RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
תחרות סיפורים שישית (האמנם?)
למעשה זו תחרות שירה.
בחרתי שיר מתוך דברים שכתבתי מזמן, אני חושבת שהוא עונה על הקריטריונים...
בבקשה:
Angel
She was a little cute angel,
Who lived in a neighborhood in the sky
She had two wings full of feathers
That gave her the ability to fly
She used to wonder around the clouds
Searching for things she could collect
Little souls who lost their way
Little sunshine that lost their day
And anything she used to do
Turned out O.K
Until she met you
And than
She died, and you never gave a damn
She died, and took with her all the pain
She died because you never came
Back, to her, again
You met in somewhere called heaven
When she brought some lost souls to the place
You said you can't leave like the raven
Who comes and goes as he pleases
She said that it will be alright
She'll come and visit you every night
She never thought you told her wrong
Did not believe you'll be so strong
And when these words got to her ears
She felt big love, like a disease
But you lied to her
And then
She died, and you never gave a damn
She died, and took with her all the pain
She died, because you never came
Back, to her, again
She died, and you did nothing to help
She died, and you never tried to stop her
You let her fall and loose her wings
And when she did, she died forever
…
…
…
She's dead and you do not give a damn
She's dead, and away with her went all the pain
She's dead and you won't come again
You know, now that, you lost your angel
בהצלחה לכולם!
hanyou
| |
דברים
הרבה זמן שלא כתבתי כאן כלום חוץ מחלומות ורחמים עצמיים. אז אם כבר התחלנו במסורת - למה לא להמשיך?
חבר שלי עוזב אותי לטובת פאריס! טוב, הוא לא באמת עוזב אותי... הוא בחיים לא יעזוב אותי (לפחות ככה אני מקווה), אבל הוא נוסע להופעה לשמונה ימים, החל ממחר.
החבר הכי טוב שלו והוא טסים מחר בחמש, ואני ממש לא יודעת איפה לקבור את עצמי... שמונה ימים בלי קשר איתו (הוא מתעקש להתקשר מחו"ל, אני מתעקשת שבמקום לבזבז כסף על להתקשר אלי שיקנה לי איזה בושם יפה). זאת אומרת שהוא חוזר בשלישי הבא, ואני אראה אותו רק בחמישי הבא...
אז ככה זה הולך, יש לי סופ"ש אחד לעשות בו מה שאני רוצה, ואני צריכה למלא אותו בדברים שאפשר לעשות בלי אלון. ולהלן הרשימה המתוכננת:
1. ללכת עם שיר למספרה כדי ביום שישי ב-10:00 בבוקר.
2.. לעשות רגליים (כן, אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה גם עם אלון, זו לא הנקודה - אני צריכה לעשות את זה, איתו או בלעדיו!)
3.לנקות את כל פסלוני הסוסים ואת כל המדפים שלי. כבר יותר משנה לדעתי שלא עשיתי את זה ומסת האבק בחדר בטח השתוותה (לפחות), למסת הפסלונים... אני באמת חייבת לעשות משהו עם החדר המוזנח והמסכן שלי... צעד גדול יהיה להיפטר מהשולחן הענק שעומד לי ותופס לי חצי מהחדר (היה אמור להיות עליו מחשב, אבל שרפתי לאהרון את הצורה באופן מסתורי וסאדיסטי למדי בעבר).
4. לנסוע עם אמא שלי לאנשהו (שוק, יד שניה, משהו!). כבר מזמן שלא עשינו דברים של בנות ביחד.
5. להיפגש עם אנשים? אם יהיו אנשים ואם יהיה משהו מעניין לעשות איתם אז אני מניחה שכן.
6. לראות סרט עם אבא, כי המון זמן שלא בילינו זמן איכות ביחד ואני מתגעגעת כבר!
7. לעשות סיבוב ע-נ-ק בכל פרדס חנה עם הכלבים שלי - הם מחכים לי כבר מאז יוני שעבר, המסכנים...
אני חושבת שזהו... זה דיי מכובד בהתחשב בעובדה שאני נמצאת בבית באופן פורמאלי רק שישי-שבת (חמישי זה לא נחשב כי אני מגיעה ממש מאוחר, אבל אולי אני אצליח לנקות את הפסלונים כשאני עוד אהיה ערה).
חוץ מזה החיים דיי טובים... אני נורא אתגעגע לאלון, אני בטוחה שאני אתחרפן מזה ממש... זה שמונה ימים של לא לדבר איתו ולדאוג לו (כל כך הרבה דברים עלולים להשתבש - הטיסה הלוך, הטיסה חזור, הוא לגמרי לבד שם - חוץ מחבר שלו). לפחות הוא יודע צרפתית, זה אמור לעזור לו להסתדר שם (במיוחד לאור העובדה שהוא נוסע לצרפת.
לגמרי שכחתי לכתוב לשם מה הוא נוסע. בשתי מילים: Iron Maiden.
ובקצת יותר מילים: הוא נוסע להופעה שלהם - הגשמת חלום אחד מיני רבים!
אני אאחל לו דרך צלחה...
שלכם,
hanyou
| |
חלום טוב
חלמתי הלילה שיש לי מטלה בסדנה הדידקטית לחינוך. המטלה הייתה לחזור בזמן ולראות את עצמי ואת העולם שסביבי בעיניים אובייקטיביות.
חזרתי לתקופות ממש מוקדמות. הנה אני עם גיא בחול של גן החובה. הנה אני מלטפת את הפינצ'ר הראשון שלי - במבי. אני רצה עם ספוט, הקוקר המעורב שלי, ובוכה לפני שאני עוברת לזמן אחר כשאני יודעת שאני בחיים לא אראה אותו כי חודש מאוחר יותר הוא נדרס.
