The Silent Gallop

המשך הובטח, המשך בא:

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

פרק ג'

יום אחרי זה שאלתי את איילה אם אנחנו יכולות ללכת לפגוש אותם שוב והיא אמרה בסדר אז הלכנו לשם והם לא היו שם אז ישבנו ופתאום ראיתי סיגריה שככל הנראה נפלה למישהו מהקופסה אז לקחתי אותה ואיילה שאלה אותי מה אני עושה אז אמרתי לה שחבל לבזבז במין צחוק מוזר כזה. וכמו שעמדתי שם הדלקתי את הסיגריה הזאתי שאין לי מושג למה בכלל הרמתי אותה. היא בערה לה איזה דקה ככה בלי שנעשה שום דבר למצמץ בקושי העזנו.

- את מתכוונת להכניס את זה לפה?

שמעתי פתאום וכל כך נבהלנו שתינו שקפצנו כמו שתי ציפורים שראו שועל אלא ששועל בחיים לא ייראה טוב כל כך כי זה היה מחתרת והוא בא בלי ששמנו לב.

- רק רציתי לראות אם אפשר להדליק אותה.

אמרתי בלי לחשוב והוא שוב צחק בטח חשב שאני תינוקת.

- למה לא תנסי?

שאל ואני באמת חשבתי למה לא? מה זה כבר יכול לעשות לי? ברור שקראתי את העיתונים וכל הכתבות אבל אם סלולארי מסרטן ואנשים משתמשים בו אז למה לא סיגריה? וחוץ מזה ששני ההורים שלי מעשנים ולא נראה לי שהסיגריות שלהם פחות מסרטנות. פתאום הרגשתי שאני נורא כועסת עליהם כי הם שניהם תמיד אמרו לי לא לעשן אבל עישנו בעצמם אז אמרתי לעזאזל עם הכל ודחפתי את הסיגריה לפה.

שאפתי ונשפתי והשתנקתי ונחנקתי והכל ביחד והקאתי את הנשמה אחרי זה כי זה היה פשוט מגעיל. זה היה כמו להריח את הסיגריות של ההורים שלי אבל בגרון והרגשתי שהפיח מחליק לי בגרון זה בטוח היה משהו פסיכולוגי אבל אני עדיין הרגשתי את זה עמוק עמוק שם בפנים.

ומחתרת צחק והסתכל עלי וצחק עד דמעות. וכבר היה צלצול אבל אני אמרתי לעצמי שעד שאני לא מוכיחה לו שאני מסיימת את הסיגריה המטומטמת הזאת אני לא זזה משם וככה בזבזתי שתי דקות מהשיעור בלנסות לעשן את הגועל נפש הזה. איילה בינתיים אמרה לי שאני משוגעת ורצה בחזרה לכיתה לשיעור הפחדנית הזאתי כל מה שחשוב לה זה להיות הכלבלב של המורה אחרי שאת השיעורים היא בכלל מעתיקה ממני.

אני לא אגיד שלא הרגשתי מין הרגשה של ילד שלוקח סוכרייה כשהוא יודע שאסור, אבל היה גם משהו מרגש בלהיות בחוץ אחרי צלצול. פתאום כל הבית ספר כזה שקט ויש שלווה על הכל. הבטתי מסביב – הציפורים הדשא החלונות הרחוקים שדרכם רואים ראשים שיושבים וחושבים וחזה נפול של מורה שמלמדת כל זה פתאום כל כך רחוק ממני כאילו הייתי אלפי שנות אור מהכיתה כי לא שומעים משם כלום. והיה הדשא והיו השמיים והעצים מסביב ומחתרת... ומחתרת? מה הוא עדיין עושה כאן? אה כן מחכה לראות אם אני מסיימת את הסיגריה או לא. אבל עד שחזרתי לעצמי גיליתי שהסיגריה כבר נשרפה כולה עד הפילטר והוא שוב צחק.

- רוצה עוד אחת?

- אולי אחר כך עכשיו לא תודה.

והוא שוב צחק מופתע מהנימוסים שלי. לא שהתנהגתי בהרבה נימוס למישהו חוץ ממנו אבל הוא חשב שכן והיה מופתע מזה.

וישבנו ודיברנו והוא אמר שקוראים לו מחתרת כי פעם ביסודי הוא סיפר שסבא שלו היה מהמחתרת היהודית בפולין ואף אחד לא האמין לו אז הוא הלך והביא איזה בגד שסבא שלו לבש במחתרת ולא הסכים להוריד אותו שבוע שלם ומאז קראו לו מחתרת החברים שלו. ילד מוזר חשבתי לעצמי אבל עדיין הוא היה חמוד בעיני.

והוא היה מכיתה י' ואני רק עמדתי לסיים ח' אבל עדיין הרגשתי שיש איזה קשר שמתחיל להתהדק סביבנו. וגם היה לו שיער ארוך שהזכיר לי את מה שאני כל כך רציתי. מין שיער ארוך ושחור שחור כזה כמו כנף של עורב והוא היה קושר אותו עם חוט של עור או שפשוט היה נותן לו להתפרע כמו משוגע מה שהיה בא לו באותו יום.

משהו כמו חצי שנה אחרי זה נהייתי חברה שלו ואז כבר ידעתי לעשן כמו שצריך מבלי להיחנק מכל שאיפה ובפעם הראשונה שאני הצלחתי את הוא מחא לי כפיים בצחוק ואמר יופי נתו'ש עכשיו תלמדי להחליף חיתול. ואני כעסתי עליו ולא דיברתי איתו שבוע אבל יום אחד הוא בא לבית שלי ופשוט התחיל לנשק אותי שוויתרתי לו מיד.

זה הכל. המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אהוב. העיקר שיש את מי לאהוב.

שלכם,

hanyou

בעיקר הייתי מאוכזבת ממתמטיקה, אבל הו... מילא...

הציונים שלי להלן:

נחמד למדי. חבל שהמתמטיקה כל כך דופק את כל העסק, אני שונאת להיות מטומטמת במתמטיקה... אלוהים אילו רק היית נותן לי עוד פיסת מוח להיות טובה גם במקצועות ריאליים יותר!!! אבל שטויות, זה רק הטמטום שלי שמשפיע על הציון, לא שום גזירה מלמעלה... אם הייתי יושבת ובאמת משקיעה, אולי הייתי מקבלת ציון טוב יותר. חבל, דווקא הייתי בטוחה שהלך לי טוב בבחינה ההיא...

אבא ראה את הציונים וישר אמר:

"תראי את מתמטיקה - איזה פאדיחה..."

אני שונאת לאכזב את אבא שלי... הוא כל כך משקיע בי שאני אלמד טוב ושיהיה לי טוב, ותמיד כשאמא מתחילה לרדות בי ולנגוש בי עם כל המטלות שצריך לבצע בבית הוא עומד לצידי או סתם מתחיל לעשות חלק מהדברים כאילו הוא גם ככה התכוון לעשות אותם או שיש בזה תועלת אישית לו כי הוא גם ככה צריך איזה משהו בזה...

וככה אני באה עם ציון של 78? יותר משאכפת לי על שאני מטומטמת במתמטיקה, אכפת לי על שאיכזבתי אותו. כי הוא באמת אחד מהאנשים היחידים שאני לא רוצה לאכזב... במיוחד אחרי שבבגרות הקודמת הלך לי ממש ממש טוב (שאלון 005, לא מועד א' של 006)...

עכשיו מה שנותר לי לקוות הוא להצליח השנה עם שאלון 007 (Goldfinger), ולגרום לו לשמוח. כי לי זה באמת לא משנה כבר כמה אני אקבל, אני יודעת שזה לא ישנה את מי שאני מבפנים. מספיק לי שאני בת אדם טובה שמסוגלת לאהוב (ולהיות נאהבת, מסתבר, על פי מחקר אחרון), כדי שגם אם אני אהיה חכמה כמו ילדה מפגרת מבחינה שכלית, אני אהיה מרוצה...

רק את אבא אני לא רוצה לאכזב...

אני מקווה לעבור את התיאוריה הזו ביום רביעי... הו אלוהים בבקשה תעשה שלא יהיו לי יותר מארבע תשובות שגויות שינבעו מהטמטום שלי, בבקשה!!!

מטיאס חזר לעיר (מושבה... אה, בעצם... חזר לחור). אני כל כך שמחה שהוא כאן שוב, התגעגעתי אליו, הוא אחד מהאנשים שכיך לזבל להם בשכל כי הוא גם מקשיב בעניין כלשהו לזיבולים שלי... מי יודע?

בפוסט הבא אני מקווה יהיה ההמשך של "נתי." אני לא רואה שמתלהבים מזה כל כך פה, אבל לעזאזל, אני רוצה לפרסם את זה, אז אלוהים עדי, אני אפרסם את זה! ושכולכם תלכו להצטיין אם זה לא מוצא חן בעיניכם.

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אהבה. איך שהיא באה בגלים... עכשיו הגאות, ופתאום מרגישים את הדמעות המלוחות קרוב יותר ויותר אפילו ששמחים מסיבה לא מובנת. אבל עדיין, הן באות להן הדמעות ברגעים בלתי נשלטים של געגועים וכמיהה. אני מתגעגעת אליו... אני רוצה שיחבק אותי שוב. יחבק חזק חזק וקרוב קרוב, ולא יעזוב מהר, אלא אחרי הרבה הרבה זמן. אני רוצה להירדם לידו ולקום לידו ולראות שדבר לא השתנה.

חלום עליו שחוזר כל לילה.

מתי יחזור גם הוא?

הו...

שלכם,

hanou

אני כנראה אכשל בתיאוריה, ואולי אני לא אשיג פסיכו' משהו, אבל אני יודעת לכתוב :].

*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).

ואני אכתוב את זה עד שיאמינו לי, וגם אחרי זה :)

לאבא ואמא תמיד היה כסף בכיס בשביל לתת לי. קחי נתי הם היו אומרים לי קחי ותני לי לעבוד. שניהם היו עובדים מהבית ואיכשהו עדיין בקושי היו רואים אחד את השני. כשהיו נפגשים במקרה במסדרון כי אחד יצא מהמקלחת והשני עמד להיכנס או כשהיו מכינים במקרה ביחד קפה במטבח היו מביטים אחד בשני כאילו הם נפגשים פעם ראשונה כמו שני חתולים שלא מכירים שהכניסו אותם בחדר אחד. אבל כסף היה זה מה שחשוב. אחרת לא הייתי מגיעה למה שהגעתי ואני הגעתי להרבה.

ההישגים שלי בלימודים המשיכו לפרוח והפעם הראשונה שפגשתי את מחתרת הייתה אחרי שקיבלתי תעודת הצטיינות במחצית כיתה ח'. יום אחד איילה זאת הג'ינג'ית אמרה לי בואי אני רוצה להכיר לך כמה אנשים. והיא לקחה אותי לאיזו פינה שקטה בבית הספר דווקא לא משהו מפחיד מקום נחמד כזה עם כיסאות שחלק שבורים ולחלק אין משענת אבל זה לא נורא כי השתמשו בהם לרגליים. ישבו שם כמה אנשים ואני ראיתי שהם הדליקו שם סיגריות והתחילו להעביר ביניהם את החבילה. לכל אחד שם הייתה מצית משלו חוץ מלאחד או שניים אבל את החבילה הם חילקו. כנראה לא היו רציניים בקטע כי שני ההורים שלי היו מעשנים ואף פעם לא הסכימו להתחלק אחד בסיגריות של השני אבל אולי זה בעצם היה כי הם עישנו שני סוגים שונים.

ואנחנו התיישבנו שם הציעו לנו רק כיסאות בלי משענת ואני ישר קלטתי שזה כדי "לבדוק אותנו" לראות אם אנחנו מתאימות להם לחבורה שלהם. היו שמה כמה בנות עם בגדים מוזרים מין חולצות כאלה שאף אחד לא ירצה ללבוש כי הן היו קרועות מכל הכיוונים לחלק היו חצאיות ארוכות ויפות בצבעים של חום או שחור או שניהם ואני לא ידעתי אם אלה שלבשו בשני צבעים היו בגלל הבוץ או לא. התפלאתי שלא ראיתי אותם עד אז בבית הספר אבל אז חשבתי רגע הם בטח מהשכבה הגבוהה יותר. ואני שאף פעם לא היה לי קשר לשכבות הגבוהות אף פעם לא הייתי באיזור שלהם (כי אצלנו זה מופרד), פשוט לא אמרתי כלום שתקתי והידיים על הברכיים כי לא היה משהו אחר להישען עליו.

ואז מחתרת העביר לי את הסיגריות בחיוך.

- את רוצה?

- לא תודה.

הוא חייך ואני חשבתי לי פתאום שזה החיוך הכי יפה בעולם לא יודעת למה אבל פשוט חשבתי ככה וכל הזמן הייתי מרותקת לו לפנים. לא הסתכלתי יותר על הבנות עם החצאיות המוזרות ואלה שלא היו להן חצאיות, לא על שאר הבנים רק עליו ועל החיוך הזה שלו שלפעמים היה מחייך עם הסיגריה בפה.

והם דיברו ודיברו ודיברו עד סוף ההפסקה ואז הם עצרו רק כי הצלצול היה חזק מדי והמשיכו לדבר. ואני רואה שאיילה לא ממהרת לחזור לכיתה אבל אני צריכה לשמור על הרמה שלי אז רמזתי לה שאנחנו צריכות ללכת והיא לא הבינה או לא הסתכלה בכוונה ואני כבר קמתי והלכתי משם.

קצת לפני הפנייה של הבניין שלנו סובבתי את הראש בזווית קטנטנה רק כדי לראות אם איילה באה אחרי והיא לא באה אבל אני חושבת שראיתי שמחתרת מסתכל קצת עלי כי גם הראש שלו היה בזווית. אבל לא החשבתי את זה ונכנסתי לכיתה. מזל של איילה שהמורה איחרה באותו יום כי ירד גשם נוראי והיא נתקעה בכביש בוצי אחד שתמיד היה עושה צרות בחורף.

כשהיא הגיעה לכיתה היא הייתה מסריחה מסיגריות אז אמרתי לה שתשב ליד איזה חלון או משהו אבל כולם היו סגורים אז היא הבטיחה למישהו את הארוחת צהריים שלה כדי שהוא יחליף איתה מקום מאחורה.

אחרי זה לא ראיתי את מחתרת הרבה זמן וגם לא את השאר אבל בינתיים על הפעם הראשונה שההורים שלי נתנו לי כסף הלכתי וקניתי לי מצית כזה שחור עם פסים בכסף – סתם שיהיה לא שחשבתי להשתמש בו או משהו.

אחרי משהו כמו חודש שוב איילה אמרה שהיא הולכת לראות אותם ושאם אני רוצה לבוא אז שאני אבוא אבל היא לא יודעת אם כדאי כי הם לא ממש אהבו אותי. ככה פשוט אמרה לי בפרצוף שהם לא אוהבים אותי במיוחד. אחרי זה הבנתי שזה היה כי היא שמה לב שהסתכלתי על מחתרת והיא רצתה אותו לעצמה השרמוטה אבל בהתחלה עוד לא היה לי מושג כמה שהיא תמרר לי את החיים.

אז הלכתי לשם שוב הפעם עם המצית בכיס של המכנסיים שבינתיים הפכו להיות שחורים משום מה אפילו שלא אהבתי את הצבע שחור ומחתרת לא היה שם אמרו שהוא לא מרגיש טוב. אז קצת התאכזבתי כי לא הרגשתי שייכת פתאום כאילו שאם מחתרת לא שם אז מה הטעם בלבוא לשם בכלל מההתחלה. עדיין לא חשבתי לי שאני אולי אוהבת אותו הוא פשוט היה בשבילי מין דמות כזאתי שנקשרתי אליה כי הוא הציע לי סיגריות ראשון. השאר בכלל לא הסתכלו עלי כנראה זכרו שפעם ראשונה לא רציתי ואולי עשיתי פרצוף שהם חשבו שאני נגד או משהו ולי לא היה נעים לתקן אותם ולומר להם תראו אפילו קניתי מצית למרות שרציתי לומר.

המילה האהובה אלי לפוסט הזה היא: שמחה. אוהבת להיות שמחה. אייייייייייייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!^^

שלכם,

hanyou

עדן היה אצלי אתמול. אני לא יודעת למה הזמנתי אותו, אבל דיברתי איתו לפני כמה ימים על סרטי דיסני והתחלתי לדבר על פנטזיה והוא אמר שהוא לא ראה את זה, אז אמרתי לו שהוא צריך לבוא לראות את זה. הוא אמר שבהזדמנות הוא אכן יעשה זאת. אז אתמול ההורים שלי נסעו לקמפינג בחורשת טל (מקום בצפון), ואני התקשרתי אליו בבוקר להזמין אותו אלי. שעות חשבתי מה אני אגיד לו במשיבון, כי אני בטח לא אצליח לתפוס אותו.

"היי עדן, זכרתי שאמרת שאתה רוצה לראות את פנטזיה פעם אז חשבתי שאולי תרצה לבוא לראות את זה היום, וגם סתם כי כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך." החלטתי להוריד את הקטע של "וגם סתם כי כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך." פשוט צלצלתי אליו.

"הלו?"

"בוקר טוב." היו המילים הראשונות שיצאו מהפה המופתע שלי.

"בוקר אור." הוא אמר בקול מחוייך. האם הוא היה שמח לשמוע ממני?! הזמנתי אותו והוא אמר שיש מצב, ושהוא ייתקשר.

אירית באה אלי בצהריים ואמרתי לה שיכול להיות שהוא גם יבוא. אז ביקשתי ממנה שתעזור לי לבחור משהו נחמד ללבוש כי רציתי להיראות יפה וחמודה אבל שהוא לא יחשוב שהזמנתי אותו לבית ריק רק כי אני מנסה להחזיר אותו אלי (באמת שלא הייתה לי כוונה לעשות את זה. כלומר, הייתי שמחה אם זה היה קורה אבל לא הייתי מנסה להמרח עליו או משהו כדי להבהיר לו את זה, ולכן גם לא רציתי להתלבש בצורה מאוד מושכת וכזו שמבהירה שאני רוצה אותו בחזרה, אלא בתור ילדה חמודה). אירית אמרה לי ללבוש את הגופייה שלי עם הדוגמא של הנמר, ואחרי זה היא הביאה לי גופייה לבנה ואמרה לי ללבוש אותה עם חזייה כחולה - מכל הדברים חזייה כחולה! אמרתי שבשום פנים ואופן אני לא מתכוונת לעשות את זה ובסוף התפשרנו על הנמר.

הוא התקשר בסוף אחרי שאני כבר התייאשתי ואמרתי שהוא בטח לא יבוא ואם הוא יטרח להתקשר זה יהיה כדי לומר שהוא לא בא.

"הלו?"

"היי. אני מוכן."

"אה באמת?!" שאלתי קצת נדהמת.

"באמת באמת."

הוא היה אמור להגיע עוד עשר דקות, ואיך שהוא ניתק קפצתי על אירית בהפגנת פקצתיות לא רגילה ולא משוייכת לי בדרך כלל שלוותה בצרחות של:

"איייק!!!! איייק!!! אייייייייייייייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!! אהההההההההההההההההההההההה!"

ירדנו למטה וליוויתי אותה קצת תוך כדי הולכת הכלבים שלי לטיול כי הם כבר ממש היו צריכים את זה. בדרך הגנבתי לי טי שירט של אורנג' עם כיתוב smile ענקי בקדימה, חולצה במידה אקסטרה לארג' :). אירית איימה עלי שאם אני לא מורידה אותה היא תשחט אותי. ומרוב שהתעכבנו הייתי בטוחה שעד שאני אחזור הוא כבר יחכה בכניסה ולא היה לי נעים, אז איך שנפרדתי ממנה התחלתי לרוץ הביתה ובדרך הקליפס שלי נפל וכל השיער שלי התפזר ונעשה סתור מהרוח והגעתי מתנשמת ומתנשפת אבל הוא אפילו לא היה שם. כשקשרתי את הכלבים הוא התקשר לבדוק איפה אני, אז אמרתי לו שהוא יכול להיכנס ואני כבר באה.

הוא ראה אותי מתנשפת כמו אני לא יודעת מה, כל כך מביך...

נכנסתי וישר הורדתי את החולצה עם הנמר ונשארתי עם ה-smile הכתום על הרקע השחור הענק שלי (מה שבטח יגרום לאירית לרצוח אותי עכשיו), והכנסתי אותו פנימה. דיברנו קצת, הראיתי לו את העורב, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות והוא שאל בצחוק אם יש לנו וודקה דובדבנים (תמיד היה כי אבא היה שותה את זה מידי פעם עם איזה מיץ של פריגת).

"לא, עכשיו כבר אין וודקה כי לאבא אסור יותר סוכר." צחקנו. אחרי זה הלכנו לסלון. "אז, לשים את הקלטת?" שלאתי.

"את רוצה?"

"יש לך משהו יותר טוב לעשות?"

"נקודה טובה." הבית היה מוחשך קצת, רק במטבח היה אור ולמרות שזה אור חזק, הוא היה חלש יחסית והיה יותר חשכה.

שמתי את הקלטת והתיישבנו לראות אבל יותר דיברנו מאשר צפינו ממש. היו רק כמה קטעים שבהם אמרתי לו:

"הנה תסתכל על זה" או: "זה קטע ממש יפה." או: "את זה אני ממש אוהבת."

ואז הגיע הקטע של פס הקול, והמנחה מבקש ממנו לעשות קול ("האם יואיל פס הקול להשמיע לנו קול?")

משום מה הקטע הזה הצחיק אותי נורא, ונתקפתי בהתקף צחוק. וכשאני נתקפת בהתקף צחוק אז זה אומר שאני מתחילה לצחקק עד שלא שומעים יותר ורק רואים או מרגישים את הרעידות, עד שאני מוציאה מין "חי!" יחיד כזה וחוזרת לצחוק האילם שלי.

אז נתקפתי בכזה דבר והוא נורא השתעשע מזה.

"מה הפלא שאין יותר וודקה דובדבנים בבית? את שתית את כולה!" הוא צחק.

"אני לא, זה פשוט מצחיק!" קראתי בין צחוק אחד למשנהו.

ואז פתאום, משום מקום, הוא הניח עלי את היד. אני הייתי קצת בהלם ובמקום לומר על זה משהו פשוט המשכתי לצחוק, חלק מזה כבר לא כי הסרט הצחיק אותי אלא מאושר שהוא מחבק אותי!

זה הסתיים בלא הרבה יותר מזה, לא קרה הרבה יותר מזה, אבל כל צעד הוא התקדמות במסע של אלף צעדים, נכון?

טוב, רציתי לשים את הפרק השני של "נתי" פה, אבל כרגע אני רואה שהפוסט התארך מעדן למצופה, אז ככה שאני משאירה אתכם עם החדשות המרעישות האלה (אייייייייייייייייייייייייק!!!!).

אני מרגישה כמו ילדה בכיתה ו' שמתרגשת מנשיקה על הלחי... אבל היי, אני אוהבת את הבחור, מותר לי!!!

המילה האהובה עלי לפוסט הזה - איך לא - היא: עדן. אייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!! ^^

כן כן, אני מאוהבת, עדיין. תירו בי!

שלכם,

hanyou