The Silent Gallop

טיפשי שאלה הרגשות הראשונים מאז הפוסט ההוא שהתחברתי אליהם...

כאב, משותף לשני אירועים קרובים:

אתמול בלילה ראיתי סרט יפהפה על אהבה. הממיר התל בי וגרם לי לחשוב שזו עוד קומדיה רומנטית רדודה מהסוג שאני אוהבת לראות בגלל הקיטשיות שבה, אבל הוטעיתי בעורמה ונגררתי לתוך דרמה רומנטית שגרמה לי לבכות מפלים.

הסרט נקרא: "סיפור אהבה בלתי נשכח", באנגלית: "a walk to remember". מככבים בו שיין ווסט ומנדי מור. נראה בהתחלה כמו סרט מתבגרים רגיל, הופך להיות מעיין נובע לדמעות. ייכנס לרשימת הסרטים שעשו לי את זה, בתור הסרט שגרם לי לבכות הכי הרבה. (עכשיו ולתמיד עדיין מככב כסרט האהוב עלי, למתענינים... באנגלית: "everafter").

הסיבה השנייה, קצת יותר מסובך.

אבא הולך, ואני לא יודעת אם הוא יחזור. ואולי זו אני שהולכת, ואם ככה אני בטוח לא אחזור עוד. ולכל מי שקיבל הרעדה ללב שלו - לא, אבא לא עוזב את הבית, ההורים שלי לא נפרדים ולא מתגרשים. אבל אני הבנתי מה פירוש להתבגר.

מכה מתחת לחגורה. אבא שלי, שתמיד ידעתי שהוא מבין אותי ויודע על מה אני חושבת צעד אחד לפני; אבא שלי שידע שאני מאוהבת בעדן לפני שאפילו אמרתי מילה למישהו על זה שאני בכלל אוהבת מישהו; אבא שלי שתמיד עמד לצידי בכל דבר שרציתי - בגד לי באמון. אבל נחזור לאמצע, משם נגיע לסוף... זה התחיל בשיחה פשוטה:

"תגידי, פעם היית כל כך בטוחה במשהו ומשהו קטן שאמרו לך הניא אותך מההחלטה שלך?"

"כן, בטח! כמו למשל עם הצבא. עד שהחלטתי על מה אני רוצה לעשות שם, מישהו מעיר איזו הערה וגורם לי לרצות לשקול הכל מחדש... למה, מתי זה קרה לך?" איך הוא יודע לקרוא אותי, הבנאדם הזה, הוא ידע שאני מיד אשאל בחזרה...

"כן, אתמול כשביקשתי ממך לעזור לי לסדר אחרי הבלאגן וענית לי את התשובה ההיא..."

~~~~~~~~~~~~~~~~

פלאשבאק:

אתמול היו אצלנו מתקיני מזגנים. אבא הריץ אותי ממקום למקום בזמן שאני דיי רציתי לשבת במחשב ולהירגע מיום שקט שבו במקום לעבוד כמו שהייתי אמורה לעשות, יכולתי לנוח. אז עזרתי לשמור על הרוטב לפיצה שהוא הכין, והייתי מוכנה גם לעשות עוד דברים, אבל בסופו של דבר קצת נמאס לי... ואז הוא התחיל להציק לי שאני אסדר את החדר שלי ובסוף פלטתי: "ואם אני לא אסדר אותו עכשיו, מה תעשה לי?!" בקושי האמנתי שהמילים האלה יצאו לי מהפה אבל כן, זה בהחלט מה שקרה, אני לא מכחישה.

~~~~~~~~~~~~~~~~

התחלתי להסביר לאבא שלי שאמרתי את זה מעצבנות, והתווכחנו על למי הייתה זכות להיות יותר עצבני. בסופו של דבר אבא העלה נושא מעניין אחר:

"או למשל, כשקראתי לך למעלה ובמקום לבוא קראת שוב ושוב 'מה?'"

"אני אוהבת לדעת לאן אני נכנסת לפני שאני נכנסת אליו." עניתי. איכשהו מכאן הוא הגיע לזה שרק בנאדם שאין לו רצון לעזור צריך לדעת במה הוא נדרש לעזור. ניסיתי להסביר לאבא שלי שזה לא המצב, ושהייתי נענית לבקשתו בכל מקרה, רק שהייתי שמחה לדעת מה זה לפני שאני עושה את זה. אני לא אוהבת להיות בחשיכה בנושאים שבהם זקוקים לי. אני אוהבת לראות את כל התמונה לפני שאני ניגשת לעבודה, ולא היה פה שום אקט של חוסר רצון ומוטיבציה לעזור - כלל לא!

אבל אבא, לראשונה בחיי, באמת לא הבין אותי. הוא כעס כי הוא חושב שאם בעיניו בנאדם שרוצה לעזור לא צריך לדעת במה נזקקים לו, אז כך צריך להיות גם בעיני השאר. הוא לא הכחיש שזה מה שהוא חושב כשאמרתי: "בסדר, אז אני כפויית טובה ואגואיסטית, טוב לך?!"

אני לא מצליחה לתפוס את זה - אבא שלי לא מבין שאני שונה ממנו. אבא שלי צר אופקים מדי מכדי להבין שלא כולם חושבים כמוהו... ואז נזכרתי ב"גברים ממאדים ונשים מנוגה." כתוב שם משהו על הנושא הזה בדיוק. נשים אוהבות פרטים. נשים אוהבות לראות את כל התמונה לפני שהן נכנסות לסיטואציה כלשהי. גברים יודעים שיש בעיה, וזה מספיק להם כדי להגיע למקום ולפתור אותה כשיראו אותה. זה המקור לאי ההבנה. אבל אבא שלי לא מוכן לחשוב על האפשרות שמישהו רואה את הדברים אחרת ממנו. וזה כל כך מוזר לי, כי אבא שלי הוא האדם האחרון שהייתי חושדת אפילו שיחזיק בתפיסת עולם כזו.

הוא לא מבין שאני שונה ממנו. עם המחשבה הזו בא עוד יותר כאב, ועוד יותר צער, כיוון שהבנתי שאני כבר לא הילדה הקטנה שלו יותר, שחושבת כמותו, שהמוחות שלי ושלו מקבילים כמעט עד לדיוק של מחשבה בודדה. אני לא כמוהו ולעולם לא אהיה יותר, כי אני אישה והוא לא. זה נשמע כמו הרבה בולשיט, אבל זה לא. המוחות שלנו הפכו שונים ברגע שאני התוודעתי לנשיות שלי, שבי, שהיא אני. הוא לא יוכל יותר להיכנס לכל חדרי המוח שלי בחופשיות כמו בעבר, הוא לא יידע על מה אני חושבת בכל רגע נתון ומה אני מבינה ממה שאני רואה, ובכלל איך אני רואה את פני הדברים ובמיוחד שלא איך אני רואה את עומקם.

ומפה הכאב, כי אבא שלי הוא האיש שהייתי קשורה אליו כל כך במשך כל שנות ילדותי... הוא היה זה שלימד אותי כשהייתי בת ארבע מושגים כמו כוח כבידה, תדר, חשמל, רדיו... הוא היה זה שלקח אותי איתו לעבודה כדי להשוויץ בי בפני שאר העובדים (שאגב, רובם היום לא זיהו אותי ביום הראשון שבאתי לעבוד, בשבוע שעבר, מאחר וגדלתי כל כך), הוא היה זה שהביט בי בעיניים מעריצות כשהראיתי לו את הציורים שלי, שכבר בגן חובה היו טובים יותר מהברווז שלו, הדבר היחיד שהוא ידע לצייר חוץ מפני הארנב המצחיקים. אבא שלי הוא אחד משני האנשים החשובים לי ביותר בעולם - ההורים שלי. ויותר הוא לא מצליח לראות את נקודת המבט שלי. ולכן כל הכאב והצער.

ניסיתי להסביר לו שכבר קמתי מהכיסא כשהוא קרא לי ושאלתי 'מה?' רק כי לא רציתי להיות שרויה בעלטה של אי הידיעה. אבל הוא לא מבין שהסקרנות שלי, שבעבר הייתה סקרנות מעשית של ללכת ולראות במה מדובר - כמו כל ילד קטן - הוחלפה בסקרנות אחרת של לשמוע קודם את התיאוריה, ואז להגיע למעשה, סקרנות שהיא בוגרת יותר וחזקה יותר מהליכה עיוורת לכיוון מטרה לא נודעת.

אני עצובה...

לי.

אני מרגישה שאני לא מחוברת לרגשות שלי יותר בזמן האחרון. אני כל כך מבולבלת... זה כאילו עברתי בסופר של הרגשות ביום שישי כשמגישים לי דגימות מכל רגש. מכל אחד דגימה קטנטנה שאני טועמת והטעם נעלם אחרי משהו כמו עשרים דקות מהפה ומפנה את מקומו לדגימה הבאה. כל כך מוזר ועם זאת כל כך מתאר את המצב בצורה מושלמת!

אני יכולה להיות מעוצבנת, ולהרגיש חמלה, ואהבה ורחמים (עצמיים וגם לא עצמיים). אני לא זוכרת שהייתי מדוכאת בזמן האחרון חוץ מהצער על זה שאני כמעט לא מרגישה כלום.

זה כאילו שהחיים פתאום תפסו תפנית טובה בשבילי - יש לי עבודה, יש לי חיים, יש לי חברים וסיימתי את ביה"ס - אבל אני מפספסת את כל זה כי אני לא יכולה להתחבר לרגשות העמוקים שזה מביא איתם. אולי הרגש היחידי שלי הוא פחד. אולי זה צער על זה שאין לי עם מי לחלוק את כל האושר הזה ואולי זה החשש שאני כבר לא יודעת עם מי אני רוצה לחלוק אותו. זה לא שאני לא מסתכלת מסביב ובודקת, בוחנת וחוזרת ומוודאת. זה לא שאין אף אחד באופק, זה שפשוט אני לא חושבת שכל דבר שיהיה יהיה מספיק חזק, מספק וטוב בשבילי כדי שיהיה כדאי לי להתחיל אותו. כמילותיו של ניר: "אם אני יודעת שאני יכולה להשיג יותר, למה להשיג פחות?" כל כך אירוני...

אני לא יודעת, אולי אני קצת עייפה למרות שכבר השלמתי מספיק שעות שינה בסוף השבוע האחרון.

אני מרגישה שהחיים שלי טובים עכשיו, נפטרתי מהבעיות של העבר - כמו נשל של נחש שהושל עם סיום הלימודים - אבל אני לא מספיק חיה כדי להנות מהם. יכול להיות שאני צריכה שינוי? אני לא יודעת. אולי אני פשוט צריכה מישהו לתת בו פורקן ולהוריד את המחסום שמוטל על הרגשות שלי. אבל מי יסכים?! ואני גם לעולם לא אבקש, כי זה פשוט ניצול לשמו. זה לא שאני לא אוהב אותו, אבל עצם העובדה שהמניע הראשוני שלי היה מתוך אינטרס אישי מובהק להיפטר מדברים במקום להעניק אותם מתוך אהבה, ירבוץ לי על הלב למשך כל הזמן שזה יימשך. ואז מה ייצא מזה?

פעם כתבתי שאני צריכה מישהו שיאהב אותי. אבל טעיתי. אני צריכה ללמוד לאהוב מחדש קודם. אני צריכה ללמוד מחדש להרגיש רגש כלשהו עד תום לפני שאני אפנה בכלל לכיוון של אהבה. כרגע, זה נראה פשוט כאילו יש קרום סביב ערמת הרגשות בתוכי. אני יכולה לראות אותם ולקבל מושג כללי על מי הם ואיך הם, אבל ממש לגעת בהם ולחוש אותם זה כבר מעבר ליכולתי.

זה לא נורא במיוחד, זה לא גורם לי להיות מדוכאת. זה רק קצת מצער כי מאז השינוי בכיתה ז' הייתי בתאדם עם הרבה רגש בתוכה...

ולנושא אחר, שנובע מהנושא הראשון: מישהו מכם יודע איך נולדת אהבה, ולמה דווקא בגיל מאוחר יותר ולא כשאנחנו, נאמר, בני 4-5? זה עניין הורמונלי-כימי בלבד? או שיש בזה משהו אחר? היה נחמד לחשוב שיש בזה משהו אחר, אני מניחה. לא ייתכן שרגש כל כך חזק לאדם אחד נובע מכמות מסויימת של הורמונים שמווסתת בידי מנגנון כימי. זה לא נתפש אצלי במוח ככה.

זה משהו שהיה מעניין לחשוב עליו...

ככה כותבים לב ביפנית - kokoro.

המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: רגשות. מתישהו היכולת לחוש בהם עד הסוף תחזור אלי :).

שלכם,

hanyou

אז כן, התחלתי לעבוד ביום ראשון האחרון. יש עבודה, יש שפה, ובכל זאת קשה, קשה... אני קמה עם הציפורים בחמש וחצי בבוקר, חוזרת בערך בשש וחצי-שבע בערב, וכל היום מתייקת, מקפלת סכמות ושטויות שונות. איך נועה קראה לזה? אה כן, עבודת מזכירות (הפסקתי להתכחש, עכשיו אני גאה בזה).

אבא שלי מהנדס אלקטרוניקה, הוא עובד במפעל שמייצר ספקי כוח למטרות צבאיות. אז הוא הכניס אותי לשם לתקופה לא מוגבלת (משמע, כמה זמן שאני אצליח להתמודד עם זה), כדי להרויח קצת כסף לפני הגיוס או העתודה, מה שזה יהיה.

הממ... אז עברו שלושה ימים, ואני סחוטה למוות... ביום שבת הייתי עד מאוחר אצל רותם. ביום ראשון הייתי עד מאוחר בחוץ כי יצאתי למסיבת יום ההולדת של איתמר שעשתה הסבה מקצועית לאג'נדה עם נועה עד שתיים-עשרה וחצי, למרות שהחלטתי שאני אחזור באחת-עשרה... גם כן החלטית אנוכי... ביום שני (להלן, אתמול), ביקרתי את עדן ביום ההולדת שלו אבל מאחר והגעתי בכוחות עצמי (=האוטו של אבא), החלטתי שאני חוזרת מוקדם - ואכן חזרתי תוך חמש דקות.

אמנם הרגשתי ממש לא נעים, אבל הייתי חייבת לישון טוב. היום כבר הרגשתי הרוגה. אני לא יודעת איך אני אמשיך עם זה עוד חודשיים או יותר (אני מתגייסת רק בנובמבר). נועה אמרה שלא כדאי לי לעבוד כל הזמן עד הגיוס אלא להשאיר לי חודש פתוח. אבל אני לא חושבת שאני צריכה את זה. בסופו של דבר ישעמם לי כל כך, שאני לא אדע מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שזה נשמע נורא חומרני וגשמי, אבל אני מעדיפה לנצל כמה שיותר זמן כדי לעשות כסף, כדי שאני לא אצטרך לחיות על ההורים שלי כשאני אתחיל ללמוד ואצטרך לממן שכר דירה, חשמל, גז, מים, טלפון, סלולרי וכו'... אני רוצה להיות עצמאית בזכות עצמי ולא בזכות הכסף של ההורים שלי, אבל בשביל זה אני צריכה שיהיה לי כסף קודם.

עכשיו הבעיה היא שהעבודה, עם כל כמה שהיא לא קשה, היא מפרכת. זה אומר שעות קצת לא נורמאליות (לפנות בוקר זה לא זמן אידיאלי לקום), קצת שיעמום (למלא טפסים אחרי טפסים אחרי טפסים), ולהרגיש שהזמן לא עובר... כלומר, השעות זזות מהר מאוד בעבודה, אבל בסוף היום מרגישים כאילו השבוע לא זז בכלל! זה מוצי מהדעת... היום נגמר מהר כל כך מנקודת הזמן הנוכחי (שעה וכאלה), אבל בקנה מידה גדול יותר הוא זוחל... אולי זה כי זה רק השבוע הראשון שלי, אולי זה עוד ישתפר, אבל אני באמת מתחילה לאבד עניין... לא משנה, אני חייבת להמשיך לעבוד שם, זה בערך המקום היחיד שיש לי מוטיבציה לעבוד בו (אנשים נחמדים, אבא שם, כולם רואים בי "הבת של" וחולקים לי כבוד, רואים בי בתאדם ולא עובדת... טוב לי שם בסך הכל).

בקשר ליום ההולדת של עדן, את המתנה עוד לא קניתי לו. חשבתי על איזה ספר טוב... מה אפשר לקנות לבנאדם כמוהו? כלומר, איזה ספר יתאים לו? אני לא מצפה מכם לענות על זה, שאלה רטורית כמובן... אני אלך ביום שישי ואחפש לו עד שאמצא.

בינתיים הגשתי לו את הפרולוג - מכתב יומולדת בן שני עמודים (של A5, שזה כמו חצי דף רגיל), שבו דיברתי על כמה ששמונה-עשרה זה גיל נחמד. מצחיק שהוא צעיר ממני. כנראה מעולם לא חשבתי על זה לעומק... כתבתי לו שם שאני מצטערת על המתנה שתגיע באיחור (אבל כמובן שאכן תגיע), וכתבתי לו שם משפט חוכמה מבית היוצר שלי שעוד ייכנס פה לרשימה המהוללת. והרי הוא:

כדי להיות חתול רטוב, קודם כל צריך להיות חתול.

משמעות: כדי להשיג דבר מסוים, על האדם לבנות את כל הדרך המובילה למטרה. אי אפשר להגיע להיות משהו בלי להיות משהו אחר לפני זה. דבר מוביל לדבר ואם אין לך את הדבר היותר אלמנטרי קודם לכן, הרי שלא תוכל להיות הדבר, או להשיג את הדבר שאליו אתה מכוון. חייב להיות בסיס מוחשי לשאיפות שלך. ואם אין - תבנה לך אחד שיתבסס על משהו אחר שכן יש לך. כמובן, זה משפט לכאורה רגיל, ואפשר להוציא מכל משפט רגיל משמעויות נסתרות ועמוקות (עיינו ערך - "מסקנה סופית: לא לחתוך פטרוזיליה רטובה אם היא לא רטובה"), אבל אני אהבתי אותו.

וזה הכל להיום. אני רצה להעלות את המשפט גם ברשימה.

המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: RABOTA. מי שנותנת לי את שלל העבודות השונות מוצאה מרוסיה (היא הולכת לבקר שם ביום ראשון, איזה כיף לה...). בכל מקרה, כל בוקר כשאבא שלי מגיע הם קוראים אחד לשני: "יאללה רבוטה!" אז זה קצת נדבק לי. חוץ מזה שהיום - בנסיון כושל להימנע מהשיר של נינט טייב "כשאתה כאן" בכל מחיר, בטעות כיוונתי את הרדיו לתחנה רוסית נטולת נינט, דבר שהיה ניקוי ראש נחמד. למען האמת, אין לי בעיה עם נינט, יש לי בעיה עם השיר הטיפשי הזה. אי אפשר להבין ממנו שום דבר בעל משמעות, הוא פשוט גיבוב של מילים שטוטיות ולחן מופלץ לטעמי, אבל זה מה שהרבה אנשים אוהבים היום... אם להודות על האמת אפילו אני חשבתי שהוא לא רע בכלל עד שכל תחנה בעולם הישראלי המוכר החלה להשמיע אותו כל חמש דקות. זה יכול להיות די מעצבן לשמוע את הקול המאנפף של האישה הזו דרך הרדיו כל מחזור חיים של דור חיידקים... אז העברתי מתחנה לתחנה, כל פעם שהשמיעו אותו (וזה אומר שהייתה לי הרבה התעסקות עם הרדיו היום...).

אלוהים ישמור כמה עורכי תכניות מוזיקה יכולים למחזר את רצועות ההשמעה שלהם... אני חייבת להביא לשם כמה דיסקים שלי עם מוזיקה באמת טובה ולא סתם שירים מעפאנים, סחוטים, ממחוזרים, לעוסים וירוקים מליון פעמים... ושוב, זה לא שיש לי בעיה איתם, אני פשוט לא אוהבת לשמוע את אותו דבר מליון פעמים ביום, זה קצת שוחק לי את תאי המוח שאני לא ששה לבזבז.

שיהיה לכולכם בוקר/יום/ערב/לילה טוב/ים!

שלכם,

hanyou

פתחתי היום את הקובץ של הספר שלי. 274 עמודים שאני שוקלת ברצינות לעבור עליהם שוב. לא מבחינת העלילה - את זה אין סיכוי שאני משנה - אלא מבחינת הדקדוק. אחרי הסדנא שהייתה בביה"ס הבנתי כמה דברים בדקדוק שלא ידעתי קודם, ומחמשת הפרקים הראשונים שהספקתי לעבור עליהם - יש מה לעשות, והרבה. טוב, אולי לא כל כך הרבה, אבל בהחלט מספיק. די והותר, בואו נאמר את זה ככה.

אני חושבת שנועה חוזרת מחר, אבל את הלאזניה שהבטחתי לה אני בוודאי אכין ביום שישי ולא בחמישי, כי אני מניחה שהיא תרצה לנוח לפני שהיא רואה את כולנו...

אני קצת מבולבלת מכל מה שקורה כרגע בארץ. עד לא מזמן חצי עם התכחש בכלל לעובדה שלמצב שבו אנחנו נמצאים יש שם מאוד אלגנטי, מלחמה. החצי השני היה בהיסטריה. ומשום מה אנשים עדיין עורכים מסיבות גיוס. דבר טיפשי למדי לדעתי - מי שמח להתגייס בזמן שכזה?

אפילו אני, על כל הפטריוטיות שלי, גאוות המולדת וכל השאר, אפילו אני מפחדת ומודה לאלוהים שהגיוס שלי בוודאי יהיה בעוד זמן רב. אבל היי, מי אמר שבעוד זמן רב המצב לא יהיה גרוע יותר? ברור שמצפים לטוב, אבל גם הרע שוכן מעבר לפינה, או עלול לשכון.

עכשיו אתם תאמרו לי את האמת: אם הייתם שומעים על ספר חדש שיצא שמספר על עולם עתיק שבו שולטים כוחות מסתוריים (אדמה, רוח, מים, אש ומתכת), שמתחילים להשתולל בגלל איזה בלאגן שנוצר כל פעם מחדש, והפעם נערה מסכנה מכפר קטן נולדה עם היכולת להחזיר את הכל למקומו; אם הייתם שומעים שהעלילה מתפחת וחוץ מאיזה רומאן קטן יש גם קרבות עקובים מדם, פילוסופיה משורגת בנושאים של זמן, משמעות הקיום ועוד - הייתם שוקלים לרכוש אותו? אם הייתם בעלי הוצאה לאור, הייתם מסכימים להוציא אותו?

על מה אני מברברת... שיהיה לכולכם לילה טוב. ולאלה מכם שעושים תורנויות בין המקלט (ממד), למקלט (רדיו), תחזיקו מעמד, צעצועים מ-toys R us יגיעו בקרוב. אבל באמת, תהיו חזקים, העורף איתכם!

שלכם,

hanyou