הנה אני קוראת לצ'יפ שמסתכלת עלי בבלבול כשהיא עוד בת שלוש, והנה אני מחזיקה ומלטפת את מייבי החתולה שצ'יפ אימצה. ואני יודעת שכשאני אחזור להווה צ'יפ כבר תהיה זקנה, ומייבי כבר תהיה מתה (כי היא נעלמה כבר לפני שנים). הנה אני פוגשת בילדים של מייבי, מילקי ובאגירה, ואני יודעת שבעכשיו של העבר הם אולי עוד חיים, אבל בעכשיו של ההווה שממנו אני מגיעה הם כבר לא.
הנה אני פוגשת בחברים ישנים ורואה אותם איך שהם היו, אני מסתכלת במראה ורואה את עצמי כמו שנראיתי פעם - על כל הפגמים והחסרונות.
אבל הכי הכי חשוב - מה שגרם לי לקום בבוקר עם דמעות בעיניים - זה שאני פוגשת אינספור פעמים בסבא שלי.
הנה הוא מגיע לאריאל בהפתעה, ואני קמה בבוקר אחרי שחלמתי בדיוק איך הוא יגיע, ואני קופצת עליו ומחבקת אותו (הייתי אז ממש קטנה), ואני אומרת לו שחלמתי שהוא יבוא, וידעתי שהוא ילבש את החולצה המסויימת ההיא, ואת המכנסיים והנעליים שבהם הוא בא. הזיכרון הזה לעולם לא ייצא לי מהראש - איך שחזיתי את בואו.
הנה אני נוסעת איתו לרופא שלו בתל אביב, ואחרי שהוא יוצא מהפגישה הוא לוקח אותי לבית קפה וקונה לי שוקו חם ולעצמו מאפה עם שוקולד. אני שואלת אותו אם מותר לו שוקולד עם הסכרת והוא עונה לי שכשיש נפילת סוכר דווקא צריך משהו מתוק, ושאם אני רוצה אני יכולה לקחת כמה שבא לי.
הנה אני נוהגת איתו באוטו שלו לנתניה להעביר את האוטו טסט, ואנחנו יושבים בחדר ההמתנה בזמן הטסט ומדברים על מכוניות, על הבולים שלו, על הקפה. בסוף אני נוהגת חזרה, ואני יודעת שבעכשיו של העבר זו הפעם הראשונה שאני נוהגת על האוטו הזה, ושמאז ועד לעכשיו של ההווה לא יצא לי עוד לעשות את זה. בעכשיו של ההווה האוטו עומד לעבור לאמא שלי ברגע שהיא תצליח למכור את האוטו הנוכחי שלה.
הנה אני עומדת מולו אחרי האירוע המוחי הראשון שלו, ואומרת לו שאני אוהבת אותו - דבר שלא עשיתי במציאות מעולם כי לא מצאתי את הקול לזה (אני חושבת שהוא היה חנוק מדמעות בלתי נראות עד שהיה מאוחר מדי). אבל בחלום אני אומרת לו את זה, והוא מביט בי לרגע במבט לא מבין, ואז קם ומחבק אותי. ואני בוכה, והוא בוכה, ושנינו בוכים כי אנחנו יודעים שבעכשיו של ההווה אנחנו לא ניפגש יותר.
והחלום שלי נגמר.
ואני יודעת עכשיו (בעכשיו של ההווה האמיתי), שהמקום היחיד שבו אני יכולה לפגוש את סבא שלי הוא מחוז החלומות. ששם הוא לעולם לא יילך לאיבוד, ושם הוא לא ימות לעולם, ושם הוא תמיד יהיה ויחכה לי עם מילה טובה ועם חיבוק ועם הבנה שלא הצלחתי לומר לו שאני אוהבת אותו אז, כי לא האמנתי שזו כנראה תהיה הפעם האחרונה שייצא לי לומר לו את זה. רציתי לדחות את זה עוד ועוד עד שהוא יבריא - אלא שהוא לא הבריא.
אבל אני יודעת שהוא יודע. אני יודעת שבחלומות אני לא אהסס לומר לו את זה. אני יודעת ששם הוא תמיד ישמע את זה ממני ותמיד יידע את זה - למרות שעכשיו הוא לא יכול לדעת כבר כלום.
אבל הכי הרבה - ולמרות שאני יודעת שאני תמיד יכולה לפגוש אותו במחוז החלומות (ואם הוא שם אז זה אומר שהוא קיים איפהשהו) - הכי הרבה אני מתגעגעת אליו. כי על אף כל החלומות, אין כמו העולם האמיתי. ופה הוא כבר איננו, הוא כבר לא נמצא...
שלכם (אבל בעיקר שלו),
לי
| |
הו תראו, זה בלון...
כמה נחמד, אבל למה דווקא אדום?
ממש לא בא לי לחגוג יום הולדת... אין לי כוח לשטויות האלה, למחשבות על זה שצריך להכין, לארגן, לסדר, להזמין, לשעשע אנשים... הפכתי להיות אלון, באמא שלי...
באמת קיוויתי שסבא שלי יזכה לראות אותי מגיעה לגיל 20... כלומר, בהתחלה קיוויתי שהוא יראה אותי מתחתנת, אבל אחרי כמה זמן הבנתי שזה לא ריאלי. אבל לפחות יום הולדת 20... רק עוד קצת... אבל זה לא קרה...
זה מבאס, יכול להיות שזו הסיבה שיש לי אנטי מיום ההולדת הזה? כי בעיני באמת לא נראה כאילו השתנה משהו. כולם אומרים החלפת קידומת וכו', אבל זה באמת לא מעניין לי את קצה האף.
בכל מקרה, יום הולדת שמח לי.
שלכם,
hanyou
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou