The Silent Gallop

בט"ו באב הזה אני רוצה לומר תודה לו, שקיעקע בבשרי במסמר חלוד את הלקח - אהבה של גבר היא תמיד מזויפת, תמיד כואבת, ותמיד נדונה מראש לכישלון; שלימד אותי בכאב ללא גבול שלעולם - לעולם - אסור לי לתת לאף גבר את היקרים לי מכל: לבי, מוחי וגופי. תודה לך, אהוב יקר ונעלם, על חמש שנים של שקר אחד גדול ועל בריחה אחת פחדנית ועלובה שהורידו אותך מהכס הרם עליו הנחתי אותך בחסד ולא בזכות, לשפל אשפתות של גנב הנס מהדלת האחורית באישון ליל. ותודה לך על הצלקת הענקית הזו שהשארת בי, שרק השנים יגידו אם אי פעם אחלים ממנה. תודה על שגרמת לי להאמין, תודה על שהפלת אותי בפח, ותודה על שעזרת לי להבין שאי אפשר לבטוח באף גבר, אף פעם.

חג אהבה שמח אדיוט. מקווה שאתה נהנה ממנו יותר ממני.

נלסון הקטן נעשה חולה. כל כך חולה שהיה חייב להתאשפז בבית דגן. אני הרגשתי שאני מתה מבפנים. במשך כמה ימים לא ידעו מה יש לו, ואז חזרו תוצאות של בדיקת סרולוגיה ובשורות איוב נחתו עלי כמו פטיש 10 קילו. לנלסון יש כלבלבת, וכלבלבת היא מחלה קטלנית לגורים. נלסון אמנם לא גור כל כך, כבר בן 9 חודשים לכל המשוער, אבל עדיין גבולי מספיק כדי להיות מסוגל לחטוף את המחלה בכל אונה. וייתכן כי מדובר בכלל בחזרתיות של המחלה. זה הגיוני בהתחשב בכך שלא גילה תסמינים שאופייניים להידבקות ראשונית. לרוב גורים שהצליחו לשרוד את המכה הראשונה, לא שורדים את השנייה.

אבל לפחות זו אבחנה. קיבלנו תרופות שאמורות להוות טיפול תומך והוא חזר הביתה. אני מנסה להבין איך כלבלב עם כל כך הרבה שמחת חיים, עם כל כך הרבה חיוניות, חולה במחלה שהורגת כך סתם, פתאום? ואיך אדע האם החלים ויצא מכלל סכנה או שבכל רגע אני עלולה לקום בבוקר ולגלות גוויה בבית במקום גור מקסים חי ונושם שלועס כל דבר שנקרה בדרכו?

אני מרוטת עצבים, ולכן גם ממעטת לכתוב. קשה לי בקושי שלו ואני מחכה ליום שבו ניתן יהיה לומר כי הוא מחוץ לטווח ידו הארוכה של המוות. בינתיים, אנחנו נלחמים.

ובזמן שאנחנו עסוקים במלחמה שלנו, אתם תקראו עוד קצת על רונה.

רונה:

פונצ'ו נראה כמו כלב חלומותיי. יפיוף אמיתי עם פרווה מתנפנפת בגוני חום-שחור-לבן, כלב מקסים. הוא הגיע לעמותה שלושה ימים לפני שאנחנו הגענו לפגוש אותו, מהסגר איפהשהו בצפון. אמרו לנו שהוא מסתדר עם כולם מאוד יפה, ושכרגע לא ידוע להם על בעיה עם חתולים. חיברו אותנו האחד לשני עם רתמת פרידום ויצאנו לעשות סיבוב בנוף העירוני. הוא באמת לא מאוד הגיב לחתולים שהסתובבו סביב גדר העמותה, ובמהלך הטיול היה מאוד נחמד גם עם כלבים אחרים ברחוב.

אבל לצערי לא נוצר שם קשר מעבר לזה. אני חושבת שקשה מאוד להעביר במילים כמה מורכב זה להיקשר לכלב מכלבייה שאיש לא יודע עליו יותר מדי. גם לקחת כלב שהיה בכלביה תקופה ויודעים עליו דיי הרבה זה לא פשוט, כי אין שום דבר שייצור קשר ראשוני. גם עם פונצ'ו לא היה משהו מעבר לתחושה הכללית של 'זה כלב ולכן אוטומטית זה חמוד'. ומכיוון שכך, כשהחזרנו אותו לכלביית העמותה אחרי הטיול, אמרנו שאנחנו עוד רוצים לחשוב על זה אבל שלא נמנע ממנו את הסיכוי למצוא בית טוב אם מישהו ירצה בו לפנינו.

אז עוד היינו בתהליכי מעבר דירה וממילא בן זוגי לא רצה לקחת כלב לפני שנעבור סופית. אז העדפנו להמתין. טוב עשינו שלא לקחנו אותו במקום. חודשיים לאחר מכן ראיתי מודעת אימוץ שלו בה נאמר שהוא אומץ והוחזר לכלבייה אחרי שבוע על רקע חוסר התאמה. בתיאור שלו נכתב שהוא לא מסתדר עם חתולים אם כי הוא מאוד ידידותי לכלבים אחרים ולבני אדם. אילו לקחתי את פונצ'ו, הייתי עושה טעות שהייתי צריכה לעבוד קשה על מנת לתקן.

