לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. מכיתה ו' לא הייתי במצב כל כך אינטימי ביני ובין הים. אבל ביום שבת האחרון, אלון שכנע אותי להצטרף להורים שלי ולקחת אותו איתם לים. נסענו איתם למכמורת. לבשתי בגד ים וחצאית קשירה קצרצרה שבעבר הרשיתי לעצמי ללבוש רק מעל ג'ינס. עשינו סיבוב לאורך הים וכשחזרנו מהר מאוד החצאית והגופיה ירדו, והוא ואני עשינו את דרכנו בבגדי ים לתוך המים.
זה היה מדהים. פעם ראשונה שלי מזה זמן רב כל כך שהרשיתי לעצמי להיכנס למים. אלון נותן לי אומץ להשתנות. הוא נותן לי את האומץ לעשות את כל מה שרציתי לעשות ואף פעם לא הרגשתי מספיק טובה לעשות אותו. למשל, ביום שישי כשהזמנתי אנשים לחגוג את יום ההולדת שלי בבית, מצאתי את עצמי בשמלה קייצית קצרה וחמודה שקניתי ברצון עז ללבוש ובאמונה שזה לעולם לא יקרה.
ויותר אני לא חושבת שאני שמנה (ואולי זה כי אני שומרת עם שיטת הנקודות וזה באמת משפיע), ויותר אני לא חושבת שאין לי גוף מתאים לבגדי ים, לחצאיות ולשמלות ומכנסיים קצרים. יותר אני לא חושבת שאני מכוערת ופשוטה. אני מקבלת ממנו תמיכה ומתעלת אותה לאומץ לשנות בי דברים שכבר זמן רב כל כך הם טעונים שינוי ואף פעם לא הייתה בי האנרגיה לשנות.
ואני מרגישה כל כך חיה. כל כך הרבה יותר חיה מבעבר. כאילו העולם קיבל צבעים. פתאום, החיים זורמים לי בעורקים בטון חדש לגמרי, רענן לגמרי. כאילו שתיתי מים מינרלים ממש ממש טעימים וטובים וקרים ונעימים. הכל טוב לי פתאום, וגם הצרות מתגמדות.
בקרוב יסתיים לי הסמסטר, תסתיים השנה הראשונה. אני רוצה להגיד שאני גאה בעצמי על שהגעתי עד הלום, אבל אני חושבת שאחכה עם זה עד סוף המבחנים. מועד הטירונות שלי נקבע ל-17 בספטמבר, עד ה-18 באוקטובר. מה שאומר שאני עלולה להפסיד את ימי ההולדת של נועה, רותם וחן... שזה מבאס...
ולנושא אחר שכמעט ולא קשור: אני רשמית בת 19. אתמול חל יום הולדתי, אותו חגגתי עם החברים מהאוניברסיטה וגם (פעם שנייה) עם אלון. אבל נתחיל מההתחלה, ביום חמישי. ביום חמישי קיבלתי מההורים שלי מכונה חדשה קטנטנה וחמודה להסרת שיער. כן, זה אולי נשמע מוזר, אבל הייתי מאושרת עד הגג, כי הדברים האלה דיי יקרים, וחשבתי שאני אצטרך לקנות אותה בעצמי. הייתי שמחה שהם דאגו לי וקנו לי את זה במקום משהו שאני לא ממש צריכה, אפילו שהוא חמוד יותר.
יום אחרי זה, ביום שישי, חגגתי עם החברים בבית. רותם ואלישי הביאו לי במתנה עגילים ושרשרת ממש יפים ממגנוליה. שיר, עדן, אופק ונועה קנו לי כלב פרוותי בשם יוליוס שיושב כעת על מיטתי בבית ומחכה לתשומת ליבי.
ביום ההולדת נועה, אביב, ניר, שיר ורבים נוספים שלחו לי הודעות. קיבלתי הודעות מחברים מהבית, מחברים מעתידים, ואפילו ממועדון הלכת התקשרו לאחל לי מזל טוב (למרות שאני לא יודעת עד כמה אפשר לקרוא לזה אירוע מרגש ^^).
ואז, בתאריך יום ההולדת (אתמול), חגגתי עם החברים באוניברסיטה, שכמובן מעצם היותי פתי, הצליחו להפתיע אותי ברמות.
ביום שני גלי ועדה החליטו ללכת לבנק. דוד החליט להצטרף אליהן ואני לא הצלחתי לתפוס אותו. מסתבר שהם הלכו לרחוב יפו לחפש לי מתנה (פאזל מדהים של 1000 חלקים של חד קרן ובת ים), ועוגה (קרם בוואריה מתוקה). כמובן שלא עליתי על זה בכלל, והייתי ממש מופתעת כשביום שלישי, לאחר שהזמנו פיצה ואכלנו סלט פירות, הם כיבו לי את האור ונכנסו פנימה עם עוגה בעלת 20 נרות דולקים.
ואלון... אלון המדהים שלי! במשך כל השבוע שעבר הוא טחן לי את השכל עם אמירות כמו: "אני לא יודע להשקיע, בבקשה אל תתאכזבי ממני... אולי את לא תאהבי את זה, אני באמת לא מתכנן משהו גדול, את בטח תתאכזבי ויהיה לך עצוב." וכאלה שטויות. בסופו של דבר, הוא הפתיע אותי בזה שהגיע לאוניברסיטה מוקדם משחשבנו שהוא יגיע, מצוייד היטב בזר ורדים ביד אחת, ושקית עם חבילת שוקולד מסוגננת ביד השניה. כל כך הופתעתי ושמחתי... כזו תשומת לב זה משהו שאני לא רגילה אליו. בחדר הוא גם נתן לי יצור חמוד לטלפון בצורה חיפושית (הוא זכר שאמרתי לו שהדולפין שהיה לי נקרע וקנה לי משהו חדש!!!). ובערב, כשנשארנו לבד בחדר (גלי עשתה לי ג'סטה ממש גדולה ועברה ללילה לחדר של כרמל), הוא גם נתן לי מכתב שכתב בעצמו.
הוא פשוט מדהים. הכי מדהים שקיים.
ואני אוהבת אותו.
היה לי יום ההולדת הכי טוב בחיי, בזכות שורה גדולה מאוד של אנשים שאני אוהבת ומעריכה. ובזה זה באמת נמדד.
עד כאן חברים.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou