אתמול לפני שקמתי היה לי חלום על הבחור הזה:
הייתי מאורסת לו. זה כל כך... נחמד :]
למי מכם שלא יודע, וזה בושה! (סתם, גם אני לא ידעתי איך קוראים לו עד לא מזמן...), זה לוק ווילסון. וזה בנאדם יפה :). ויש לניר את אותן גבות כמו שלו :P אני לא מאמינה שדחיתי את לוק ווילסון בחלום שלי! אבל בעצם, על זה תקראו עוד מעט ;)
זה התחיל ככה:
אני מתעוררת בבית בחדר של ההורים ורואה שהטלוויזיה דלוקה אבל לא רואים בה טוב. אני מכבה אותה והולכת לחדר שלי. גם שם הטלוויזיה לא משהו, אז אני מעבורה AV וזה מסתדר. על המיטקה אני מגלה הרבה ירחונים שונים של הסטודנטים באוניברסיטה שאני לומדת בה. אני פותחת אותם ומעיינת בהם. לאחד מהם מצורף עט, וכתוב "נא שלח/י שמך וכתובתך במעונות כדי לקבל עותק מדי חודש." אני מבינה שזו הפעם הראשונה שאני מקבלת את הירחונים האלה.
בטלוויזיה מדברים על מחבלת שמסתובבת בחוץ. אני נבהלת ויורדת למטה, ומתחילה לסגור את כל החלונות ולהגיף את כל התריסים. אמא שלי שואלת מה קרה, וגם השמש מתחילה לעלות. אני אומרת לה שזה בגלל המחבלת בחוץ, והיא אומרת שאין מה לדאוג ממנה ופותחת את התריסים. אני נורא מפחדת ולחוצה אבל בכל זאת יוצאת החוצה לטקס קבלת החורף שמקיימים בכל שנה.
נועה, שיר ואני יושבות על אדמה חשופה וחומה במעלה גבעה ומדברות על מה שקרה ועל מה שעומד לקרות. מסתבר שהייתי מאורסת למישהו שעבד בקפיטריית-ספרייה של האוניברסיטה, אבל מרוב לחץ דחיתי אותו מעלי וביטלתי את האירוסין.
לפתע מגיע כלב שחור עם דוגמה לבנה על הפרווה. בן שואל אם זה סאקורה - זאב-החתול הגדול של החורף. מישהו אומר שזה לא הוא, כי לסאקורה אין דוגמאות לבנות על הפנים. אנחנו ממשיכים לחכות עוד בשעה שעוד שני כלבים בשחור ולבן מופיעים ומחכיםבראש הגבעה שאנחנו יושבות עליה. נועה ואני ממשיכות לדבר. ברגע מסוין אנחנו מפסיקות, ומתפנות להביט בסביבה. אני פתאום מחבקת את שיר וכמעט מתחילה לבכות כי אני יודעת שברגע שזאב-החתול יופיע, הוא יומת כדי שהחורף יגיע.
מתחיל להיות קר יותר. אנחנו בוהות למעלה אל ראש הגבעה ומגלות ששם כבר יורד שלג. מראש הגבעה אנחנו רואות את זאב-החתול סאקורה עומד. עכשיו הוא בצורה הזאב שלו - כולו שחור עם עיניים חומות. מישהו צועק אל בן: "אתה רואה? זה סאקורה!" בן מביט ומתרשם. סאקורה הופך להיות חתול ג'ינג'י בינוני, וכמה בנות מרימות אותו. אנחנו עולים לראש הגבעה המושלגת, ואנשים מתחילים לרקוד. הכלבים השחורים-לבנים גם רוקדים עם כולם (על ארבע כמובן), ומנסים למשוך גם אותי לריקוד. "אני לא רוצה," אני אומרת. כששואלים אותי למה, אני עונה: "כי יהרגו אותו ואני לא רוצה לעזור בזה!" הקטע האחרון שאני רואה זה את החתול הג'ינג'י מוטל מת על השלג ואנשים רוקדים סביבו.
~מעבר~
אני יושבת במין מכשיר מעופף בצורת ספסל עם מצנח, יחד עם נועה. מפעיל אותו איזה חבר שלנו, והוא מעביר אותנו לכיוון העיר הקרובה. למרות זאת, אנחנו נמצאות בתוך בניין האוניברסיטה, שיש לו תקרה גבוהה. אני משחקת עם העט הכחול שלי, ותוך כדי אומרת לנועה: "את יודעת שקיבלתי הזמנה-" העט נופל וכשאני עוקבת אחריו אני ממשיכה לדבר לאט: "-לקבל עיתון כל חודש?"
נועה אומרת: "מגניב ומה עם ___" (אני לא זוכרת מה היה השם שלו, אני חושבת שזה היה 'אמט').
"אני לא יודעת, דחיתי אותו אז הוא בטח כבר לא רוצה אותי יותר."
נועה עונה: "זה לא מה שנראה לי."
באותו רגע, אנחנו עוברים מעל הקפיטריה. הוא יושב על ספה כחולה וקורא ירחון כלשהו. פתאום הוא מביט למעלה ונדהם לראות אותי. אני מנופפת לו שלום מהוסס. הוא מחזיר לי בנפנוף מהוסס משלו.
"זה היה מוזר." אני אומרת לנועה. אבל זה לא הכל. הידיד שמטיס את הכדור הפורח שסוחב את הספסל שלנו מסתוב בחזרה כך שאנחנו שוב רואים זה את זו. הפעם אני מנופפת ביותר התלהבות. אני מבינה שאני באמת אוהבת את הבנאדם. אחרי עוד פעם אחת נועה שואלת את הידיד שלנו מה יהיה, והוא מטיס אותנו הלאה. לפני שאנחנו יוצאים אנחנו מתפצלים - הוא יוצא מהגג ואנחנו מאחת הדלתות. ממש לפני שהמתקן המעופף יוצא אנחנו שומעות מישהו צועק לידיד: "לאן אתה לוקח אותן?"
הידיד עונה: "לעיר."
אותו אדם מחזיר לו: "בקצב הזה תגיעו מחר!"
ואז אנחנו יוצאות ורואות גם את הידיד יוצא ממעל למבנה. הוא נוחת באיזה שדה, וכשאנחנו גם נוחתות אני רצה אליו לראות מה עוד יש לו. מסתבר שזו עגלה עם סוסים. מטיאס וניר גם שם, והם מנסים לטפס על אחד הסוסים. אני גם מנסה, אבל הארכובה קצרה לי מדי. "תהדקו את זה בבקשה." אני אומרת להם, אבל הם מהדקים את הרצועה הלא נכונה, מה שמכאיב לסוס והוא מנסה לנשוך. "תשחררו, תשחררו!" אני צועקת. הם משחררים והסוס נרגע. אחרי זה הם מנסים לסדר את מה שהם בלגנו, ויש איזה משהו שצריך להלביש על הרגל של הסוס. ההוראות הן להכניס את השוק פנימה.
"מה זאת אומרת להכניס את השוק פנימה?" מטיאס שואל.
ניר משיב לו: "זה פשוט אומר שבלי שהסוס יהיה בשוק, מכניסים לו את הזנב פנימה." והוא מתחיל להכניס לו את הזנב ללולאה.
"לא לא לא!" אני קוראת ומוציאה את הזנב, ומראה להם מה כן צריך לעשות.
סוף החלום.
קצת מוזר, אבל נחמד לא פחות :)
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: לוק :}
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou