RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
ברחוב
את הולכת ברחובות הריקים, ואין לך מושג שמשהו עומד להשתנות. משהו כבר השתנה ואת עוד לא יודעת מזה. עוד מעט תיכנסי הביתה ותראי ששום דבר לא נשאר כמו שהכרת אותו, למרות ששום דבר לא זז ממקומו. הכל בדיוק כמו שהיה בעבר - ועם זאת שונה כל כך שאת תוהה אם לא לקחו את הבית שלך, מחקו אותו והעתיקו הכל כמו באיזה אולפן צילומים משוכלל.
את תסתובבי סביב, תבהי נכחה בחפצים שכמו נצבעו בצבעים של הוליווד - כל כך חד וחי שאין אפשרות שזה אמיתי. תחשבי שדוק של ערפל הוסר מעיניך ולא תביני מאין הגיע או מדוע העפיל על ראייתך זמן כה רב.
אבל יש עוד זמן עד אז. בינתיים את הולכת והרחובות הריקים מקדמים את פנייך בשורה של עיניים בוהות בשחור. אין איש ער בשעה כזו של הלילה העירוני ואת תוהה לאן ולמה נעלמו כולם. ההרגשה היא כאילו את האישה היחידה שקיימת בעולם ולרגע את חושבת שזה היה יכול להיות נחמד להיות לבדך בלי רעשים ובלי הפרעות. רק את והעולם השקט, בלי אנשים מסביב, בלי חיות, בלי מכוניות ומקלטי טלוויזיה או רדיו, בלי טלפונים סלולריים ופיצריות ומק'דונלדס וסטקיות וחנויות של בגדי מעצבים; בלי נרות ריחניים, בלי סמים ואלכוהול וספרים ומוזיקה ודפים לציור. רק את, האדמה והשמיים. אולי גם איזה עץ או שניים, אולי קצת חוף ים ומים שבאים והולכים בלי להציק. מעולם לא אהבת את הים - את זה את יודעת בוודאות. אבל לפתע הידיעה הזו מתערערת - מה אם זה לא הים שאת לא אוהבת וגם מעולם לא אהבת, אולי זה האנשים שאת לא אוהבת? אולי במקום שבו לא יהיו אנשים, תוכלי את להנות מהים הזה? ולמה בכלל את נותנת לזה שאת לא אוהבת אנשים להרוס לך את האהבה אל הים?
את נזכרת בילדותך, אהבת ללכת לים. אהבת לרוץ, לחפור בחול בארות של מי ים כך שבן רגע המים פורצים פנימה וממלאים את הבקע ולך נוצר נווה מדבר לאנשי החול הקטנים שלך.
לפתע משהו חודר את השלווה השקטה של הרחוב. גור חתולים מיילל ואת מביטה בו במבט שאומר שזה לא במקום. הוא מביט בך בחזרה ומיילל שוב, כאילו בכוונה. מתוך הרגל את מתכופפת ומנפנפת באצבעך כדי לקרוא לו, ולהפתעתך הרבה הוא מתקרב. למעשה הוא לא כזה נורא - ג'ינג'י בהיר עם פסים כהים, מתחכך ברגליך ומגרגר בהטעמה. כנגד רצונך חיוך מתפרש על פנייך ואת מתחילה להרגיש בשינוי. לפתע קולות אחרים חודרים לטווח שמיעתך. אנשים צוחקים מבית אחד לשמע תכנית בידור, בבית אחר אנשים מאזינים לקולות מנסרי אזניים של תחרות שירה בשידור חי, ובפיצוציה בקרבת מקום אנשים מריעים לקול קרייני הכדורגל שהרגע הכריזו על שער של הקבוצה המייצגת את המדינה.
את מתחילה ללכת, החיוך עדיין נסוך על פנייך, אבל החתול לא עוזב אותך. החיוך מתרחב. יללה גרגרנית דורשת ממך קיום להבטחה שבהזמנה המחייבת של ידך. את פותחת את תיק היד שלך, מרימה את החתול ומכניסה אותו פנימה. כעת אורות הניאון של העיר נראים בוהקים מעט יותר, ולא מהגשם שלא מזמן המטיר מחטי מים על האדמה המשתוקקת. את ממהרת עכשיו כי את נזכרת שהילדים צריכים לאכול, וכי בעלך אמר שיחזור מוקדם יותר הערב בגלל המשחק שבגינו שוחררו כל העובדים. הוא תמיד אומר שהעבודה כל כך לא סובלנית כלפי צרכי האנשים והנה דווקא ביום זה הם מגלים אדיבות. את לא יכולה להעמיד פנים שהיום הזה רע, את לא יכולה להתכחש לזה שמשהו בקרוב מאוד ישתנה.
זהו, את מול שער הכניסה לבית. מתוך התיק שלך נשמעים גרגורים שמעידים על החתול שנרדם מטלטלות הדרך, ואת תוהה לעצמך איך תציגי את ממצא הרחוב למשפחתך. את עולה במדרגות הגישה לבית, מכניסה את המפתח לחור המנעול ומסובבת בעדינות. המשחק כבר התחיל ואת יודעת שהילדים ובעלך יהיו ממוסמרים לטלוויזיה, אבל כשאת פותחת את הדלת את רואה שאין אורות דלוקים כלל.
את נכנסת, מניחה את המפתחות בקערה המיועדת למטרה זו, מניחה את תיק הצד ליד השולחן במטבח, וניגשת לסלון להדליק את האור. את קוראת בשמותיהם - בעל, ילדים - אבל אין קול עונה לך. משהו מתחיל לדפוק בליבך ואת מתחילה לחשוש. בעלך לא אמר לך שהוא והילדים ייצאו מהבית. את אוספת את תיק הצד שלך, עולה למעלה וממשיכה לקרוא אבל איש לא משיב לך - והבית כולו שרוי בעלטה.
כשאת מגיעה לחדרי הילדים את רואה שהדלתות פתוחות לרווחה, הרוח מניעה את הווילונות בעדינות כמו היה הבית רוח רפאים אחת גדולה. את ניגשת לחדר הזוגי שלכם, שפס אור בוהק ומזמין אותך אליו מתחת לדלת הסגורה. ברעד קל את פותחת את הדלת - חוששת לרע ביותר.
אבל לא הרע ביותר הוא שעט עלייך באותו רגע, כי אם שני גופים קטנים המחבקים וצועקים באושר: "זה עבד - זה הצליח!"
בעלך מגיח מחדר המקלחת כמו ילד מבויש שביצע מעשה אסור ובא להתחרט עליו. "מזל טוב, חשבנו שיהיה נחמד להפתיע אותך. אין צורך לבכות."
עד לאותו רגע את לא מבינה בכלל שאת בוכה. מאושר. על המיטה נחה לה עוגה ובה שלושים וחמישה נרות בוערים, ומתוך התיק בוקע קולו של חתלתול שנמאס לו להיות כלוא בשק בד. הילדים משתתקים לשניה ותוך רגע צורחים בחדווה כשהם שולים מהתיק את גור החתולים הג'ינג'י.
את מתיישבת באפיסת כוחות, מוצאת את עיניו של בעלך ושניכם, מחובקים, פונים להביט באושר על ילדיכם המשתובבים עם חית המחמד החדשה.
לאחר שהעוגה נאכלת עד תום, רובה נעלם בבטנם של הילדים אבל את מחליטה להעלים עין מכך רק הערב, את ובעלך מובילים אותם למיטותיהם, נושקים על מצחם נשיקות לילה טוב, ופונים להמשך העלילה בחדר השינה שלכם.
זהו הסקס הטוב ביותר שחווית מאז יום ההולדת של בעלך לפני חמישה חודשים. את תוהה כיצד ייראה יום נישואיכם בעוד חודש, אבל מחליטה להבריש את המחשבה הצידה ולהתעסק בבעלך המספק השרוע לצידך. לגביך הערב עוד לא הסתיים ולאחר משחקי התגרות קצרים אתם חוזרים לפעולה במלוא המרץ, מצחקקים כמו בני נוער שנעלו את עצמם בחדר כשההורים יצאו.
זה אחד מימי ההולדת שלא תשכחי לעולם, יום הולדת שמסכם בקצרה את חייך מא' ועד ת', ומראה לך עד כמה הם מושלמים. זהו יום הולדת ש-
- מכונית ספורט עם אגזוז כפול עוברת על פנייך במהירות, מטיחה בך זרם בוץ שאת יודעת שלא תוכלי להסיר. תצטרכי למצוא דרך להסביר לו למה את צריכה שוב בגדים חדשים. את לא יודעת במה זה יסתכם עכשיו - אי אפשר לחזות את מהלכיו לעולם. הרגע חזרת מעוד ערב של העבודה המבישה והעתיקה בעולם, ואת רוצה לבכות מרוב תסכול ועצבים לאחר שגילית שהבחור עזב אותך בחדר עם חצי ממה שסיכמתם בהתחלה. הממזר הזה השאיר אותך חבולה וכואבת, שרועה על המיטה באפיסת כוחות והסימנים האדומים על גבך הם העדות האילמת היחידה לפורענות שהתחוללה שם קודם.
