RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
השלמתי
עם זה שאני הולכת להיות מורה בצפת, עם זה שאני מי שאני ורק אני יכולה לשנות את החיצוניות או הפנימיות שלי, ועם זה שיש לי יום-הולדת.
congratulations!!!
עברתי עוד תקופת פרה-יום-הולדת בחיי.
אפשר להפסיק את אזעקת חומת-ברזל (הייתי כותבת צבע-אדום אבל יאכלו אותי חיה אחרי האירועים השנה), הכל בסדר עכשיו. אפשר לצאת מהמקלטים, הפצצה נפלה וכולם חיים ונושמים.
איך זה תמיד קורה לי לפני יום ההולדת... תמיד. נו, לפחות יצאתי מזה מוקדם יחסית :).
אבל חשבתי שכדאי יהיה לעדכן, אנשים התחילו לדאוג קצת...
יום-הולדת שמח לי בעוד יומיים (או שכבר יום? כן, כבר יום...)
שלכם,
hanyou
| |
למה אני מציירת
אולי כי אני לא יכולה לסבול את התמונות שלי?
אני יודעת שציירתי את עצמי הרבה יותר פעמים משהצטלמתי. נראה לי שככה אני יכולה לעשות עם עצמי חסד יותר מאשר בצילום. כי בצילום האגן שלי תמיד ייצא יותר רחב, הירכיים שלי תמיד יצאו הרבה יותר עגולות, הרגליים שלי בכללי ייצאו הרבה יותר קצרות, הפנים שלי תמיד ייצאו הרבה יותר מנומשות וארוכות, הפה שלי ייצא הרבה יותר סוסי והשיער שלי ייצא הרבה פחות מסודר. אין אפס. ככה זה תמיד. ולא משנה כמה זמן אני עשוייה להביט במראה לפני זה, וכמה אני אראה לעצמי דווקא בסדר - ברגע האמת, כשהמצלמה תקפיא את המצב לתמונת סטילס אחת - הכל יתחרפן ואני אראה כמו מופע האימים של רוקי... ואין - אין אפס במקרה הזה.
אז אני מעדיפה לצייר. מעדיפה לצייר סוסים, מעדיפה לצייר אנשים אחרים, ומעדיפה בעיקר לצייר את עצמי: עם רגלי אנימה ארוכות יותר ודקות יותר, עם אגן גיטרה מושלם במקום אגן הים התיכון, עם פנים יותר שמנמנות ופה יותר קטן, ועם שיער מסודר כמו חיילים במסדר (אבל גלי ולא קרשים). כי ככה אני רוצה לראות את עצמי - בציורים שלי אני יפה.
בשבוע הבא אני מסיימת את חובותי לקורס סמינריון על ידי זה שאני אתן הרצאה. אחרי זה אני רק צריכה להיות נוכחת במפגשים. אני מתה כבר לסיים עם זה. עשיתי חצי סימולציה ואמרו לי שזה בסדר גמור, אז אני מקווה שזה באמת בסדר גמור. מצד שלי יש לי נסיון עם תלמידי ז'-ט' - סטודנטים לתואר ראשון זה קטן עלי. בכמה מידות :P.
בסופ"ש חתונה של בת הדודה. יש לי שמלה ממד יפה, אולי אני אצייר אותה ואשים פה (אולי אני אצלם, נראה כבר). אני בקושי אוכלת כדי להיכנס אליה יפה (אני נכנסת אליה - אבל כמובן לא מרוצה עדיין מהתוצאה).
עוד שבוע יום הולדת. בשישי אני הולכת לחגוג. חשבתי להביא עוגה או עוגיות לשיעור רכיבה, זה היה נהוג בחווה הקודמת שרכבתי בה... ומה לעזאזל אני אעשה בערב?! לא רוצה לצאת, ולא רוצה להזמין לבית. רוצה רק סלט חלומי כמו שמגישים באג'נדה - אבל רוצה להכין אותו בעצמי, עם רוטב טעים וחם של סויה ושמן שומשום... אחח... התאים קולטי הטעם בלשון שלי זועקים למחילה מהמוח שגורם להם להשתולל עכשיו... אבל אין לי כוח לבלות.
אני כזה בתאדם אפורה, לא אוהבת לצאת, לא מבינה מה ההגיון לנסוע חצי מדינה בשביל מסיבה שאפשר להשיג בכל מועדון באזור, לא שותה אלכוהול (רוב הזמן), ולא אוהבת מוזיקה רועשת. אה כן, ומתביישת להתלבש בצורה פרובוקטיבית, למרות שלאחרונה אני מתחילה להתרכך יותר.
אין עלי - בת 80 נפשית כשפיזית אני בסך הכל הולכת להיות בת 21 (אם אני זוכרת נכון). ואם אני לא טועה בחישובים שלי, אז בערך בעוד 5-10 שנים מבחינה נפשית אני אמורה למות. זה יהיה מעניין לראות. לא שנשאר בי הרבה משהו חי עכשיו. אפילו מין כבר לא כל כך מעניין אותי.
אני קליפה. ובפנים יש אגוז קשה שהולך ומתקשה עד שכל המים יצאו ממנו ולא יישאר ממנו כלום חי. ואז אני אדע שבאמת הגיע הסוף.
אני רוצה לראות קב"נ שיפנה אותי לפסיכולוג (או רופא בקופ"ח שיפנה אותי לפסיכולוג), כי אני מרגישה שאני משתגעת. משכתי לי את כל העור מפני הלחי השמאלית והפסקתי רק כששמתי לב שהפא שלי מלא בדם. ואני חולמת חלומות נוראיים על איחורים שגורמים לי להרגיש כאילו כל השבוע לא ישנתי כשאני קמה. אחרי זמן לא רב שמונעים מבנאדם לישון, המוח שלו פולט גלי פעילות מוחית כמו של אדם משוגע. אני מרגישה שאני משתגעת. באמת.
אני רוצה הביתה, אבל איפה הבית שלי? אני מרגישה כמו בנאדם חסר בית, חסר שורשים וחסר כיוון.
הלוואי שסבא שלי היה בחיים. בבוקר של ערב שבועות (משפט מצחיק תחבירית, הלא כן?), חלמתי שסבא שלי מזמין את ים ואותי לארוחת צהריים בפרדס חנה במרכז המסחרי. כשסיפרתי על זה בארוחת החג בערב, עמדו לי דמעות בעיניים. סבתא שלי שאלה איפה יש במרכז המסחרי מקום לאכול בו, ואמרתי שאני לא ממש יודעת. אמא שלי אמרה שזה מתאים לסבא שלי להזמין אנשים לאכול במקום שלא קיים, או ביום כיפור. היא אומרת שכל שנה ביום כיפור הוא היה אומר: "היום אוכלים במסעדה".
אני מתגעגעת אליו - רוצה אותו בחזרה.
זה לא הוגן שלאדם לא יהיה לפחות סבא אחד בחיים. צריך לדאוג שסבא אחד (זה שהכי אוהבים והכי קשורים אליו והוא הכי נחמד), יישאר בחיים. וכשאני כותבת על זה אני מרגישה שאני בוגדת באבא שלי, כי הסבא שאני מדברת עליו שייך לאמא שלי. ואבא שלי זה בערך קרוב המשפחה שלי שאני הכי אוהבת בעולם, אז אתם מבינים בטח איזה קונפליקטים זה יוצר בי. אבל באמת לא הכרתי את הסבא השני שלי עד כדי כך טוב ואני לא זוכרת ממנו הרבה. מצד שני זו לא אשמתו, נכון? זה שהוא היה כבר מבוגר כי אבא שלי הכי צעיר במשפחה שלו, ושהוא חלה באלצהיימר כשאני הייתי בת 5-6 אולי, זה באמת לא אשמתו. אבל זה גם לא אשמתי, מצד שלישי.
המילה האהובה לפוסט זה היא: חוסר-אונים. מרגישה ככה לאחרונה. אין לי כוחות לעשות כלום. אנשים לא צריכים להרגיש ככה בחודש של יום ההולדת שלהם, אבל מה אפשר לעשות? אולי להרים ידיים.
יש תחרות סיפורים. השתתפתי. מעניין מה ייצא מזה. הסיפור דיי מלנכולי, אבל מתאים לי ככה.
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou