The Silent Gallop

אני מגיעה מאיפה שהוא לפרדס חנה, ומתחילה ללכת מהמרכז ברגל, לכיוון נועה. בדרך אני חושבת שיהיה נחמד ללכת מהצד של חקלאי כי מזמן לא ראיתי את המקום ואם אני אצטרך לחזור הביתה אני כבר אהיה בכיוון. בדרך אני חושבת על להתקשר לאמא כדי להודיע לה. הפלאפון שלי הוא אריקסון במקום נוקיה אבל אני בכל זאת מתקשרת. היא עונה לי ואני שואלת אותה אם אני יכולה ללכת לנועה. השעה 9:30 ואני שואלת אם מישהו יוכל לקחת אותי הביתה ב-10:15 (בלילה). היא עונה שכן ואני ממשיכה.

אני מגיעה לנועה ופוגשת אותה ואת אמא שלה. בהתחלה אנחנו נפגשות בחוץ ואז כשאנחנו עומדות ומדברות אמא שלה סוגרת ופותחת חלקית את הדלת כך שהיא נכנסת ויוצאת מטווח ראיה. בסוף אנחנו נכנסות ומדברות איתה קצת. ואז נועה מציעה שנלך לביה"ס היסודי "אלונים". אמא שלה מסכימה ואנחנו יוצאות.

אני מגיעה לאלונים בלי נועה, ועכשיו בוקר. אני אמורה להיכנס לשיעור של מורה לאנגלית בכיתה שאני לימדתי, אבל כשאני מגיעה לשם היא לא נמצאת. במקום זה היא נכנסת לכיתה אחרת ואני רואה אותה כשהיא נכנסת לשם. אז מהר אני עולה לכיתה שלי ומתחילה לאסוף את הדברים שלי בארגז. התלמידים צוחקים עלי ובתגובה אני עונה:

"מה יש כבר המון זמן שלא הייתי תלמידה ושכחתי המון..." ואני יוצאת עם הארגז החוצה בהרגשה שחבל כי דווקא הבאתי עוגות וכל מיני.

אני יוצאת בלי הארגז לחפש את המורה (שקוראים לה גלית). יש בביה"ס שני חדרי מורים – למורי אנגלית ולכל השאר. אני נכנסת לזה של מורי האנגלית ושואלת את אחת המורות אם גלית שם. היא עונה שלא. אני יוצאת החוצה ופוגשת את סימה כהן והיא אומרת שהיא גם לא ראתה אותה אבל שהיא תעזור לי לחפש. באותו רגע אנחנו רואות את גלית מגיעה ומנופפת בידיים ואומרת שהצפיה נדחתה בינתיים.

הן מתקדמות ואני נשארת מאחורה – מבינה שאין לי מה לעשות איתן יותר. אני מתחילה סתם לשוטט בביה"ס, ומגיעה לספסל בו יושב מישהו שמזכיר לי את גל דריימן בבגדים לבנים וזקנקן קטן. אני בהתחלה עוברת אותו אבל אז מסתובבת ומגלה שזה באמת גל דריימן ולידו עומדים מעין טרודל ועוד שני אנשים שאני לא זוכרת. אני צועקת:

"שלום!", רצה ומחבקת את מעין (אלוהים יודע למה).

אחרי מעט זמן הם נעלמים ורק גל נשאר. אנחנו מדברים, הוא שואל אותי מה אני עושה ואני עונה לו שאני מורה. פתאום הוא מנשק אותי ואני נרתעת ממנו. אני אומרת לו קודם כל שיש לי חבר, והוא אומר שהוא מצטער ושהוא לא ידע. אני אומרת לו שזה נורא מוזר בהתחשב בעובדה שבתיכון הוא לא ממש התייחס אלי והוא אומר שהוא השתנה. אנחנו מוקפים פתאום במעין בקתה פתוחה משני הצדדים, ומשחקים משחק נגד קבוצה נוספת בבקתה צמודה – שתי הבקתות מופרדות בחלון פלסטיק.

פתאום אני שמה לב שכר מאוחר אז אני יוצאת לראות אם מישהו בא לאסוף אותי, ואני מגלה שאלון שם והוא מדבר בפלאפון. כשאני חוזרת לומר שלום אני פוגשת את איתמר. הוא מסתכל עלי, על כגל ועל אלון חליפין ופולט:

"בטח יש לזה הסבר טוב."

אני כועסת על החשדות שלו ונותנת לו סטירה קלה על הלחי, והוא אומר:

"אוקיי, את בוגדת בו אבל בטוח יש לזה הסבר טוב."

אני מתעצבנת והולכת בלי לומר שלום.

אלון ואני בדרך החוצה מביה"ס, ואני מדברת איתו על זה שפגשתי את גל קודם לכן. אני חושבת שבבית אני כבר אגיד לו על זה שגל ניסה לנשק אותי כי חלב שאלון סתם יתעצבן ואולי יחליט לחזור ולהרביץ לגל.

אני מתקדמת לשער ואני בלי אלון, אלא עם אמא, אבא וים. זהו לא שער של ביה"ס אלא של מחסור בשטחים. אנחנו יוצאים החוצה עם עוד אנשים ופתאום ברקע אנחנו שומעים את החיילים קוראים במכשירי הקשר על אתרעה מפני מחבל. כולם מתחילים להתרחק מאנשים חשודים, והולכים בקבוצות קטנות.

אנחנו עוברים על פני אישה שעומדת ליד מכונית עמוסה בארגזים עם לחם. אני רואה אותה מכניסה משהו מתחת לבגדים, אבל אף אחד אחר לא. אבא עוצר רגע לידה ולוקח לחמניה, אבל אני צועקת עליו שיזהר ויעזוב את זה. הוא עוזב ומתחיל לחזור אלינו, אבל האישה קוראת לו ושואלת אותו למה הוא אכל חלק מהלחמניה.

האישה מתחילה לעקוב אחרינו ומדי פעם אבא או אמא עוצרים ופונים אליה. אני צועקת עליהם שהיא מחבלת ושיתרחקו ממנה. בסוף היא עוקפת אותנו ונשענת על תא המטען של מכונית אחרת, ונאנחת. היא נראית כאילו היא בהריון. אמא פונה אליה לעזור לה אבל אני צועקת:

"לא! אנחנו לא נעזור לה – גם אם היא תמות לא נעזור לה!"

אמא לא מקשיבה לי ומשיכה ללכת. היא מנסה לעזור לאישה אבל האישה נופלת. איכשהו יורדים לה המכנסיים ורואים שאין לה רגליים, אלא שני גדמים. וגם אין לה בטן של הריון. אמא מסתכלת עליה בפליאה, ים עדיין מחזיק לה את היד. אני רוצה לצעוק לו שימשוך אותה משם, אבל כל מה שיוצא לי זה:

"תתרחקי משם!"

אמא מביטה עלי במבט עייף וקצת לא ממוקד. אני צועקת: "לא!" שלוש פעמים, רעש סטטי ממלא לי את האזניים, ואני מתעוררת ב-6:37 בבוקר.