."

"בסדר!"

חזרתי לישון וקמתי באחת עשרה.

"לי."

"מה?"

"עכשיו את חייבת להתכונן. אני לא רוצה לראות שהלכת למחשב."

"בסדר..."

התארגנתי וירדתי רק כדי לבדוק אי מייל. נשארתי שם עד ארבע אחר הצהריים...

"לי."

"נו מה?"

"כשאת חוזר משיעור הרכיבה שלך את לומדת למבחן הזה!"

"בסדר, קלטתי!"

הלכתי לשיעור רכיבה וכשחזרתי בשש וחצי, רק רציתי לבדוק אם הסרט היפיפה (מומלץ!!!) - interstella 5555, כבר ירד או שעוד לא. הוא עוד לא סיים (אבל עכשיו ברגע כתיבת הפוסט הוא כבר נמצא על דיסק VCD שלא ממש עובד כמו שצריך, אבל מילא ^^). אבל אני גם לא סיימתי עם המחשב, מסתבר. ישבתי שם עד רבע לשמונה.

"לי!"

"מה את רוצה ממני?!" צווחתי על עצמי.

"קומי מהמחשב הזה ולכי כבר להתקלח וללמוד!"

"בסדר נו, בסדר!!!"

קמתי והתקלחתי וירדתי שוב למחשב. ואז אבא בא ושאל למה אני לא לומדת.

"אין לי כוח..." אמרתי לו בקול של מישהי שאין לה כוח. הלכנו לטייל עם הכלבים.

אבל אחרי זה באמת עליתי ללמוד קצת. כבר היה משהו כמו תשע, ולמדתי עד עשר. ואז נמאס לי, אז עמדתי לרדת למטה, כשלפתע - טלפון.

"לי נמצאת?" שמעתי את הקול של אמא ולמטה.

"זה בשבילי?" קראתי. לא ענו לי. "זה  בשבילי?!" קראתי חזק יותר. עדיין לא ענו לי. נאנחתי ולקחתי את הטלפון ועניתי בעצמי. לא צריכה טובות...

"הלו?"

"היי."

"מה? רגע, איפה?"

"לי, ענית?" אמא שאלה בטלפון.

"כן אמא, תנתקי!" אמרתי. "הלו?"

"היי."

"הא?!?!?! מה? מה אתה, רק רגע..." נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת. "היי." אמרתי בקול רגוע.

"הכל בסדר?"

"כן, בטח." אמרתי.

"את... בטוחה?" הוא פקפק. "את נשמעת קצת מפוזרת."

"לא זה פשוט... מה קורה איתך?"

"הכל בסדר. שמתי לב שתמיד כשאני מתקשר אלייך לפני מבחנים חשובים בהיסטוריה אני מקבל ציון טוב, אז אמרתי לעצמי שגם הפעם שווה לנסות."

"אה... בכיף אני אומרת." חייכתי.

דיברנו על איך שאני טובה בהיסטוריה ואיך שהוא טוב במתמטיקה, ואיך שהוא גרוע בהיסטוריה ואיך שאני גרועה במתמטיקה. והוא אמר לי שלא אכפת לו לעזור לי להתכונן למתמטיקה אם אני רוצה, ושהוא ממש שמח שאחרי מחר (כלומר היום), לא יהיה לנו יותר היסטוריה בחיים.

דיברנו על הא ועל דה. הוא החמיא לי מלא פעמים, אני אמרתי שיש לו קול רדיופוני אחרי שהוא הסביר לי במשך חמש דקות על משבר ברלין (הוא הסביר ממש טוב, ואפילו הייתה על זה שאלה שהייתי יכולה לענות עליה מצויין בבגרות, אם רק הייתי באמת מקשיבה למה שהוא אומר במקום לאיך שהקול שלו נשמע...). הוא אמר שהוא כנראה יכול להיות בגלגל"ץ, ואמרתי לו שחסר לו וויטמין P בדם (P = פרוטקציה). הוא אמר שאולי יש לו קצת יותר מזל בתלפיות, כי יש לו את שלושת אבות המזון העיקריים: חמש יחידות בפיזיקה, מתמטיקה ובקרוב אולי גם ביולוגיה. אמרתי לו שאני רק רוצה להיות פסיכולוגית :). הוא אמר שאני צריכה לעשות מה שאני רוצה, לא מה שההורים שלי רוצים שאני אעשה. ודיברנו עוד ועוד ועוד... בסוף הגענו לשיחה מאוד מוזרה על הכותונת שלי.

"הגעתי למסקנה שבכל פעם שאני לובשת פיג'מה אני מדברת שטויות. ועכשיו אני עם כותונת, אז בכלל..."

"את עם כותונת?"