את שוקלת להגיד שאת פורשת - פשוט כך, לומר שאת לא מוכנה לזה יותר. אבל את יודעת איך זה יסתיים. כמו תמיד הוא יגיד לך שאת היחידה שיכולה לעמוד בזה, ושכל השאר חלשות. הוא יטפח את האגו המזוכיסטי שלך בטענות שאת כל כך מוכשרת שאי אפשר לבזבז אותך על לקוחות רגילים, ושאת התאוות הנורמליות כל אחת יכולה לספק אבל את כוכב בוהק - את משהו מיוחד שלא רואים כל יום.
הוא כמובן לעולם לא יתקרב אליך. הוא אמנם זה שמארגן את לוח הזמנים שלך, אבל הוא לא יודע את קורות החיים של כל מי שנכנס איתך לחדר, ולכן הוא לעולם לא ייקח סיכון.
הו, בעולם אחר, בזמן אחר, מה יכול היה לצאת בין שניכם. בית, ילדים, גור חתולים ג'ינג'י בהיר עם פסים כהים יותר. את חיה באשליה ומוכנה לסבול בשבילו, כי זו המחשבה היחידה שעומדת בעינך - מה שיכול היה להיות ואיננו. כי את לא כוכב בוהק, את סופר נובה שזהרה למשך שניות ספורות בתחילת הקריירה ואילו עכשיו את נותנת לכל מנוול לקחת את מה שהוא רוצה מהשברים שהתפזרו במהירות האור לקצוות ישותך, ולהשאיר אותך עם לא כלום.
את עוצרת בבגדייך המטונפים באמצע הרחוב לשמע יללת חתול. הייתכן שזה הסימן המשנה את הכל? את מתכופפת ומסמנת בידך, אבל החתול שבצללים משגר לעברך יללה מאיימת, מרסיס בזעם ובורח תוך הפיכת פח אשפה ציבורי על פיו. הרעש מקפיץ אותך ואת נעמדת, דמעות בעיניך.
איך הכל יכול היה להיות שונה... איך?
התחשק לי להיות יצירתית.
וכן, אני יודעת שזה מרושע, אבל כשראיתי מה אני כותבת הבנתי שזה פשוט מושלם מדי בשביל להיות אמיתי.
life sucks, for some of us. make sure that doesn't happen to you
מחר נוירוביולוגיה - המבחן האחרון לסמסטר הזה. אחלו לי בהצלחה כי אני בטוח אצטרך את זה אם השאלות יהיו פתוחות ולא אמריקאיות...
שלכם,
hanyou
עדכון: 1.6.09 - רשמתי את הסיפור הזה לתחרות סיפורים, להלן קישור. מקווה שיילך לו טוב.
שלכם,
hanyou
| |
האם זה ייתכן?
אוקיי, אז דיי סיימתי עם העבודה בצמח פתוגן. כן כן, אותו דבר מאוס ודוחה שלא רציתי לעשות בכלל... לקחתי בתור שותפה מישהי שבכלל רצתה להוריד את הקורס מהשנתון (כנראה מתוך הזדהות איתה - גם אני חשבתי על זה), אבל ביחד עשינו את זה ואנחנו ממש על היישורת האחרונה לקראת סיום והגשה של העבודה המזדיינת הזו!
וחוץ מזה נשאר לי בפוטנציה עוד מבחן אחד (בהנחה שאני לא אעשה מועדי ב'). אחרי זה - סיימתי את שנה ב'!!!
אני לא מאמינה, אני בת 20 וסיימתי שנה ב' באוניברסיטה!!!
בא לי לקפוץ במקום כמו גרופי שרואה את האמן האהוב עליה, בא לי לבכות מאושר, בא לי לישון כל היום...
אבל, אני כנראה אתחיל לעבוד עם אבא שלי שוב, שזה אומר לקום בחמש בבוקר כל יום ולחזור הביתה בשש בערב, ככה שלישון אין מצב, לקפוץ במקום לא יהיה לי כוח. לבכות אולי כן, עם זאת :P.
אוף, אני כל כך מרגישה הקלה אחרי כל הבלאגן של השנה הזו עם השביתה והכל. הכל היה כל כך לחוץ ודחוס, ואני פשוט שמחה שזה הולך להיגמר בקרוב... כל כך כל כך שמחה...
אולי אפילו יהיה לי יותר זמן בשנה הבאה לשטויות שלי כמו רכיבה, ציור, כתיבה... אולי יהיו לי סופסוף חיים!
יאי!
יהיה טוב.
שלכם,
hanyou
| |
שבע שנים
שבע שנים זה אומר שישראבלוג נמצא פה מאז 2001. אני נמצאת פה מסוף 2003. לא בדיוק ההתחלה, אבל דיי קרוב לא?
אני עדיין זוכרת את הפרו הנכסף, שניסיתי לשבועיים ואפילו חשבתי לשלם עליו כדי שיהיה לי לתמיד. מסתבר ששווה לחכות קצת.
התקדמנו לא רע, למרות הבלוגים הפיקטיביים והבמה שזה נותן לעידוד של הפרעות שונות למיניהן. אבל בדיוק היום הגעתי למסך החדשות בכניסה לבלוג שלי - זה באמת כמו מעין שטיח "welcome" שאני שמחה לראות, וראיתי קידום של אתרי תמיכה נפשית שונים. חוץ מהרעיון האדיר שזה העלה לי לגבי עבודה בקורס בחינוך, עצרתי לרגע וחשבתי שזה איום ונורא מצד אחד - ומצד שני מעולה ומבורך.
איום ונורא:
זה באמת באמת לא טוב שאחרי שבע שנים יש ריבוי בלוגי דיכאון כזה גדול, עד שעמותות ניגשות לפתרון הבעיה באינטרנט. זה לא שזה רע שאנשים פותחים בלוג כדי להגיד מה רע להם - זה רע שרע להם. אבל מצד שני מי אני שאשפוט? - מי שיחטט מספיק אחורה (2005-2006), יוכל לראות כמה לי היה רע באותו זמן).
מעולה ומבורך:
מישהו צריך לעזור לאנשים האלו. הם בינינו ולא תמיד רואים עליהם שמשהו לא בסדר איתם, וגם אם כן רואים לא תמיד אפשר להגיע ולעזור להם (שוב, מדברת מנסיון). זה מעולה שיש מישהו שלקח את היוזמה ועושה את הדברים הללו למען אותם אנשים שצריכים את זה. לא כל אחד מצליח בסוף לצאת מזה נורמאלי, וחשוב שיהיה מי שמקשיב לך ברגעים הקשים...
אבל בנימה יותר אישית:
שמתי לב לאחרונה שאני שוכחת המון דברים (אמנסיה זו לא מילה גסה, אלצהיימר זה מאוד אופנתי, וכולם יודעים שאני שמתי את ה"לי" ב"סניליות" על פי נועה). למעשה זה לא לאחרונה אלא כבר המון זמן, ואני בטוחה שכבר פעם כתבתי בבלוג הזה שאני שמחה שאני רושמת הכל כי ככה אני לא אשכח כלום.
ישראבלוג אכן משרת את המטרה. בשבילי זה החיים שלי על מדיה וירטואלית. הבלוג הזה זו אני בלי כחל ושרק. פשוט אני ברגעים שונים מהחיים שלי. הקפאתי את עצמי ושימרתי הרבה יותר טוב ממה שכל מדען עתידני יוכל לעשות עם הדנ"א שלי בעוד מאה שנים.
אני גאה בבלוג שלי - על רגעיו הטובים יותר ופחות. ואני שמחה שיש את ישראבלוג עם פורמט כל כך נוח ואישי (לא כמו בבלוגים אחרים שאני מכירה שאין כמעט אישיות למי שלא יודע להתעסק עם תוויות html כמוני). אני שמחה שהתחלתי לכתוב פה - זה עוזר לפתוח את הפה כשקשה, זה עוזר להוריד מטענים כשמפחדים לפגוע, זה עוזר לקיום חיי חברה שהם מעבר למה שאפשר לראות, וזה פשוט כיף לראות אלפי עמודים של שנים ואירועים שאני כבר שכחתי ולדעת שלמרות שאני אולי לא זוכרת את החיים שלי, הם תמיד יהיו פה כשאני ארצה להיזכר בהם (ככה גם נזכרתי על ה-13 ש"ח שאני רוצה להחזיר לנועה על הנסיעה ההיא לאורט :P)
ואם כבר נועה:
בובה, אני לא כועסת עלייך, מאיפה הגעת לזה?
החודש הזה הוא כנראה העמוס ביותר שהיה לי השנה - מבחנים אחד אחרי השני. נדבר בקרוב אני מבטיחה, אני רק מקווה לתפוס אותך בטלפון כשיהיה לך קצת זמן כי הבנתי שאת ממש עסוקה. לא הספקתי להגיד לך אבל מזל טוב על המעבר (קצת לא רלוונטי כבר אבל עדיף מאוחר מלעולם לא), אני מקווה שעכשיו יש לך משרד מספיק אישי כדי לשים בו מכתבה קטנה מעוטרת בשוקולד (אם עוד נשאר ממנו משהו ^^).
אני מתגעגעת מאוד, ומתה לסיים כבר עם החודש מהגיהנום הזה :).
יהיה טוב...
hanyou
| |
בא לי פשוט לבכות
מכמות הזמן שהלכה לי לאיבוד בבכיות על דברים שהיו ואינם עוד. אני לא מאמינה - וכן, אני יודעת שיש לי אישיו עם העניין הזה - שבזבזתי כל כך הרבה זמן בלחשוב עליו!!!
איך נזכרתי בזה שוב? איך הפעם?
שמעתי רעשים מבחוץ למסדרון במעונות. זה היה כמו רעש של מישהו שלוקח משהו כבד ובכל זאת מנסה ללכת מהר. הדלת הייתה סגורה ומאחר ולא ראיתי מה קורה שם, הדמיון שלי התחיל לפעול.
נזכרתי בפולין - בלילה שבו כמה מהנערים בשכבה שלי החליטו שזה יכול להיות ממש מגניב לטפס על הגג של המלון ולשחק במלחמה עם נערים ממשלחת מקבילה.
היה כבר לילה וחשבתי ללכת לישון, וכשכבר כיביתי את האור ובאתי לישון, מישהו דפק נרגשות על הדלת. הייתי נורא מפוחדת אבל בכל זאת קמתי לבדוק מי זה. זה היה אחד מהנערים מהשכבה שלי ששיחק במשחק המטופש הזה.
"את חייבת להכניס אותי." הוא אמר.
"מה?"
"נו, לי, תעשי טובה, אני צריך להתחבא!"
נתתי לו להיכנס. הוא הביט קצת סביבו, התפלא שאני ישנה לבדי, ותוך כמה דקות יצא מהחלון אל הגג. הנדתי בראשי וחזרתי לישון.
הזיכרון הזה החזיר אותי ליום בפולין שבו עדן ואני שוחחנו ארוכות על הפרידה שלו ממני. זה החזיר אותי לערב שבו נעלבתי ממנו כי הוא זרק עלי מעיל בצחוק ואני הבנתי את זה בצורה שונה, לדרך שבה עזבתי אותו בחדר והוא צעק עלי "בסדר!" ולאיך שאחרי זה בכיתי ערב שלם. כל כך הפסדתי! הייתה לנו שיחה עם ניצולת שואה שבקושי דיברה (וגם, לא באנגלית ככה שהיו צריכים לתרגם לנו), וזה הצריך ריכוז. אבל במקום להתרכז בזה, התרכזתי בדברים אחרים לגמרי ובכיתי ובכיתי ובכיתי. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?
אחרי זה וויתרתי על ארוחת ערב ועליתי לחדר. כשקראו לי לאכול בכל זאת, עדן תפס אותי ושאל אם אנחנו יכולים לדבר. וויתרתי סופית על הארוחה ודיברתי איתו במילים קשות שבאותו זמן לא האמנתי שאני יכולה לומר לו בפנים.
יומיים אחרי זה התנצלתי - אן לי מושג למה, כי זה בהחלט הגיע לו. למרות שאני כועסת על עצמי שהייתי במקום הזה ושבכלל הגעתי לשוחח איתו על זה. הייתי פשוט צריכה להתגבר עליו...
אני לומדת עכשיו ל"ביולוגיה מולקולרית של תאים אנימליים", הסיכום האחרון היה מונח לי מול העיניים ואמרתי לעצמי שאיך שאני מסיימת אותו אני הולכת לבלוג לבדוק מה בדיוק אמרתי לו ואיך בדיוק השפלתי את עצמי. סיימתי ללמוד ונכנסתי לקטגוריה של המסע לפולין.
מסתבר שאפילו אני לא כתבתי את תוכן השיחה. האם זה היה עד כדי כך מביך שלא יכולתי לכתוב את זה בבלוג? כנראה. אבל אני הבאתי את זה על עצמי. אני שמחה שלא רשמתי את תוכן השיחה - זה רק היה מכעיס אותי יותר לכתוב על זה עכשיו אם הייתי רואה אותי באחד מהרגעים היותר גרועים שלי.
גפן, מטיאס ונועה הגיבו לפוסט ההוא. דחיתי את כל התגובות בצורה נוראית. והם אמרו דברים כל כך נכונים! אבל אני עם האובססיות שלי: "אתם לא מבינים את זה... אני באמת באמת אוהבת אותו..."
אחח... השטויות...
אני צריכה פשוט לשכוח מכל העניין. רחוק מהעין רחוק מהלב אה?
ועדיין...
שלכם,
hanyou
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou