RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2004
התקדמות, היישר לתוך בעיה... HELP!!!
אתמול ג'ו התקשרה אלי בצהריים - שאלה אם אני רוצה לבוא אליה. היא עשתה איזה משהו לאנשים שקראו את הארי פוטר (מסתבר שאתמול היה יום הולדת 24 לבחור...). אז קבענו בתשע וחצי. הגענו, ראינו קצת אדיר מילר, ואז היינו אמורים להביא סרט - חלון סודי. איך זה קשור להארי פוטר וליום ההולדת שלו - אל תשאלו אותי - אבל אצל ג'ו אי אפשר לדעת. היא אוהבת את שניהם :). בכל מקרה, אח שלה נסע להביא את הסרט, אבל מסתבר שלא היה אותו (~אוווווו... המוני בבקשה~). אז במקום זה החלטנו ללכת לגן השעשועים הקרוב, בנווה עובד בכרכור (כן, טוב שאני לא נותנת לכם פרטים על מקומות הבילוי המועדפים עליי כדי שתוכלו למצוא אותי מתי שמתחשק לכם, אבל מילא...). אם כן, הרי שכמובן שחוץ מסתיו, נו'ש, ג'ו, דוגמן הבית שלנו ואנוכי, היו עוד אנשים שגרו קרוב ואפשר לקרוא להם בהתרעה קצרה. אם כן, כמובן שמישהו דאג להתקשר לים (אני חושבת שזה היה סתיו, או נו'ש...). על כל פנים, התמהמהנו קצת בדרך לגן השעשועים כדי לפגוש את קופק. ואחרי זה התמהמהנו עוד קצת, כדי לפגוש שקדייה נחמדה במיוחד, ואז כדי להחליט אם לקרוא לעוד אנשים או לא. בשלב מסויים, אני וג'ו ודוגמן הבית שלנו (אתם חייבים למצוא לי שם קצר יותר בשבילו...) החלטנו ללכת לגן השעשועים לפני כולם, כדי שלא יתפסו לנו את הנדנדות. אז הלכנו, וג'ו ואני תפסנו את שתי הנדנדות היחידות, וחיכינו עד שכולם יגיעו. כל אחד הלך ל... אממ... שליחות - כן, אני מניחה שככה אני אקרא לזה... - אחרת. בכל מקרה... פתאום ג'ו, דוגמן הבית ואנוכי שומעים רחשים מתוך השיחים. אני נתקפת בפאניקה, אבל שומרת על קור רוח: "מי זה?!" שאלתי את ג'ו בקול הכי רגוע שיכולתי לשוות לעצמי בתור אחת שנבהלת בקלות מכל רחש שמגיע מכיוון שיחים לא מזוהים... "זה ים." ג'ו אמרה, בקול שאחת שיודעת יותר ממה שהיא אומרת :). "אה... אוקיי." אמרתי תוך נשיפת אוויר בתחושת הקלה. ים הגיע, נתן לכולנו חיבוקים (ולי גם נשיקה, as usuall...), והלך לשבת על הספסל. עכשיו, אני הבנתי שאם אני רוצה שמשהו יתקדם - ולו רק במעט - אני לא יכולה להישאר כל הערב רחוקה ממנו, על איזו נדנדה טיפשית, רק כי אני לא רוצה שמישהו "יתפוס" לי אותה. אני לא ילדה בגן, אני רוצה להיות איתו!!! אז החלטתי לקחת יוזמה, וברגע שדוגמן הבית משך אותי מהנדנדה בברוטליות ותפס לי אותה - זה היה אחרי שיחת שוקולד מאוד מוזרה שרק ג'ו ואני נבין - עברתי לשבת על הספסל. עכשיו כשאני אומרת "ספסל", אני לא מתכוונת לספסל מרווח כמו שאתם עשויים לחשוב. אני אסביר: עד שחשבתי על הרעיון הגאוני לעבור לספסל, הגיעו עוד אנשים. השקדייה התיישבה על הספסל, ליד ים, והספסל כבר לא היה פנוי כל כך, אז נשאר מקום רק לרגל אחת שלי מהצד השני של ים. ובכן, התיישבתי שם על רגל אחת ואמרתי לים:
"הם מפחידים אותי, ג'ו ודוגמן הבית..." אז הוא שם לב שאני יושבת רק בחציי על הספסל, בעוד החצי השני של התחת שלי החליט לתת לשומנים שבו לעשות קפיצת בנג'י באוויר. "אוי, hanyou, בואי, נעשה לך מקום." הייתה תגובתו לידיעה המרעישה, והוא כרך את זרועו סביבי ומשך אותי אליו בעודו זז טיפה הצידה כדי לעשות לי מקום. וככה ישבנו במשך די הרבה זמן - אני נרדמתי אז אני מניחה שזה היה די הרבה זמן - עד שמי שעזבנו בהתחלה חזרו. ואז הוא אמר: "היי, יש אורחים, צריך לקום לומר שלום." ואני התעוררתי וקמתי לומר שלום לכולם. אחרי זה חזרתי לשבת, חשבתי לתומי שאולי הוא יחזור, אבל הוא נשאר לדבר עם האנשים. אז נשארתי לשבת בתקוות שלי עד שמישהו באמת הפחיד אותי בידיעות הספרדית המוגזמות שלו. אז קמתי והלכתי לעמוד ליד עוד אנשים שדיברו, ואמרתי לים שעכשיו המישהו הזה מפחיד אותי. בקיצור, זה היה כמו משחק של חתול ועכבר. הוא היה על הסוס הקפיצי, ואחרי זה כשאני עברתי לסוס, הוא עבר למשטחים העגולים והקפיציים, ואחרי זה כשאני נשארתי על הסוס הקפיצי, הוא עבר לקרוסלה. ושם נגמר המשחק... "היי hanyou, את אוהבת קרוסלה?" הוא שאל אותי. "אני? כן, בטח." אמרתי, מעט מבוהלת לאחר שננה עשה לי "אלינה" עליה לא מזמן. כש"אלינה" אומר לסובב ממש ממש מהר עד שבא לבנאדם להקיא מזה, ואחרי זה לשנות כיוון, ובאסה כאלה... אבל ים אמר שהוא לא יעשה את זה. גם דוגמן הבית שלנו היה שם, ואני החלטתי שאני עושה עם הנעל שלי טבעת סביב הקרוסלה. אז הורדתי את הרגל שלי ונתתי לה להיגרר בחול. זה היה נחמד, עד שנמאס לי מזה. "די, נמאס לי לעשות טבעת." אמרתי, והתקרבתי לים. הנחתי עליו את הראש שלי, והוא - אוטומטית כבר (אז זה נכון שהם לומדים מהר?!) - הניח את היד שלו סביבי. "נו, hanyou, זה לא הולך ככה. את יודעת שאני לא יכול לסובב עם יד אחת." הוא אמר בצחוק. "אל תדאג, אני אעזור לך." אמרתי והתחלתי לסובב את הקרוסלה עם היד השנייה שלי. עזבו את העובדה שהוא לא נתן לי להפעיל בכלל כוח - את הרוב הוא עשה לבדו - זה פשוט הרגיש ממש ממש נוח להירדם עליו שוב ~מבט חולמני...~ :). ואז היד שלי נשמטה מהמרכז של הקרוסלה, ושקעתי בשינה, כשהוא העיר אותי רק כשהם ירדו משם. אחרי זה עברנו לשבת עם כולם ושם, שוב הנחתי עליו את הראש שלי ולא היה לו אכפת בכלל, כל עוד אני לא אירדם שוב, אבל את זה הוא אמר בצחוק :). באיזהשהו שלב הם החליטו שמספיק, הם חייבים לחזור כבר הביתה. אז ים קם, נישק אותי על המצח ואמר לי להתראות. אבל אני לא רציתי שזה ייגמר ככה! רציתי לעשות משהו, הייתה לי תכנית!!! עמדתי לי בלב כל הבלאגן של העזיבה והחיבוקים, ואז זעקתי: "מי לאדוניי אליי!" או... בעצם... זה היה יותר כמו לחישה של: "אולי נלווה אותם?" אף לא אחד הבין את כוונתי. אנשים, כשאני אומרת "אותם" על קבוצה שכוללת את ים, הכוונה היא ל"ים". כולם = ים. ברור? אני שמחה :]. בסופו של דבר, גם לא בהבנה מוחלטת, ליווינו אותם (ים, כן? זוכרים את מה שלמדנו... ^^). ואז, הוא חיבק אותי שוב, ונישק אותי שוב לשלום. וחיכה שאני אנשק אותו בחזרה. "הממ?.." הוא שאל. "רק עוד רגע..." אמרתי לכיוון הכתף שלו. "רק אל תירדמי." שמעתי אותו אומר וחייכתי. "אל תדאג, זה לא לוקח כל כך מעט זמן." אמרתי. (אני טיפשה? הו כן, אני טיפשה...). בסוף נישקתי אותו ושחררתי אותו מ"אחיזת הברזל" שלי (כאילו שהוא לא יכול היה להשתחרר ממנה מבלי שאני אתן לו...). וזה היה סוף טוב. so much for my happy ending... רציתי לעשות יותר - לפחות טיפה יותר - אבל זה כנראה ייאלץ לחכות לפעם שבה נהיה קצת יותר... לבד... אני באמת אעשה את זה!!! מבטיחה!!! (ואל תעשו לי: "כן, אהה..." וכיוצא באלו - אני שונאת את זה!!!). אבל אי אפשר לומר שלא הייתה פה התקדמות מאיזהשהו סוג, נכון? כלומר, בשם הכוחות! הבנאדם משך אותי אליו על הספסל ההוא! זה חייב לומר משהו, לא? ואל תגידו לי שאני מייחסת לזה יותר מדי חשיבות, כי בין שני אנשים שהם ביישנים סתומים, זה אומר משהו! אני בטוחה! אני מקווה... ~יושבת בפינה ומחבקת את הרגליים ומנסה לשכנע את עצמי שאני היחידה בעולם הזה שצודקת ושכל האחרים טועים המה...~ בפעם הבאה שנהיה רק אני והוא, הו אני נשבעת לכם!!! אני אעשה את זה - אעשה את זה וחצי!
וכעת לדילמה: ההורים שלי. מה לעשות איתם? כלומר, זה לא שהם לא חושדים או משהו, ההיפך הוא הנכון - הם מאוד חושדים! רק אתמול השיחה שלי ושל אמא שלי נסבה אליו, והיא אומרת לי משהו עליו. ואני: "איך את יודעת את זה?" "כי אתם תתחתנו." "מי אמר לך?" "אני יודעת שאת רוצה." אמא?! WTF?! מאיפה את יודעת?! כמובן שלא אמרתי לה כלום על זה, לא לשלילה ולא לחיוב. אבל כמו שפליפה פעם לחש-צעק לי בפלא: "הם ההורים שלך, ברור שהם יודעים!!!" אז מה לעשות, למחוק כל זכר לספק סופית ופשוט לומר להם שחשדותיהם נכונים? אחרי שבמשך ממש הרבה זמן גרמתי להם להאמין שהם במסלול הלא נכון? מה עלי לעשות? אני מתלבטת כל כך קשה, שזה גורם לי למצב רוח רע, לכאבי ראש ולעייפות שלא מהעולם הזה. ועם כל הבלאקאוטים שבאו עכשיו בכל פעם שאני עולה במדרגות... אולי אני פשוט צריכה להוריד את זה מעצמי ודי... אבל מצד שני... הם ההורים שלי, מה הם מבינים? אין להם מושג בכלל... מה... מה הם יודעים?! אוף!!! להגיד להם או לא?! HELP ME!!! המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ים. אני כל כך רוצה להירדם עליו שוב... שלכם, hanyou
| |
המהפך
הבלוג עומד לעבור כמה שינויים בעוד יום או יומיים - תלוי מתי ננה יסיים לעצב לי את התמונה של הבלוג, שתהיה הכותרת החדשה שלו. אז אני רוצה להודות לו כאן רשמית על שהוא עושה את זה בשבילי: תודה רבהרבהרבה ננה!!! אני חושבת שאתם עלולים להיות מופתעים מכמה מהדברים שישתנו פה, אם לא מהכל. בואו נאמר שאני אהפוך פה כמה סדרים... אבל מספיק עם הרמיזות המהוסות האלו, אני אתן לכם לחכות ולראות. אני רק מקווה שתאהבו את זה. אני החלטתי שאני צריכה שינוי ואם העולם האמיתי לא ייתן לי אותו - אני אחולל אותו פה, בבלוג. כמו כן, אני רוצה לתת לכם קישור לתמונה ממש יפה שנו'ש עשתה בשבילי (כי אם כבר בתודות עסקינן - אין מצב שאני אשכח אותה, תודה רבהרבהרבה לנו'ש!!! את לא יודעת כמה שזה שימח אותי! ^^). הנה הקישור - http://img7.exs.cx/img7/6273/forlee2.gif ושוב, תודה לכולם!!!
ולנושא אחר לגמרי: היום בבוקר, אחרי שקמתי וחזרתי לישון כבר כמה פעמים, חלמתי חלום צלול. מה זה? זה חלום שבו אפשר לשלוט על מה שעושים, להחליט מה יקרה עכשיו, ולזכור את הכל. חוץ מזה, גם הכל נהיה מוחשי יותר - אפשר באמת להריח ריחות, להרגיש, לטעום, לשמוע ולראות. הכל נעשה מציאותי. והחלום הצלול הזה היה ממש ממש מלחיץ. חלמתי שכל הכיתה שלנו הייתה אמורה לבוא אלי הביתה, אבל עד שהם הגיעו זה לקח קצת זמן. בינתיים, כשאני חיכיתי, הגיע אוטובוס ועצר ליד הבית. איזה מישהו מתוך האוטובוס שאל אותי אם אני יכולה למזוג לו קצת קולה, אז אמרתי לו שאין לנו בבית. הוא לא שמע וגם לא הבין, אז הוא ירד לרגע מהאוטובוס, ונעמד מול דלת הכניסה. אבל אני הבהרתי לו בצורה די ברורה שהוא לא יכול להיכנס, ואמרתי לו שאין קולה. אז הוא אמר שהוא מצטער על ההפרעה, והסתובב לכיוון האוטובוס. אבל אז, הסתבר שהאוטובוס כבר נסע! הוא הסתובב והביט בי במבט חסר אונים, אז אמרתי לו שיתפוס את האוטובוס הבא, ושיש תחנה קרוב. כשאמרתי לו את זה, אנשים התחילו להגיע, אבל אף אחד מהם לא ראה אותו, וזה היה נראה כאילו אני מדברת אל האוויר. רק אני ראיתי אותו. ואז הוא הלך. ים הגיע. הוא עצר, ואנשים התחילו לבוא ולחבק אותו בידידות. אתם יודעים, כל התהליך הזה של חיבוק-נשיקה של התחלת מפגש... ואז כשכולם כבר המשיכו לתוך הבית או החצר, נשארנו רק שנינו ונשענו על השער של חצר הבית שלי ודיברנו כמה דקות על כל מיני דברים. ואז, אחרי שנשכתי את השפתיים שלי כמה פעמים בהתלבטות אם כדאי לעשות את זה או לא, קראתי לו וכשהוא הסתובב, נישקתי אותו. נשיקה אמיתית. והוא לא התנגד. ואני הרגשתי את זה. יותר אמיתי מכל חלום אחר שהיה לי. זה היה מדהים! אני חושבת שהחלום הזה פשוט מבטא את הרצון שלי כבר לעשות את זה. ואולי - מי יודע? - אולי אם חלמתי על זה, אני גם מסוגלת לעשות את זה... כי הרי סיפרתי לו על כל העניין רק אחרי שחלמתי שעשיתי את זה, והיו עוד דברים - לאו דווקא שקשורים בו - שעשיתי רק אחרי שחלמתי אותם קורים לי. אז אולי, רק אולי, גם זה אחד מאותם דברים... יהיה טוב, נכון? :) המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: ים. כמילות השיר: "וגם אם המצב גרוע, בעוד יום או שבוע... אולי, החלום, יתגשם..." נחשו מאיפה הוצאתי את השורות האלו?! ^^ שלכם, hanyou
| |
יומן מסע - פרק שמיני ואחרון
הקדמה קצרצרה: מוקדם יותר בבוקר כתבתי פוסט נחמד מאוד על מה שהיה לי אתמול עם ים. על איך שהוא לימד אותי לרכוב על אופניים וכתוצאה מכך עכשיו אני כמעט ולא נופלת מהן; על איך שרכבנו משש וחצי בערך ועד השקיעה; על איך שכשחזרנו אבא שלו הסביר לי מה זה אומר להיות טכנאי שיניים ושיש דבר כזה; על איך שהכלבה המתוקה שלו קפצה עלי; על איך שהתלהבתי מהצ'ינצ'ילות שלו ומהתוכי שלו שיודע לומר "שלום"; על איך שעלינו לחדר שלו כששאר המשפחה שלו הגיעה, והגענו למסקנה שאין הרבה מה לעשות שם אז חשבנו לרדת למטה לשחק פינג פונג (למרות שאני לא יודעת); על איך שממש לפני שהגענו למדרגות ראיתי את העלייה לגג, ובסופו של דבר עלינו לשם ודיברנו שיחת נפש. על איך שהחלפנו חוויות של חיים שלמים, דיברנו על הבעיות שלנו, על דרכים לפתור אותן; על איך שאני לא יכולה להסביר את השיחה הזו, ולא כי היא מאוד מאוד אישית (זה גם), אלא כי קשה להסביר שיחת נפש. צריך להבין את האווירה והכל, וחוץ מזה זה באמת היה משהו די אישי. לא שדיברנו על משהו שקשור אלינו במיוחד, אבל זה פשוט לא היה משהו שאני רוצה לפרסם לכם פה. אבל היה משהו שכן הייתי רוצה שתדעו. היה איזה קטע שדיברנו על הפסד ורווח, והוא הלך ככה: אני: "אני מפחדת לפעמים לעשות את הצעד הלא נכון ולהפסיד, ואני חושבת שבגלל זה אני די נשארת תקועה במקום כל הזמן." הוא: "מה כבר יש לך להפסיד?" אני: "הרבה יותר מדי." הוא: "תראי, ההורים שלך ימשיכו לאהוב אותך, את ואני נמשיך להיות, מה כבר יש לך להפסיד?" אני: "יותר ממה שאני יכולה לסבול..." אני והוא נמשיך להיות? למה הוא התכוון כשהוא אמר את זה?! שהוא ואני נמשיך להיות ידידים? שהוא ואני נמשיך לחיות בעולם הזה? שהוא ואני נמשיך לאהוב אחד את השני? למה הוא התכוון? אבל יצאתי משם עם הרגשה טובה יותר. אני פשוט מבואסת כי לא יצא לי לנשק אותו כמו שרציתי. זה כל כך התבקש! ישבנו שם, לגמרי לבד על הגג, ויכולתי לעשות את זה בכל רגע נתון! אבל פחדתי. פחדתי שהוא יירתע, ואז זה יהרוס את הכל. ופחדתי שהוא לא יירתע, וזה יילך ממש גרוע, וזה גם יהרוס את הכל. פחדתי, התביישתי, לא רציתי להפסיד כלום, והצעד הזה גרם לי להפסיד הכי הרבה. זהו, אנשים. בפעם הבאה שנהיה ככה לבד, הוא הולך לקבל את זה. אני הולכת לנשק אותו. אני באמת אעשה את זה! אני אנשק אותו נשיקה כזו, שהוא לא יידע מאיפה היא הגיעה. ואז הכל יילך יותר טוב. אני חייבת לנשק אותו ויהי מה! ואני אעשה את זה. אני הולכת לנשק אותו! ושכחתי אצלו את המפתחות שלי. אמרתי לעצמי שאני לא אשכח ושכחתי... הוא צלצל אלי משהו כמו שעה מאוחר יותר ואמר לי שהם אצלו. אמרתי לו שעכשיו הוא יודע שהוא יכול להיכנס אלי הביתה מתי שבא לו, אז הוא אמר בציניות שהוא יוכל לבוא לאנוס אותי. צחקקתי ואמרתי לו שאולי הוא יצליח לפתוח את הדלת, אבל הוא מיד יפעיל את האזעקה. צחקקנו קצת, ואז אמרנו לילה טוב. תגידו לי שאתם לא יכולים לאהוב אותו, נראה אתכם! אבל בקיצור, הפוסט הזה נמחק לי, אז אתם ככל הנראה לא תראו אותו... ח-ב-ל הרי לכם יומן המסע, וזה הפרק האחרון בהחלט! אני מבטיחה...
יומן מסע! 12.7.04 - יום שני.
היום השמיני (או - זה באמת הסוף!)
אני יושבת בחדר ההמתנה עכשיו, ואני יכולה לראות את המטוס שלנו, מתכונן לטיסה. אנשים מסתובבים למטה, עושים בדיקות אחרונות, והספירה לאחור אלצי נמשכת. השעה עכשיו 12:45. עוד 15 דקות, ואני אהיה בדרך הביתה. אני בקושי מאמינה למה שקורה פה! קנינו שוקולד בדיוטי פרי ההולנדי - טובלרון חלב איכסי. מילא...
שכחתי לספר לכם איפה היינו אתמול - היינו במוזיאון מיוחד מאוד! זה היה מוזיאון שהוקדש למכשירי עינויים, ואני אומרת: מגניב! היה שם כיסא עם דוקרנים, ואיירון מיידן, ומכשיר עם גלגל שאמור לרסק לאדם את הצלעות, וזה היה ממש ממש מגניב! הבעיה היחידה שלי עם זה, היא שרוב המכשירים האלה היו אמורים לשמש נגד יהודים, בין השאר. וכולם היו בשימוש של הכנסייה, נגד םשעים בנושאי דת. למעשה, הייתה להם רשימה כל כך ארוכה של מחשבות - רק מחשבות! - נגד הדת, שלא יכולת לחיות חיים שלמים מבלי לפשוע! זה מדהים ונורא כאחד!
וואו! הארץ, אני לא מאמינה שאני חוזרת! אני כבר מתה לראות את כולם, ובמיוחד במיוחד את ים! אני מרגישה שכשאני אראה אותו אני אהיה מסוגלת לחבק אותו לעולמים, לעולמי עולמים! אני כל כך רוצה להרגיש אותו שוב, את הנוכחות שלו... אני כל כך אוהבת אותו, ועכשיו הגעגועים שלי מגיעים לאותו שיא כמו ביום הראשון שהיינו כאן, באמסטרדם, היום של הטיסה. אני פשוט רוצה לראות אותו שוב...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: מטוס, שוב המנוע השקסי שייקח אותי הביתה!
אוהבת אתכם מאוד מאוד, ומתגעגעת!
שלכם,
hanyou
יומן מסע! 12.7.04 - יום שני.
היום השמיני, על המטוס (או - הסגירה החגיגית)
זהו. כבר אחרי אחת. הספירה לאחור הסתיימה. אני על המטוס, ואנחנו עומדים להמריא. אני ממש מקווה שלא יקרה שום דבר בטיסה הזו - זה יהיה ממש מבאס להתמוטט לפני קו הסיום (שבמקרה שלנו הוא הגעה בטוחה לארץ). אבל אני מלאת תקווה - אני אצליח להגיע חזרה לארץ בקרוב. הצוות מכין הכל להמראה הקרובה, ואני חושת שבעוד דקות ספורות נמריא. אח שלי מתלהב, כי יש לכל אחד מסך פרטי והוא מת לשחק :). (הערה שלאחר העריכה - בסופו של דבר האדיוט גילה שלא היו בכלל משחקים...) יהיה טוב - אני חוזרת לארץ, לים!
כאן hanyou, מהמטוס,
רות,
סוף ^^.
| |
יומן מסע - פרק שביעי
טוב, המצב כבר טיפה יותר טוב. היום יש לי עוד הזדמנות לשנות את המזל שלי, אני מקווה שאני לא אפספס גם הפעם, ישלי מין כישרון מוזר שכזה.... בכל מקרה, הנה לכם הפרק הלפני אחרון (וזהו, יותר לא יהיה יומן מסע, הריעו וצהלו לרגל שיחרורכם מעול היומן!!!). כל החוקים הקודמים תקפים, ואם אתם לא יודעים אז פשוט חפשו את הפרק הראשון. אחרי שאני אסיים לפרסם את הכל אני אקח את כל הפוסטים האלה ואעשה לכולם קישור אחד ברשימות (לא שמישהו יסתכל שם אי פעם אבל מילא...) משהו קטן - היום קניתי לק שחור. אני אוהבת את הלק השחור שלי. הוא כל כך שקט ועצוב... נחמד למדי... והוא עלה רק 7 שקלים... רק עוד דבר אחד: היום אני עומדת ללמוד איך רכוב על אופניים. בלי גלגלי העזר... תהנו, והשתדלו לא להירדם (אני יודעת שזה קשה, מסכנים שלי...)
יומן מסע! 11.7.04 - יום ראשון.
היום השביעי (או - אותות...)
ראיתי היום שני אותות. אחד מהם היה מלון בשם שלו, והאחר היה מוזיקה. אני אסביר: הלכנו לנו היום ברחובות אמסטרדם, קונים כל מה שצריך לקנות ועוד לא קנינו - מזכרות, מתנות לחברים - כאלה דברים. המשכנו ללכת, כשפתאום ראיתי את המלון עם השם שלו. אמא שלי עצרה אותי ואמרה לי שאני אסתכל. אמרתי לה ששמתי לב. באמת, אמא, את חושבת שאני לא שאני לב לזה?! אני חוששת שגם היא, כמו אבא, שמה לב. אבא כבר ממש מציק לי עם הנושא הזה... אני עדיין אומרת להם שכלום לא קורה... (הערה שלאחר עריכה: וזה, בעצם, לא כזה שקר...).
בכל מקרה, זה היה האות הראשון. האות השני הגיע מאוחר יותר, כשכבר היינו בדרך חזרה למלון. ראינו קבוצה של נגני רחוב מנגנים על גיטרה קלאסית ועל קסילופון. זה היה ממש נחמד, ונתנו להם כסף על זה. אחת מהמנגינות שהם ניגנו - ושבאורח מוזר התחילה ממש כשהגענו - הייתה המארש התורכי. זו המנגינה שהכי מזוהה אצלי עם ים, כי זה הצלצול של הטלפון שלי שנתתי לו. כלומר, בכל פעם שהוא מתקשר (או ייתקשר, זה לא קרה הרבה...), ככה הטלפון שלי מצלצל (או יצלצל...). אז ככה שזה היה האות השני.
לדעתכם זה מראה על משהו טוב? כלומר, אני חוזרת הביתה מחר, אז ככה שאולי יש לי למה לצפות :).
אה כן! אני חוזרת הביתה מחר! להתראות הולנד, שלום בית! אני כל כך מאושרת מזה! סוף כל סוף אני אחזור לחברים, למשפחה, לים... אני כל כך מעודדת עכשיו!
רק עוד 20 שעות ודקה! אני לא מאמינה שזהו זה! אין יותר ימים לספור, רק שעותף ובלילה יילכו איזה שמונה או משהו, ככה שזה ממש מעט! אני רק מקווה שנקנה שוקולד בדיוטי פרי, ממש בא לי עליו... חיחי, נחשו על מה חשבתי כשכתבתי את זה (רמז, זה לא היה שוקולד...) (הערה שלאחר עריכה: גם כשהעתקתי את זה למחשב לא חשבתי בדיוק על שוקולד...)
אני אסיים, כי אח שלי רוצה לצאת ללובי ואני חייבת ללכת איתו כי אסור לו ללכת לבד וההורים יצאו לסיבוב.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: הבית! "אני חוזרת הביתה, אני והגיטרה..." (נו טוב, אני מתכננת להתחיל ללמוד כשנחזור...). וגם ים נמצא בבית בארץ. אני כל כך אוהבת את הארץ... אני כל כך אוהבת כל מקום שבו ים נמצא... אני אוהבת את כולכם!
שלכם,
hanyou
יומן מסע! 11.7.04 - יום ראשון.
היום השביעי - סוף (או - זה היה לילה מוזר...)