"כן..."

"כזאתי שיש לה גם מצנפת מגניבה כזאת?"

"אממ... לא. היא יותר בסגנון של כותונת מהבד הזה, נו... איך קוראים לו..."

"סאטן?"

"כן! בדיוק."

"וואי, יש לך כותונת סאטן?!"

"אממ... כן..."

"יואו, אני חייב לעשות כזה תרגיל להורים שלי! וואי, לישון עם שמיכת פוך וכותונת סאטן ולשים מצלמה בחדר ולראות את הפנים של ההורים שלי כשהם יראו את זה!!! יואו, אני חייב לעשות את זה! לי, את חייבת לתת לי את הכותונת הזאת!"

"מה?!" נדהמתי. "על מה אתה מדבר?!"

"על הכותונת, את חייבת לתת לי לעשות להם את זה!"

"אין מצב עדן! אין שום מצב שבעולם שאתה תיכנס לכותונת הזאת, ועל מה בכלל אני מדברת?! אתה לא מקבל אותה וזהו!"

"נו... נו נו נו... אבל אז יהיה לך ריח של עדן על הכותונת." אני נשבעת לכם שלרגע היססתי לפני שאמרתי לו:

"לא עדן! אתה לא מקבל את הכותונת שלי!"

"נו למה?"

"כי אתה תקרע אותה!"

"איך אני בדיוק אקרע לך את הכותונת?"

"כי אתה רחב מדי בכתפיים!"

"נו באמת, אני לא כזה רחב..."

"ובכלל עדן, זו כותונת שלובשים בלי חזייה, ו... אה, אופס, תשכח שאמרתי את זה..."

"לובשים אותה בלי חזייה?"

"כן..."

"נו את רואה, אז אין לי בכלל בעיה עם זה!"

"אתה לא מקבל את הכותונת שלי!!! זה גם כותונת כזאת של בנות."

"מה, היא בצבע וורוד או משהו?"

"לא... בצבע כחול..."

"נו אני אוהב כחול." הוא צחק.

"לא סתם כחול. כחול navy." לא יודעת למה אמרתי את זה. ידעתי שהוא אוהב את הצבע הזה. לא יודעת למה אמרתי לו את זה אם לא רציתי שהוא ירצה אותה עוד יותר... לא יודעת למה אמרתי את זה...

"אני עוד יותר אוהב כחול כזה."

"אני יודעת, קניתי אותה מזמן בגלל זה." אמרתי לו. היה שקט לרגע.

"נו תני לי למדוד אותה לפחות." הוא ביקש.

"לא עדן!"

"למה?!"

"כי ככה! כי אתה תקרע אותה! כי יש לך..."

"יש לי מה?"

"יש לך..."

"מה, נו?"

"יש לך חזה גדול מדי, הנה, אתה שמח שאמרתי את זה? יש לך חזה גדול מדי." ואז הבנתי מה אני אומרת. "כלומר, לא! לא ככה גדול, פשוט, אתה יודע, לרוחב... כלומר, לרוחב השני, לא לעובי... אתה יודע למה אני מתכוונת..." הוא התגלגל מצחוק.

"נו, אני לא כזה ענק את יודעת..."

"אתה יודע, כל זה גורם לי די לפקפק בזהותך עדן..."

"משום מה אני חושב שאת צריכה לדעת הכי הרבה על הזהות שלי..." הוא אמר.

"כן אה..." הייתה עוד שתיקה קטנה. "אתה עדיין לא מקבל את הכותונת שלי." אמרתי אחרי רגע.

"למה?"

"כי ככה זה עובד אצלי עדן. You can look but you may not touch." אמרתי לו.

"ממתי זה ככה אצלך?"

"מאז שנ... לא משנה." אמרתי כמעט יצאו לי המילים האלה מהפה. 'מאז שנפרדת ממני'. אבל לא אמרתי אותן, ומזל שכך. לא רציתי שזה ייגמר ברע.

"אז אני לא מקבל אותה?"

"לא."

"למה?"

"כי אתה תקרע לי אותה!"

"אני לא! נו ואם אני כן אז אני אהיה חייב לך ליום הולדת אחת חדשה."

"למה, כי את הדובי אתה קנית לי כי היית חייב לי  כי קרעת דובי אחר? ואת הפייה קנית לי כי היית חייב לי כי שברת לי פייה אחרת?"

"בקשר לדובי אני יודע שלא. בקשר לפייה, אף פעם לא שברתי לך שום דבר?"

"אף פעם, עדן."

"באמת? וואי, סחטיין עלי."

"כן, בהחלט סחטיין עליך." ניסיתי להוביל אותו הרחק מהנושא תוך כדי ניפוח האגו שלו.

"גם את לא קנית לי אף פעם בגדים ליום הולדת?"

"לא, אני קניתי לך כובע בוקרים."

"אה נכון, 'רק כובע בוקרים'..."

"זה לא היה רק כובע בוקרים, היו שם עוד דברים..."

"נכון."

"אז מה אני אקנה לך השנה? אין לנו איזה מותג הפעם."

"לאור השיחה ההזויה הזו אני מניח שזה פשוט מתבקש..."

"אתה רוצה כותונת סאטן?"

"אני מניח שזה פשוט נדרש."

"אני לא מאמינה... שאלוהים ישמור עליך עדן..." הוא צחק. אמרתי לו שאני אקח את גל שימדוד בגדים איתי, ואז שאלתי אותו אם לדעתו גל יסכים למדוד כותונת סאטן, ועדן אמר שזה תלוי בעד כמה שגל יהיה "קינקי" באותו יום :).

"אז ככה את איתי?" הוא אמר פתאום.

"מה?"

"את לא נותנת לי את הכותונת שלך?"

"עדן, אתה לא מקבל את הכותונת שלי!!!"

"למה?!"

"כי אני לא רוצה שתהרוס אותה!"

"אז רק תביאי אותה מחר לביה"ס ואני אראה אם היא מתאימה, טוב?"

"מה? אין מצב שבעולם שאני עושה את זה."

"ואם אני אגיד בבקשה?"

"לא."

"בבקשה..."

"לא."

"בבקשה..."

"לא."

"נו בבקשה..."

"טוב נו, אני אביא את זה. אבל שלא תעז לקרוע את זה!"

"אני לא אקרע." הוא אמר בחיוך.

שאלוהים ישמור אותו, הוא באמת גרם לי להביא את הכותונת שלי לביה"ס היום... וכל מה שהוא אמר על זה היה:

"זה בדיוק ברוחב של הטי שירט שלי. רק שזה קצת קצר עלי."

"ברור שזה קצת קצר עליך, תראה באיזה גובה אתה ובאיזה גובה אני!" אמרתי. הוא חייך. אני אוהבת כשהוא מחייך :).

וזהו... הבגרות הייתה סופר קלה, טוב, אולי לא סופר, אבל בהחלט לא משהו מסובך במיוחד... ומסתבר שהגוף שלי סובל מחרדת מבחנים. אני מדגישה, הגוף שלי - ולא אני. אני בסדר גמור עם זה. אבל הגוף שלי כנראה די מסתבך עם כל העניין, כי הדבר הראשון שקיבתי היקרה דאגה שאני אראה בבירור הבוקר היה האסלה...

נו מילא...

העיקר שהיה טוב, ושהבגרות עברה ושאין יותר היסטוריה :).

שיהיה לכולכם יום מצויין. המילה האהובה לפוסט הזה היא: עדן. נו איך לא, אחרי שיחה כזאת הזויה...

ולסיכום:

שלכם,

hanyou

I need love, love to ease my mind
I need to find, find someone to call mine

But mama said you can't hurry love
No, you'll just have to wait
She said love don't come easy
It's a game of give and take
I can't hurry love, no, you'll just have to wait
Just trust, give it time
No matter how long it takes

How many heartaches must I stand
Before I find the love to let me live again
Right now the only thing that keeps me hanging on
When I feel my strength, yeah it's almost gone

I remember mama said
You can't hurry love
No you'll just have to wait
She said love don't come easy
It's a game of give and take
How long must I wait, how much more must I take
Before lonliness, will cause my heart, heart to break?

No, I cant bear to live my life alone
I grow impatient for a love to call my own
But when I feel that I, I can't go on
These precious words keep me hangin' on

I remember mama sayin' you can't hurry love
No, you'll just have to wait
She said love don't come easy
It's a game of give and take
I can't hurry love
No, you'll just have to wait
She said trust, give it time
No matter how long it takes, gotta wait!

No love, love don't come easy
But I keep on waiting
Anticipating for that soft voice
To talk to me at night
For some tender arms to hold me tight
I keep waiting, I keep on waiting
But it ain't easy (it ain't easy)
No, you know it ain't easy

When mama said
You can't hurry love
No, you'll just have to wait
She said, trust give it time, no matter how long it takes
She said love don't come easy it's a game of give and take

[repeat and fade]

חכו חכו למה שיש לי לספר לכם... (ואז מה אם אני אובססיבית ברמות?! מותר לי!!!).

חכו חכו אחרי הבגרות בהיסטוריה, אני כבר אביא אותה באמ-אמא של הפוסט :).

שיהיה לכולכם יום מושלם, ובהצלחה בבגרות לכולנו!!!

אוהבת את כולכם,

שלכם,

hanyou