The Silent Gallop

היום עשינו מקלחת. כלומר, נלסון עשה מקלחת ואני קיבלתי אחת על הדרך.

אני חושבת שהוא נראה בריא יותר. גם עוזר שהוא לא מריח משתן כל הזמן. נראה כמה זמן זה יחזיק, יש לו נטייה מעצבנת ובלתי נשלטת כרגע להשתין לעצמו על הקדמיות (ובכן, הוא לא באמת מסוגל לשמור על שיווי משקל כשרגל אחת בסד והשנייה רק התחילה חזרה לשירות).

אני מקווה שמתישהו בשבועות הקרובים לפני שאני טסה לחו"ל נחסן אותו, כדי שאוכל לומר שעברנו את סאגת המחלות הסופניות והקטלניות. אני כל כך רוצה שנהיה כבר אחרי זה. הלוואי ובאורח פלא הוא יחזור להיות נורמטיבי. בלי נשימות מלחיצות באמצע הלילה, בלי להכחיל בלשון באמצע טיולון של מטר וחצי, בלי להיחנק מהמים שהוא שותה... אני אשמח לעבור שבוע בלי התקף לב מצידו. מצד שני, ידעתי למה אני נכנסת. הכלב הזה כנראה יישאר נכה לתמיד, בניגוד לרונה שהנכות שלה כמעט לא מורגשת.

רונה:

התחלתי לפחד שלא אמצא לעולם כלב שימלא את צרכי. חשבתי שאולי אני בררנית מדי? אולי אני מחפשת משהו שרק הכלבנות הגזעית יכולה להציע לי? בן זוגי לא היה מוכן לשמוע על רכישת כלב. הוא ממילא לא רצה אחד אז עוד לקחת אחד בתשלום? אם רציתי כלב, הייתי חייבת למצוא אחד מאומץ, אבל לא ראיתי איך אני מגיעה לאחד כזה.

אני זוכרת שהתקשרתי לאומנה של פינצ'ר מגודל (מעל 10קג' אבל מוגדר פינצ'ר), וחשבתי אולי לבוא לראות אותו, אבל זה לא התקדם כי מהתיאור של האומנה שלו הבנתי שהוא לא מתאים לצרכיי, הייתה לו רגישות גבוהה מדי למגע והוא לא הסתדר עם חתולים.

ראיתי כלבה אחת חסרת רגל באחת העמותות הגדולות. משהו נדלק בי למחשבה על אימוץ כלב טיפולי עם נכות מסוימת. קל לי הרבה יותר להתחבר לנשמות פגועות. קל לי מיד להיכנס לתפקיד המטפלת, המרפאה, העוזרת, האחות הרחמנייה. בחיים המקצועיים והאישיים. לא סתם בחרתי לטפל. יש לזה היתרונות והחסרונות שלו.

אני זוכרת את עצמי משתפכת על הכישלון עם במבי לחברים, שוטחת בפניהם את הפחד שלי מלא למצוא לעולם את כלב חלומותיי, מלא להצליח להתאהב בכלב חדש יותר לעולם. אחרי המוות של כלבת ילדותי כשהייתי בת 24, ואחרי המתנה ארוכה מאוד של כארבע שנים בין לבין, היו לכלב הבא שלי נעליים מטאפוריות גדולות מאוד להיכנס אליהן (מטאפוריות כי עם כל הכבוד, צ'יפ שלי הייתה פינצ'רית). פחדתי שעם כל הרצון שלי אני לא אצליח לייצר אהבה כלפי כלב נוסף.

חברים הזהירו אותי מאוד מאוד מלקחת כלב חסר רגל, בטענה (הנכונה), שהדבר מעמיס מאוד על הרגל השנייה ובשלב מאוחר יותר בחיים יכול להוביל להרס של המפרקים באותה רגל כך שתוחלת החיים מתקצרת או שיש להשקיע הון עתק בשיקום ובאביזרי עזר לתמיכה. למרות זאת חשבתי בכל מקרה ללכת לראות את אותה כלבה צעירה ונטולת רגל, ובאמת כנראה שהייתי עושה זאת על אף האזהרות, אילולא נתקלתי שוב במודעה שחלפה על פניי כמה וכמה פעמים בקבוצות המסירה.

זו הייתה המודעה של רונה.

עושה רושם שנלסון מחלים. הוא כבר הרבה יותר פעיל, אפילו משתולל. בימים האחרונים התחלנו לצאת בהדרגה לטיולים קצרים בחוץ. כשאני אומרת קצרים, הכוונה שלי היא שטיול של 5 דקות לוקח לנו משהו כמו 20, אבל זה רק כי ממש קשה לו ללכת עדיין עם הרגליים הדפוקות שלו. הוא ורונה משחקים ממש יפה ביחד, סוף סוף יש לרונה מישהו שהוא באותו גיל מנטלי כמו שלה (היא נתקעה בגורות אפילו שהיא כבר בת שלוש). רוב הכלבים לא סובלים את ההצקות שלה אבל הגור הזה משווה ומעלה.

אני חושבת שאנחנו מתקדמים, לאט אבל בטוח. לאחרונה התחלתי עבודה חדשה, "של גדולים". משמונה וחצי עד חמש, והם נשארים זמן רב בבית רק עם עצמם ועם פיי החתולה. למזלי שניהם גמולים לחלוטין אז לא היו תקריות צרכים, אבל לנלסון נעשה משעמם והוא מוצא דרכים יצירתיות להביע את זה. בפעם האחרונה הוא פיזר שקיות בכל הבית. לפני כמה שבועות הוא עיצב מחדש כמה בטטות שישבו בסלסילה...

שמח אצלנו עכשיו.

הלב שלי מלא באהבה.

ורונה... בואו תשמעו על הסיפור שלה עוד קצת:

רונה: 

במבי נקראה כך על שום הזנב הקטוע שלה. היא הייתה יצור מתוק שהגיע מבית אומנה בו חיו חתולים יחד עם הכלבים. האומנה שלה אמרה שהיא אוהבת את כל החתולים ושכל החתולים מזהים את זה ואוהבים אותה גם כן. דיברנו קצת בטלפון ובמבי אפילו הגיעה לפגישה ראשונה. אחרי המפגש סיכמנו שהיא תבוא לשהות איתנו במשך סוף השבוע. ביום שישי בצהריים אספתי את במבי מבית האומנה עם שקית אוכל ורצועה, ונשארנו היא, אני, בן זוגי ופיי החתולה לבדנו, ביחד. אז כבר עברנו לבית החדש וקרטונים שטרם נפרקו היו חלק בלתי נפרד מהנוף הביתי.

במבי הייתה יכולה להיות כלבה נהדרת ואני בטוחה שבסופו של דבר מצאה לה בית קבע טוב, לא ייתכן שכלבה כזו לא תמצא. אבל אצלנו לא היה חיבור. אני מאוד עובדת על קליקים (גם באילוף אני עובדת על קליקים), ומבחינתי אם לא היה שם משהו בהתחלה, לא יהיה שם גם בהמשך. זה קצת טוטאליסטי וקצת שחור לבן ואולי אני מפספסת הרבה בחיים עם הגישה הזו, אבל היה לי ברור שאם לא הרגשתי כלפי במבי שהיא ה-כלבה עבורי, גם לא ארגיש כך בהמשך.

לא הצלחתי לייצר איתה קרבה מעבר לטיפול בסיסי. התגובות שלה כלפיי פיי הפחידו אותי. למרות שהייתה נחמדה לחתולים מחוץ לבית, עם פיי היו לה תאקלים לא נעימים. אולי זה גם קשור קצת לאופי של פיי – בכל זאת הבכורה בבית שלא אהבה את הרעיון שמזונב נוסף לוקח תשומת לב ומרחב מחיה ונושם לה את אותו אוויר. פיי לא נשארה חייבת והיינו צריכים כל הזמן לשמור שלא יהיה מגע ביניהן. פיי הייתה מדליקה את במבי וכשבמבי הייתה מגיבה פיי הייתה רושפת לה בפנים. היינו חייבים לחסום בקרטונים את המעבר בין הסלון לחדרי השינה והלילה עבר עלי בנדודי שינה מהפחד שמישהי מהן תפגע באחרת. כמובן שזה מאוד הקשה על ניסיונות ההיקשרות לבמבי. איך אפשר להיקשר למישהו כשאתה חושש שהוא יפגע באחד הדברים הכי חשובים לך בחיים?

בשבת הגיעו חברים לבית עם הכלבים שלהם ובדקנו את הדינמיקה של במבי עם כלבים אחרים. התגלתה בפנינו כלבה חצופה עם מעט מאוד כבוד למרחב אישי, היא הוציאה את שני הכלבים שתקשרה עמם משלוותם. אחת הגיבה בריסון קשה שנגמר בקצת דם, והשני היה פשוט מאוד בסטרס בגללה. אחרי זה, היה ברור לי שבמבי לא תוכל להישאר. ביום שני במבי חזרה לאומנה שלה עם התנצלויות רבות ממני, כי לא יכולתי לפתח כלפיה משהו מעבר לחיבה בסיסית.

התחלתי להתייאש.