בחזרה ללוחות המודעות – המשכתי לחרוש את הפייסבוק על קבוצותיו השונות בחיפוש אחר מודעות אימוץ. עברתי על יותר ממאתיים כלבים בסה"כ, באזור ה-5-6 ליום. עם חלק מאנשי הקשר יצרתי קשר טלפוני או השארתי הודעה, אבל הרבה פעמים לא ענו לי או שקיבלתי תשובות שלא תאמו את הצרכים שלי. מועד תחילת הסטאז' הלך והתקרב ואני לא הייתי קרובה בשמץ למציאת שותף לעבודה. פתאום עלתה מודעה בפיד שלי על כלבה חמודה, מעין פאריה לבנה עם כתמים בהירים בהירים וזנב קטוע ואמרתי לעצמי – אולי היא?

אני מרגישה כמו סדיסטית מתעללת. נלסון הקטן עם פיגומים על כל הרגליים שלו - תחבושות בשתי הרגליים, סד על אחת הקדמיות, קולר קונוס כדי שלא יתעסק בכל הקונסטלציה הזו... והוא נראה אומלל מתמיד. הוא שונא את זה.

אתמול בשתיים בלילה ישבתי לידו והתפללתי שיבין אותי וינסה לשתף פעולה. הוא לא הבין. בכיתי את העיניים שלי החוצה.

יש לנו דרך ארוכה כל כך, והוא כל כך טוב ומסכן, ולא מגיע לו לסבול את מה שהוא סובל. לא מגיע לו שירו בו וגרמו לו לנכות החמורה שיש לו. ועכשיו אני צריכה להיות "האיש הרע" שמכריח אותו לעמוד כשקשה לו ולעשות תרגילי פיזיותרפיה כשאין לו כוח ולהאכיל אותו בצורה מסוימת שהוא לא מוכן לשתף איתה פעולה ולצפות בו מרעיב את עצמו ומסרב לשתות ולעשות צרכים...

נשברתי. הורדתי לו הכל. לפחות לכמה דקות, כדי שיוכל להשתין ולאכול ולשתות... לפחות משהו.

אני מתעשתת וממשיכה. יש עוד שבוע ארוך של תרגולים לפנינו. וחושבת לעצמי, האם גם עם רונה היה ככה קשה? אני באמת לא זוכרת.

רונה:

התחבטתי בשאלה האם לקנות כלב או לאמץ. היו לי הרבה מחשבות בנושא. ברכישה של כלב אני יכולה לשלוט בהרבה יותר משתנים, כלומר, לדעת מה הגנטיקה שלו, מה התכונות המדויקות המאפיינות את הגזע שלו ובהקשה מכך גם אותו. אני יכולה לשלוט בחינוך שלו מגיל 7-8 שבועות ולהיות איתו בכל התקופה הקריטית ביותר בחייו. בסופו של דבר אני יכולה, בסיכויים גבוהים ביותר, לקבל את כל מה שחלמתי עליו בכלב באופן כמעט מובטח לחלוטין.

השיקול הכלכלי לגמרי שיחק פה תפקיד. כלב גזעי עולה המון המון כסף, אם קונים אותו בצורה הנכונה ומהמגדלים הנכונים. במקביל, ראיתי אנשים רבים סביבי שרכשו כלבים גזעיים באותה תקופה ונתקלו בבעיות קשות מאוד של מחלות מולדות, פגמים גנטיים (הכלבים היו מתועדים ועם זאת), והדבר שכנע אותי שעם כל היתרון המדעי של חיה מהונדסת להפליא, אף אחד לא חף מפגמים ואפשר להיתקע עם הוצאות של עשרות אלפי שקלים גם על כלב גזעי שכל ההיסטוריה שלו ידועה. היתרון במקרה כזה, הוא שאם מדובר במחלה גנטית מוכרת לגזע, לכל הפחות יודעים מול מה מתמודדים.

ואז היה עניין המסר למטופלים. הרבה מטפלים עובדים עם כלבים גזעיים ואין בזה שום דבר רע, אני לא שוללת בעתיד לעבוד בעצמי עם כלב גזעי. אבל בתור מתחילה בתחום היה לי חשוב להעביר מסר מסוים – אני לא קונה את החברים שלי בכסף. הכלב שלי לא היה אמור להיות רק הכלב שלי, הוא אמור היה להיות מטפל, שותף לדרך. אי אפשר לקנות שותפים וחברים אמיתיים בכסף וזה המסר שרציתי לשדר למטופלים שלי. חווית ההצלה היא מדהימה ויכולה להעלות אצל מטופלים תכנים מאוד עמוקים בסשן הטיפולי. רציתי בתחילת דרכי המקצועית לאפשר חוויה כזו לי ולמטופליי.

החלטתי שאני מאמצת. הכוונה הייתה לאמץ בוגר מאוזן, בן כשנתיים, מחונך לצרכים וכזה שעבר חשיפה. התכווננו לאימוץ מאומנות אבל לא שללנו גם אימוץ מכלביות.

ביני לבין בן זוגי קבענו שננסה לכוון לזכר, כדי ליצור איזון בבית שכרגע היה בו רוב נשי בהחלט. התחלתי לחפש כלבים באינטרנט והדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל בעמודים של עמותות. זה מאוד מבלבל ואני חייבת לציין שהרבה פעמים התיאור אינו תואם מציאות, הסיפור שונה מהחיים האמיתיים והמידע לא לחלוטין אמין. וזה חבל מאוד. ככה הגענו לפגוש את פונצ'ו.