הייתי בלובי עם אח שלי עד מאוחר - שמונה בערך (יצאנו בשש, זה הרבה זמן להיות בלובי של בית מלון...). ההורים שלי חזרו מהסיבוב הנוסף שלהם עם עוד מזכרות, והם אפילו קנו לי את מה שאני ממש ממש רציתי בשביל וייס! יאי! ^^
ואז התחיל הקטע המצחיק: הלכנו למסעדה שהמליצו לנו עליה, מסעדה מקסיקנית. אחרי כמה דקות של הבטה בתפריט והתלבטויות לרוב החלטנו כן להיכנס. הזמנו כמה דברים שהיו צמחוניים (נתנו לי אבוקדו בצד, איכס!), ואכלנו. ואיך שהדברים נכנסו לנו לפה - אוהו, שישו ושמחו! התחלנו לצחוק מכל דבר, לגחך ולצחקק. יצאנו משם שפוכים לגמרי. אמא אומרת משהו, ואנחנו נשפכים; אבא מוציא הגה - אנחנו נקרעים! אני מדברת, וכולם מתגלגלים. ואח שלי... טוב, אח שלי גם ככה לא מצחיק, אפילו שהוא מנסה, אבל בכל זאת הוצאנו גיחוך כשהוא דיבר :). אני הגעתי למסקנה שהאנשים במסעדה הזו שמו לנו איזה ג'ויינט בקרם שמנת שהיה על הדברים שהזמנו, כי בעיקרון רק אני וההורים שלי התמוגגנו מצחוק, ורק אנחנו אכלנו מהקרם שמנת... בסופו של דבר, המסקנה הסופית הייתה שבבשר היה הכי הרבה, כי אבא - שאוכל בשר יחיד מבין שלושתנו (אני, אמא ואבא) - היה הכי קורע. הוא לבש ג'קט ספורטיבי אפור כזה עם כובע, והוא החליט שקר לו אז הוא שם את הכובע על הראש (הוא קירח, אז זה די מתקבל על הדעת...). עכשיו, זה לא מספיק, הו לא! הוא גם צריך להחזיק את הג'קט עם הסנטר, כי הוא פתוח שם וזו הדרך היחידה לסגור אותו. וככה, כשהכובע מסתיר לו את הפנים, הוא נראה ממש כמו מסומם!
אז אני ואמא אמרנו לו שהוא נראה ממש כמו מסומם, והוא עשה לנו דווקא והתחיל ללכת עקום! וכשאמרנו לו שיפסיק, הוא לא הקשיב, וגם הושיט את היד קדימה וניער אותה כמו מסומם שמבקש כסף לסמים! לא האמנתי! אבא שלי, עושה דברים כאלה! והוא אמר שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שאחרים יאמרו, ולהפסיק לדפוק חשבון לכולם. אבל לדעתי יש גבול, ולהתנהג כמו מסומם, בייחוד כשיש לך משפחה, זה הרבה מעבר לגבול הזה... אז עכשיו אני כועסת עליו בגלל זה, והוא יודע את זה... אבל מילא :). לא נורא.
קצת קשה לי לכעוס כשאני מרגישה כל כך טוב כי בעוד לא יותר מאשר 13 שעות ו-48 דקות, אני אהיה על המטוס בדרך לארץ!!!
סוף כל סוף אני אחזור אליכם, אל הבית, אל החיות שלי, החברים שלי (ולא, זה לא אותו הדבר -_-), למשפחה שלי ולים!!! ואני גם דיי אשמח לראות את המלאך שלי שוב, הוא חסר לי פה כמעט כמו ים בעצמו... אני מתה מגעגועים... מתה לראות אותו כבר, לחבק אותו, אפילו לנשק אותו, אם אוכל... אבל גם רק לראות אותו יהיה מספיק בשביל לגרום לי לאושר עילאי... אני מתגעגעת... אבל עוד מעט הגעגועים ייגמרו...
זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי... למרות שחלק ממנו לא היה כל כך רע... זה תמיד שם, ההרגשה שמשהו עומד לקרות, משהו שאני לא אוהַב. אני מקווה שלא ייקרה כלום בדרך חזרה...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ים - אני עומדת לראות אותו בקרוב!
שלכם,
hanyou
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou